אי שם (פרק שישי)

בכל אחד מהימים שחלפו, הוא הגיע לביתו של הזקן, שכעת ידע את שמו- סאנג סי קיונג, וקרא עד שעה מאוחרת. הזקן היה יושב לידו, על כיסא רחב בעל משענות תפוחות, ומתעסק שעות בציורים, במפות ובגיליונות רשומים בכתב מוזר.
היו לו ספרים על הכל- מרפואה ועד פאנג שוואי ואסטרולוגיה. אבל קיוהיון הקטן אהב פילוסופיה וספרי שירה ולא התעמק כל כך במדעים המדויקים, פרט למתמטיקה בה הוא הצטיין, לשמחתו של אביו המלומד.
זה היה יום די שרבי וקיוהיון הלך כדרכו לבית הצפוני אל ביתו של אדון סאנג סי קיונג כשהוא ראה משהו שהטריד אותו.
קבוצה גדולה של ילדים, בנים בעיקר, עמדו במעגל סביב שלולית שהתייבשה מזמן והכילה כעת בוץ דביק, וזרקה כדורי חול אל מרכז המעגל.
הוא ידע שהם מבית המסכנים, ולכן התקרב כדי לראות מה מרגיז אותם כל כך שהם טורחים לעמוד ולזרוק עליו כדורי חול תוך קריאת קריאות קרב.
כשהוא היה קרוב מספיק הוא ראה את מה שהיה בשלולית, ועיניו נפערו. ישבה שם ילדה קטנה, בת גילו בערך, והילדים הביטו בה במבטים כעוסים. היא פשוט ישבה וחייכה עד שהם גמרו לזרוק עליה חול, כל אחד כפי שרצה. כל ילד שגמר לזרוק חול הסתובב על עקביו וחזר אל השער הגדול של בית היתומים.
קיוהיון עמד והסתכל במחזה בשתיקה. הילדה שמה לב אליו וחיוכה התרחב, היא נופפה אליו לשלום. קיוהיון עיווה את פניו בגועל, היא הייתה מלוכלכת כל כך עד שפניה בקושי נראו.
אחרי זמן מה הילדים התפזרו, וקיוהיון שם לב שהם לא כעוסים כבר. הוא התקרב בחשש אל הילדה. היא הייתה עסוקה בלגרד את הבוץ מבגדיה, ככל שיכלה, ולהעיף את החול שדבק בשערה.
"אל תדאג." הילדה פנתה אליו בקול צוהל. "הם נתנו לי עונש ועכשיו הם לא יכעסו יותר."
קיוהיון קימט את מצחו. "הם מציקים לך ואת יושבת בשקט ולא עושה כלום?"
"או לא. הם לא מציקים לי, הם מענישים אותי. אני הלשנתי. אבל קיבלתי עונש אז הכל רגיל כמו קודם עכשיו."
קיוהיון הנהן, מנסה להבין. הוא מעולם לא דיבר עם הילדים מבית היתומים, למרות שאביו ניסה לשכנע אותו להתחבר אליהם. הוא חשב שהם לא מתורבתים ומסכנים. כמובן שהוא לא הצליח לרדת לשורשו של המנהג המשונה הזה.
"כל מי שמלשין מקבל עונש? אז למה הלשנת?" הוא חקר.
"כי הם שיקרו. אני שונאת שקרנים והם יודעים את זה, אז הם קיבלו עונש על השקר מאם הבית ואני קיבלתי עונש על ההלשנה. וזהו. זה תמיד ככה."
"אז למה הלשנת?" הוא שאל שוב. "זה כיף לקבל עונש?"
"לא. אבל זה גם לא רע. זה סוג של משחק כזה.. אתה לא תבין. אתה מהמפונקים.. זה חיים אחרים לגמרי פה."
"מי זה המפונקים?"
"אלו שלא גרים אתנו בבית הגדול, כמובן."
קיוהיון נשף בכעס. "מפונקים? בגלל שיש לנו הורים? זה לא פינוק, זה דבר שאמרו להיות לכולם! לא אשמתי שלך אין, את לא צריכה לקרוא לי בשמות!"
"מי אמר שאין לי הורים?" היא פתחה זוג עיניים בפליאה. "יש לי. פשוט שלי בשמים ושלך כאן. אני פשוט צריכה להסתדר בלעדיהם, זה הכל. אבל ברור שיש לי הורים! אם לא היו לי הורים לא הייתי נולדת בכלל!" היא צחקקה.
"אז אני יכול להתפנק כי יש לי אותם איתי? זה הכוונה?"
"אהם… אני חושבת? גם אתה תצטרך יום אחד להסתדר בלי הורים, כי אתה תתחתן עם בת ותעבור דירה! אז אנחנו מסתדרים בלעדיהם הרבה לפניך. זה ההבדל." היא הסבירה ברצינות.
קיוהיון חשב באותו רגע שמה שלא יהיה, הוא לא יתחתן עם ילדה שמכוסה בבוץ מכף רגל ועד ראש ומדברת בשפה גבוהה כזאת. בנות צריכות להיות נקיות, עם שיער יפה, והן צריכות לדעת להכין אוכל טעים. ככה אמא שלו הייתה, וככה גם בטח אשתו תהיה.
הילדה יצאה מעיגול הבוץ והתכוונה ללכת, אבל אז הסתובבה אליו שוב. "איך קוראים לך?" היא שאלה מרחוק.
"קיוהיון צ'ו."
"אני שון."
"שון? זה שם קצר ומוזר. למה קוראים לך ככה?"
הילדה התקרבה אליו שוב. "על שם הנהר שון." היא סיפרה. "אבא שלי היה דייג, והוא קרא לי על שם הנהר האהוב עליו. אבל יום אחד הוא פשוט טבע בו ולא חזר מאז. הוא שוחה עכשיו בטח עם הדגים, או עם בני הים. אולי הוא אפילו מצא את הלוויתן הכחול הגדול שהוא סיפר לי עליו."
"ואמא שלך? איפה היא עכשיו?" הוא שאל בסקרנות. הסיפור של הילדה התחיל לעניין אותו, הוא בחיים לא ראה את נהר השון או לוויתן כחול.
"אמא שלי נהייתה חולה ואז עברה לגור בשמיים. ככה זה, אנשים חולים עוברים לגור שם אם הם לא מבריאים. בגלל זה אני אהיה רופאה כשהיה גדולה, ואני אעזור לאנשים להמשיך לגור כאן, כדי שהם יוכלו להיות עם הילדים שלהם הרבה-הרבה זמן."
"כן בטח. כולם יודעים שבנות לא יכולות להיות יודעות ספר. את לא תהיי רופאה בחיים."
"אני כבר עכשיו רופאה, קיו." היא אמרה בשקט.