אי שם (פרק חמישי)

זו הייתה העיירה הכי שקטה בכל קיילאון.
בולי קראו לה.
היא היוותה בית להרבה אנשים, ולהרבה אנשים חשובים יחסית לעיירה כה שקטה, שכן רוב רובם של האנשים החשובים גרו במחוז פיילה או במחוז אמרלד.
גרו שם גברת לי, התופרת הכי מפורסמת בממלכה. אדון שים, שהיה איש עשיר וברשותו היו אפילו שדות במחוז איג, ואניות ששטו עד אנדה.
אבל החשוב מכל, היה המאסטר.
לא שמישהו ידע על קיומו. הוא פשוט גר שם. איש לא ידע מאין הגיע ומה מעשיו שם, הוא פשוט הופיע יום אחד, שכר את הבית הצפוני ביותר בעיירה, וזהו.
הוא לא טרח לדבר עם אף אחד על שום דבר, וברור שהשם מאסטר לא ניתן לו מיד כשהגיע לשם. אבל זהו סיפור ארוך. סיפור ארוך, שעכשיו אתם עומדים לקרוא.
בעיירה בולי היה בית יתומים גדול, וזו עוד אחת הסיבות לביקורים של אנשי חוץ בעיירה השלווה. אנשים חשוכי ילדים שבאו לאמץ ילדים, או אנשים קשיי יום ולמודי סבל שהחליטו שיהיה לילדיהם טוב יותר במחיצת ילדים אחרים.
בית היתומים נוסד על ידי אדון שים, שהיה גם רחב לב, בנוסף להיותו משופע בכסף. מידי שנה היו נרשמים עשרות ילדים לבית היתומים, שהכיל די הרבה ילדים, וכל איש בכפר שלא עסק בחקלאות ובעיבוד השדות, הרי הוא עבד בבית היתומים.
קיוהיון לא היה אחד מהילדים האלו. הוא קרא להם המסכנים שגרו בבית הגדול, כי הוא לא ממש ידע איך אפשר להסתדר בלי אבא או אמא.
הייתה לו משפחה חמה- אבא, אמא ואחות גדולה, שטיפחה אותו כאילו היה בנה. אביו היה מיודעי הספר, ולא היו הרבה כמוהו.
אנשי הספר. שמועות הילכו עליהם שידעו לענות על כל שאלה, לרפא כל מחלה ולנקוב לכל פרח וכוכב בשמו. לא הרבה אנשים היו בבולי שידעו קרוא וכתוב, ומה כל שכן לדעת כל כך הרבה על העולם ומהותו. והיו רק שני אנשי ספר בבולי, אביו של קיוהיון והמאסטר.
קיוהיון הקטן אהב מאד לקרוא. הוא שנא לשחק בחוץ, והילדים בני גילו היו טיפשים מאד לדעתו. כל ספר שהיה בבית זכה לשעות עיון מעמיקות, ולא היה ספר שלא נקרא פעמיים.
בבית היתומים היה בית חינוך, כמובן. אביו של קיוהיון ניהל אותו, והילד הקט היה גאה עד מאד באביו החכם. היו שם עוד מורים כמובן, אולם הם לא היו תושבי בולי.
קיוהיון מעולם לא ביקר בבית החינוך. הוא ידע הרבה יותר מכל הילדים ששם, ולכן היה נשאר בבית עם אמו וקורא עוד. לעיתים היה עוזר לה בעבודתה, שכן הרבה עזרה נדרשה הייתה שם-
אמו הייתה הטבחית הראשית, והאופה הראשית של בולי, והכול אהבו לקנות ממנה. מהבית שלהם תדיר עלו ניחוחות המאפה, וריחות הבישולים היו ערבים עד מאד, שלעיתים קיוהיון הקטן היה פוצח בשירה עליזה.
אמו הייתה אז נעצרת ומחייכת, ושאר העובדות במטבח היו מגניבות אליו מיני מאפה מתוקים כדי שימשיך לשיר להן. היה לו קול ערב מאד, והוא היה שר כה יפה עד שהן היו מתמוגגות מאושר.
המאסטר, שאז קראו לו רק האיש הזקן מהצפון, היה הלקוח הוותיק ביותר במאפייה, שכן הוא היה גר בגפו ולא הייתה לו אישה שתבשל בעבורו.
הוא היה מגיע כל יום, אולם לאחר זמן מה הוא הפסיק, וביקש שיביאו לו את המנות לביתו, בתוספת תשלום כמובן.
ומי מתאים יותר לשליחות זו מאשר הילד הקטן והנמרץ?
שמה אמו של הילד סלסילה מכוסה בידיו, והילד אץ רץ אל הקצה הצפוני של העיירה, מרחק של כעשר דקות מהמאפייה אם רצת לאורך כל הדרך.
הדלת החומה הכהה קיבלה את פניו כשהגיע, מתנשף, והסלסילה בטוחה בין ידיו הקטנות. הוא הכיר את הזקן ולא חשש ממנו כלל, הוא ידע שאיש ספר הוא, ואנשים חכמים היו היחידים שקיוהיון הקטן חיבב.
הוא נקש שלוש פעמים, וצעדים כבדים נשמעו כשהדלת סבה על צירה החורקני ונפתחה.
החדר בפנים היה אפלולי, מואר על ידי מנורות שמן מועטות. קיוהיון חשב שהחדר היה נראה עצוב.
"אמא שלי שלחה את זה, אדוני." קיוהיון אמר למראה האדם הזקן והגבוה, שהעדות היחידה לגילו המבוגר היה שיערו וזקנו הלבנים כשלג.
הזקן חייך, למרבה פליאתו של הילד, שזכר אותו כזקן רוטן וכעסן. האיש התכופף מעט ופנה אליו. "מה שמך, נערי?"
"קיוהיון צ'ו."
"ובן כמה אתה, קיוהיון?"
"אני בן שמונה וחמישה חודשים ושבוע, אדוני."
הזקן גיחך, ונטל את הסל מידיו של הילד. "אתה סופר את הימים?" הוא שאל בפליאה.
"ובכן, כן. כשמלאו לי שמונה אבי קנה לי שמונה ספרים. אני מחכה כבר לקבל את תשעת הספרים הבאים." ענה קיוהיון מחויך.
הזקן לא ענה, רק חייך, וסימן לילד להיכנס אל ביתו.
הילד עשה כן, וקריאת הפתעה נמלטה מפיו.
כל ביתו של הזקן כוסה מדפים. על הקירות, התקרה, השולחנות והכיסאות.
קיוהיון היה בטוח שהוא הגיע לגן עדן.