אי שם (פרק ראשון)

"להתראות אמא!" קרא אחד מהם מעל העגלה, מנופף בידיו בחוזקה. אמו, אישה נמוכה מאד ועיניה קרובות זו לזו בצורה מסוכנת, נופפה חזרה ומשכה באפה.
הסוס החום והחסון צנף בזנבו העבות ורקע בעצבנות ברגליו הקדמיות, נשף בכעס כאילו רצה לצאת לדרך כבר.
"תירגע, ברנרד." אחד אחר ליטף אותו על גבו. "אנחנו כבר יוצאים!" הוא טפח על גב הסוס שהפסיק מיד להשתולל, ממתין בסבלנות לבעליו שיורה על תחילת המסע. הוא נשען על מושב העגלון ונשם עמוקות. הדרך שמובילה אל מחוץ לכפר השתרעה לאופק, ללא כל קצה נראה לעין.
עגלת הצב שבעבר הייתה בצבע ירוק כהה, וכעת קיבלה גוון אפרפר דהוי, החלה מתגלגלת בשביל החצץ. זו לא הפעם הראשונה להיוקג'ה בדרכים, הוא היה רגיל לדהור על ברנרד מחוץ לעיירה מידי פעם. הוא היה גומא את עשרת המיילים לעיירה השכנה, אל מוכרת הבד הזקנה, והיה שב יום לאחר מכן עם בדים לאמו שהפליאה לתפור מהם בגדים. לכל הרוחות, היא הייתה התופרת הכי טובה בכל מחוז קיילאון, לא הייתה תופרת שווה לה ביכולותיה. היוקג'ה היה אכן גאה בה, מידי פעם היה אף משוויץ ביכולותיה לפני חבריו בשעת ההפסקה בעבודה.
"אמש, כרכרה רתומה לשני סוסים אביריים הופיעה ליד בתינו.." הוא היה אומר. "וממנה, נחשו? יצאה גברת לה-גונזו! ברונית מחוז פיילה! היא בכבודה ובעצמה באה על מנת שאימי תתפור לה שמלת נשף. שמלה שבה היא תלך לנשף בעיר הבירה!" חבריו היו לרוב משמיעים קריאות התפעלות, הוריהם שלהם, אם היו להם הורים- שכן בעיירה זו היו יתומים רבים, לא היו מפורסמים כל כך.
"יום אחד גם אני אלך לעיר הבירה. אני אלך וארקוד בנשף בעצמי, עוד תראו!" היוקג'ה היה מוסיף לבסוף לקול צחוקם של חבריו. הם צחקו בגלל שהם ידעו כמה מגוחכת ההצהרה הזו. איש מהם לא ביקר מעולם בעיר הבירה, היא שכנה רחוק רחקו משם, מעבר להרי הרומאג. למעשה איש מאנשי העיירה לא ביקר שם. הם חיו חיים פשוטים וצנועים, עבדו במלאכת כפיים, ופרט לאמו של היוקג'ה התופרת איש לא זכה לביקורים מאנשים תושבי עיר הבירה.
רק אדם אחד מאנשי העיירה ביקר שם. אדון שים, בעל השדות, האיש הכי עשיר בעיירה. שמועות הילכו עליו שהוא שירת בצבא הממלכה פעם, ואף היה מפקד במלחמת הגאייות הגדולה לפני כעשור או שניים. הוא היה תדיר מספר על הרפתקאותיו לילדי הכפר, שאהבו לשבת ולהאזין לסיפוריו על עיר הבירה, על יופי החיים בה, ועל הסכנות שאורבות בדרכים.
אבל איש מאנשי העיירה לא תיאר לעצמו שיום יבוא, והיוקג'ה אכן ילך לעיר הבירה. והוא לא היה לבד.
שובל הזאטוטים שהשתרך אחרי העגלה כבר לא יכל לעמוד בקצב המהיר של אופניה, עגלת הצב, עמוסה לעייפה, הגבירה קצב. ההתגודדות בכיכר העיירה החלה להתפזר, משאירה רק את אימותיהם של ארבעת הנוסעים שעקבו בדאגה אחר הצללית המיטשטשת של העגלה באופק ההררי.
הם יצאו לדרך.
<<>>

בחדר מואר בעשרות נברשות מנצנצות, עמד שולחן רבוע, עשוי עץ אלון כהה וחזק. על השולחן היו פרושות מפות רבות, תרשימים, שרטוטים והערות, וסביבו עמדו כעשרה אנשים. שבעה מהם במדי משמר המלוכה, ושלושה מהם בבגדים אציליים וכתר לראשם.
"אני לא חושב שאני בנוי לזה." המהם הצעיר ביותר מבניהם, הידוע גם כדונגהא לי קאנג, הנסיך הצעיר מבין שני האחים יורשי הכתר. הוא שפשף את מצחו והזיז את כיתרו הקטן מצד לצד. הכתר התנדנד וכמעט נפל, לא מצליח להתיישר בצורה נאותה על הבלורית הגדולה והכהה שגלשה על מצחו של הנער.
השעה הייתה כבר מאוחרת, ודונגהא כבר היה עייף. לעמוד עכשיו שעות נוספות ליד אביו ושרי המלחמה בתכנונים אסטרטגיים ממש לא היה בראש מעייניו עכשיו. הוא התנצל וקד קלות לפני אביו המלך ואחיו הגדול, נופף בחביבות לשרי המלחמה שהשיבו בחיוך ויצא מהחדר.
המלך קאנג רטן מתחת לשפמו האדיר וליטף את זקנקנו הקטן. בנו בכורו, הנסיך שיוון צ'וי קאנג טפח קלות על כתפו ולחש, "תסלח לו אבא.. חברה שלו נפרדה ממנו היום. הוא מותש.. בטח מחר ימשיך אתנו."
"ג'סיקה? מוכרת הוורדים? לא ידעתי שהיא נהפכה לחברתו הרשמית! הם כבר הספיקו להיפרד?" לחש אביו בקול רועם שגרם לכל הנוכחים בחדר לגחך. שיוון חייך לעצמו. הנה מגיע הנאום-
"אני תמיד אומר לו, לדונגהא שלי!" המלך נאנח ונשען על השולחן, גלימתו מכסה את כתפו. "מה לך ולבנות השוק הללו. המתן עד ליום הולדתך העשרים וחמש, ואז נמצא עבורך את הכלה היפה, החכמה והמוצלחת ביותר מכל הממלכה! אבל הוא, בחור מרדן, לא שומע לי!" שוב אנחה. "מתי הוא ילמד? זו כבר החברה הרביעית ששוברת את ליבו של המסכן. הוא כה יפה תואר, הן לא יודעות איזו הזדמנות פז הן מחמיצות. ולב זהב לו, וכישרונותיו רבים… הוא מפליא לנגן ולאחוז בקשת! מי כמוני יודע, אני אביו הרי!" המלך הרהר לכמה רגעים במבט עגמומי, ואז ננער ושב את השולחן. שריו כבר היו מורגלים בכגון דא, ולכן רק הקשיבו בשקט וחיכו.
"הבה נמשיך. חבל על כל רגע." המלך החל מצביע על נקודות אפשריות למחבוא שיאפשר הגנה מרבית בשדה הקרב.
למעלה במגדל הרביעי שכן חדרו של הנסיך דונגהא.
הוא היה ישוב כעת על מיטתו בבגדי השינה המלכותיים, חולצת משי לבנה ארוכה ולה שוליים אדומים רקומים, ומכנסיים אדומות רקומות בחוט לבן. החלון למרפסת היה פתוח והרוח שנשבה בעדו הסיטה את הווילון בקול חרישי. לרגע היה נדמה שהשריקה החודרת מבחוץ היא קולה של הרוח, אולם המאזין טוב היה יודע שזהו חברו הטוב של דונגהא, מינהו.
דונגהא פסע לאט אל המרפסת, נשען על מעקה השיש הקר.
"אני לא בא היום." הוא אמר לחברו שישב על גב הסוס, מחכה.
בדרך כלל דונגהא היה מצטרף אליו בשמחה. מינהו היה חברו משכבר הימים, בחור שובב ומלא חיים שעבד לפרנסתו כרוכל מגיל צעיר. דונגהא היה מחליק- בעזרת חבל מוזר ושקוף שמינהו השיג עבורו מסין- היישר אל גב הסוס, ויחד עם מינהו היה יוצא ללילה הרפתקני בסמטאות העיר.
אבל לא היום.
"זה בגלל ג'סיקה, אה חבר?" שאל מינהו במבט מאוכזב. "אני אמרתי לך שהיא לא האחת בשבילך. חוצמיזה, יש לה כבר חבר חדש! לא תאמין. אני די בטוח שהיא הייתה אתו בזמן שהייתה אתך."
"ככה זה." השיב דונגהא במבט קודר, מביט למעלה אל הירח שזרח במלואו. "הן שומעות שאני לא נסיך הכתר ונפרדות. הן כולן- אוהבות את שיוון, אחי. אני לא כמוהו."
מינהו הנהן בהסכמה. "וטוב שככה!" הוא קרא אל חברו מלמטה. "אני אוהב אותך ממש כמו שאתה! זה יותר מגניב מלהיות ספורטאי מצטיין, או שר מלומד. אני אחזור מחר. אני מקווה שתבין את זה עד אז." והוא דהר על סוסו הרחק אל תוך הליל.
דונגהא נשאר על המרפסת, שעון בידיו אל המעקה, עד שהחליט שהיה בחוץ מספיק ונכנס חזרה.