אי שם (פרק רביעי)

הם לא הספיקו להגיע לפתח שוב, שנשמעה מאחוריהם יללה מקפיאת דם.
הם נעצרו באחת. הם כולם נשאו עיניים לקיוהיון, שואלים "מה זה היה??"
"זאב מן הסתם." הוא ענה בשקט.
"שנרוץ?" דולי אמרה, מפוחדת.
לפני שהיוקג'ה הספיק לומר כן או לא, עוד יללה נשמעה, ואחריה עוד אחת. זה היה נשמע כאילו להקת זאבים שלמה התעוררה מרבצה.
"אולי אם נלך בשקט הם לא ישימו אלינו לב.. כבר עברנו אותם אז אולי-" היוקג'ה אמר, אז נעצר, עיניו מזוגגות ופיו נפער.
"רוצו!" הוא לחש.
שלושת האחרים הסתובבו לאחור, רואים גדוד זאבים בעלי עיניים בוהקות ופה פעור שועט אליהם, מעלה אבק מרוב מהירות-
והם התחילו לרוץ, הם רצו כאילו איבדו שליטה על רגליהם. הם רצו בשקט, בלי לצעוק ובלי להרעיש, אולם העגלה, שהם התעקשו להמשיך לקחת איתם, והסוס, שמשום מה נטע רגליו מידי פעם וסירב לרוץ, עיכבו אותם בצורה משמעותית. מאחור הם יכלו לשמוע את היללות מתחזקות, ולפי הצורה שבה האדמה רעדה, ורעש טפיפות רגליים רבות נשמע, הם הבינו שהלהקה הזו כנראה גדולה מכדי להתמודד איתה על ידי ריצתם האיטית יחסית.
עוד רגע עבר והיוקג'ה הזיז אבן עגולה, מצביע בלי אומר אל חלל שהיה נראה גדול מספיק בשביל ארבעתם. הם נכנסו במהירות, מושכים אחריהם את העגלה, שלא נכנסה לפתח אמנם, אולם אטמה אותו לחלוטין.
היוקג'ה סגר את שאר הפתח באבנים, ועצר להתנשף, ידיו על ברכיו והוא עומד לנפול.
הם התיישבו על קרקעית המערה החשוכה. היא הייתה חלקלקה ממש כמו הפתח דרכו החליקה דולי לפני שעה קלה.
"אז מצאנו את המערה של חוצב המגלשה המסתורי." אמר קיוהיון כשגמר להתנשם. "אני חושב- לפי צורת החציבה."
הקבוצה גיחכה. כמה אופייני לו להמשיך לחשוב על דברים כאלה, רגע לאחר שניצל ממוות.
מבחוץ יללות הזאבים הלכו והתחזקו, וצהלותיו של הסוס הלכו ושקטו. היוקג'ה ישב בהבעה כאובה.
"הם אוכלים את ברנרד." הוא לחשש, בוכה בשקט. דולי נענעה בראשה. היא אהבה את הסוס, ולעולם לא תמצא סוס חמוד כל כך שוב, חום בהיר עם כתם לבן על הגב, ופוני חלק כל כך שהיא יכלה לבלות שעות בלסרק אותו ולעשות לו צמות ושאר שטויות.
"עדיף את הסוס מאשר אותנו, לא? תחשבו שמי שנאכל לא היה הסוס, אלא אנחנו. תשמחו שהמתקפה הסתכמה בזה!" שון נזפה בהיוקג'ה ודולי שבכו בקול.
דולי הביטה בה במבט חודר. "את לא מבינה כלום- מהחיים שלך. פשוט כלום! הסוס היה חבר שלי! יש לו רגשות ו-""די כבר עם הסוס והסוס. הוא מת, אנחנו בחיים. אתם תצטרכו להתגבר על זה מתי שהוא, ובנסיבות הנחמדות הללו אני מציעה שזה יהיה כמה שיותר מהר!" שון הוכיחה אותה, כעוסה מעט.
היללות המשיכו, ביחד עם קולות גרגור פראיים, אולם הם התרחקו לאט לאט, עד שכעבור שעתיים ומחצה הן נפסקו כליל.
הארבעה נשמו לרווחה. קיוהיון קם אל העגלה, שעדיין חסמה את הפתח. הוא קרע עם הסכין חתך רחב מספיק בכיסוי העגלה בחלק שפנה אל פנים המערה, ונכנס פנימה.
"לא נוכל לסחוב את העגלה אתנו יותר." הוא פתח. "היא כבדה ואין לנו סוס כעת. לכן, אני מציע שכל אחד יארוז את חפציו החשובים ביותר בתרמיל, וזה מה שניקח אתנו לדרך."
"אתה מתכוון שנזרוק פה את כל השאר?" דולי תמהה. "אבל כל הבגדים היפים שלי! ומחברות הציורים? אני לא יכולה להשאיר חלק פה! אני צריכה את הכל איתי!" היא רטנה.
קיוהיון הביט בה במבט רושף. "את מדברת על בגדים? הספרים היקרים שלי! קיבלתי אותם מהמאסטר, ואת יודעת שאין כמוהם בשום מקום אחר!!!"
שון פשוט ניגשה בשקט לעגלה, ארזה מספר חפצים בתרמיל גדול ויצאה.
"איך את יכולה לעשות את זה? כל כך מעט חפצים?" דולי התפלאה.
"לקחתי את הכסף שלי, את הבגדים החדשים ביותר ואת אלו שאני הכי אוהבת, זוגות נעליים לדרך בלבד, וספרים. לא לקחתי הרבה אז הם נכנסו כולם, ולקחתי גם חלק משל קיו, כדי שיהיה לו מקום בתיק." אמרה שון. קיוהיון נד בראשו בהכרת תודה ופנה לארוז את התיק שלו, שהכיל כמובן את כספו ואת כל הספרים שלו, ועוד מעט בגדים דחוסים ביניהם.
דולי ארזה אחריו, ולמרבה פליאתה, הכל נכנס לתרמיל אחד, עם דחיסה הגונה, קפיצה ומעיכת שאר הדברים עמוק בצדדים.
"אבל הם יתקמטו לי!" היא מלמלה בזעף, וכיתפה את התרמיל אל כתפיה.
היוקג'ה היה האחרון לארוז. הוא בתחילה לא רצה לקום, הוא רק נאנח מידי פעם והמשיך לשבת בפינה.
דולי התכופפה אליו ונתנה לו חיבוק חזק, ככל שיכלה עם התרמיל הענק על גבה. "אל תדאג. נמצא לך סוס חדש." היא אמרה לו, והוא שלח אליה מבט מצמית. "אנחנו הרגנו אותו!" המשיך ללחוש שוב ושוב לעצמו.
אבל אחרי מספר דקות הוא קם וארז את התיק שלו בלי לומר מילה. התיק שלו היה קל מאד, שכן לא היה לו הרבה ציוד, אז קיוהיון העביר לשם ספרים רבים ככל שיכל. רק ספר אחד נשאר בעגלה, ודולי הסכימה בפנים חמוצות לספח אותו אל תיקה העמוס בלאו הכי. "אתה חייב לי על זה!" היא אמרה לקיוהיון. הוא חייך אליה חיוך שובב, "אני אחזיר לך אהבה בתמורה!" הוא קרץ.
"אתה!!" היא הרביצה לו ביד. "כשאני אקנה בגדים חדשים בעיר, ואני אקנה הרבה מהם, אתה תסחוב לי אותם!" קיוהיון עיקם את פניו רק למחשבה על להיות העוזר הפרטי של דולי, שכן היא התרוצצה הרבה, והוא שנא להתרוצץ.
עוד הם מדברים, והיוקג'ה ושון דחפו את העגלה על גלגליה והאבנים שהיוקג'ה דחף לקצותיה.
היוקג'ה ושון יצאו הראשונים.
למראה הדבר שהתחולל מחוץ למערה הוא לא יכל יותר, ופלט צווחה כה רמה ששון נאלצה לחסום את פיו בשתי ידיה.
שלדו של הסוס נח שם, בתנוחה מוזרה בעליל, ומספר זאבים קטנים ליקקו את עצמותיו. כשראו הגורים את היוקג'ה ושון החלו לשאוג, לגרגר ולייל, אולם הם עשו זאת די בשקט, והיה ברור שהם לא מזיקים כלל. כשקיוהיון ודולי יצאו אף הם, רחרחו הגורים באוויר, ואז כמה מהם קפצו על קיוהיון והיוקג'ה והחלו לשרוט אותם וליילל בקול גדול.
שני הבנים ניסו להוריד את הגורים מעליהם, אולם ללא הצלחה, וכעבור מספר דקות שעטות הרגליים המוכרות להחריד נשמעו שוב.
הארבעה נסוגו חזרה אל פתח המערה, ואטמו אותה שוב עם עגלת העץ והאבנים.
בפנים, באפלולית הכוך החלקלק, עמדו היוקג'ה וקיוהיון ואמדו את הנזק- בגדיהם נקרעו במספר מקומות, וכמה חתכים נוצרו על ידיהם, פניהם ורגליהם. הם לא התרגשו במיוחד, היו אלו חתכים לא משמעותיים כלל. הם שטפו אותם במים, ואז שמו לב לדבר המוזר.
הגורים נשכו אך ורק את שני הבנים, בזמן שבבנות הן לא נגעו כלל לרעה!
ועוד, כל אימת שהתקרבו שני הבנים אל פתח המערה, גברו היללות והשריטות מבחוץ, בזמן שהן שקטו כשהתקרבו שתי הבנות.
"אתם חושבים שהזאבים שונאים בנים?" שאל היוקג'ה בציניות.
"זה לא זה…" שון העבירה יד על קירות המערה החלקלקים. "אני ודולי הגענו לפה דרך המגלשה.. בעוד שאתה וקיו באתם דרך הכניסה הרגילה.
יכול להיות שחוצב הפתח- בונה המערה הזו, רצה שרק מי שעבר דרך הפתח יוכל לעבור בחופשיות דרך המעבר?
כלומר- הזאבים הללו אולפו לנשוך רק את מי שעבר דרך הכניסה הראשית, בעוד שאומנו לא לפגוע כלל בעובר דרך הפתח!" שון התלהבה.
"מה את מתלהבת?" דולי הרימה גבה, "מי אמר שזה נכון? להעלות תיאוריות כל אחד יכול!"
"אבחנה יפה, שון!" קיוהיון הגיב בשקט מתעלם מדולי. "אם ככה, בטח היה לו משהו חשוב מאד שהוא הסתיר כאן. אחרת הוא לא היה בונה את כל זה." הוא הוסיף.
דולי רטנה משהו על זה שלא מקשיבים לה ושלא צריך אם לא רוצים, ובינתיים שון המשיכה למשש את קירות המערה.
זה היה חלל עגול, עגול כל כך- בצורה מדויקת. התקרה הייתה קמורה, והייתה בגובה של דולי כשישבה על כתפיו של היוקג'ה.
בקצה המערה העגולה, יותר נכון- בצידה הפנימי לכיוון ימין, הייתה ערימת אבנים לא מבוטלת, בגובה לא מבוטל אף הוא.
כנראה ששון וקיוהיון חשבו על אותו הדבר, שכן שניהם ביחד החלו לדרדר מטה את האבנים, חושפים אט אט פתח נוסף.
היוקג'ה לקח משאריות הציוד שבעגלה מוטות עץ ארוכים ודקים, טבולים בחומרי בעירה, והצית בהם אש. המערה הוארה באחת באורות מרצדים, ודולי חייכה, כי זה הריח לה כמו הרפתקה. היא אהבה הרפתקאות.
הפתח הצר הספיק למעבר של אחד בזחילה, והם עברו בו אחד אחד אל הצד השני.
המערה השנייה הייתה רחבה בהרבה, והיא הייתה חרוטה כולה בשפה בלתי מובנת, בפסים ובצורות. באמצע המערה היה סלע מרובע, שהיה נראה כמו תיבה עומדת, ועליו לא היה כלום. התקרה הייתה גם היא חרוטה, ו… זהו.
הם סקרו לאור הלפידים את אורות המערה. היו על הקירות ציורים משונים מאין כמותם, שלהיוקג'ה ודולי זו הייתה הפעם הראשונה בראייתם.
אבל לא השניים האחרים. שון וקיוהיון פשוט הביטו בקירות המערה, וניסו להיזכר מאיפה הם מכירים את החריטות המשונות.