ופה הפרק השמיני נגמר P:

איפה אנסטסיה? – פרק 8:החיים שמחוץ לחווה, חלק ב

07/03/2012 593 צפיות 2 תגובות
ופה הפרק השמיני נגמר P:

מיכאיל שהיה ידוע בתור תעלולן לא רע בכלל טיפס על שער הסורגים כמו לוילן בקרקס, ונחת על שתי הרגלים בצד השני של השער,
הוא היה בתוך הארמון.
"קדימה! עכשיו תורך!"
אנסטסיה הסתכלה מסביב, הרחוב היה שומם, היא התחילה לטפס לאט לאט, לפתע שורת זיכרונות רצו לה בראש, עץ גבוה בתוך גינה יפהפייה, המוני אנשים מתאספים סביב העץ וצועקים לה לרדת, ויד אחת עדינה כמשי נשמטת אל העץ כרוצה לקטוף אותה ממנה… ואז אנסטסיה נפלה על הרצפה מהשער.
היא הייתה בהלם.
"אנסטסיה את בסדר?" קרא מיכאיל מהצד השני של השער.
היא שפשפה את ראשה בהלם "כן כן.. אני בסדר" היא קמה והתחיל לטפס שוב,
היא הייתה חייבת לגלות מה יש בבית הזה, ככל שהיא התקרבה אליו, יותר דברים עפו והשתוללו במוחה, כאילו רוצים כבר לצאת ולגלות לה מה קורה.
היא נחתה בצד השני של הארמון על רגל אחת ומעדה על מיכאיל וגרמה לו להשתטח על הרצפה המאובקת.
"תרדי ממני תרדי ממני!" קרא מיכאיל.
אנסטסיה ירדה ממנו והסתכלה שוב מסביבה לבדוק שאף אחד לא נמצא,
הם היו לבד.
"מה עכשיו?" שאל אותה מיכאיל.
היא משכה בכתפיים "אני לא יודעת…"
מיכאיל פתאום אחז בטירוף "אז סתם התגנבנו למקום הזה?! יכולים להכניס אותנו לכלא בגלל מעשה כזה!" אנסטסיה השתיקה אותו במהירות "אם תמשיך לצרוח על בטוח יגלו אותנו… בוא פשוט נסתובב, המקום נראה נטוש ולא מזיק" היא התחילה להסתובב בגינה ומיכאיל בחוסר רצון נע אחריה.
אני חושבת שאפשר עכשיו אולי לספר לכם כמה שינויים שחלו באנסטסיה המסכנה מאז שמר וובסטר מצא אותה. הילדה המסכנה החווירה באופן משמעותי וכעת היא לבנה כשרשרת הפנינים המונחת על צווארה,היא נעשתה חלשה יותר ורזה יותר בגלל כל העבודה המפרכת שבחווה, ועיניה העדינות הראו עצב ובדידות, מה שהיה שונה מאוד מהאנסטסיה שהתושבים בכפר הכירו, לכן אנשים לא היו מייחסים לאישה הנאה והחיוורת כל מאמץ מחשבה וחיבור בינה לבין אנסטסיה הישנה.
אנסטסיה הסתובבה בגינה עם מיכאיל,
המראה היה מאיים ועוצר נשימה, הגינה הייתה אפורה וחשוכה אבל עדיין היה בה מראה מלבב,
ראו פרחים צצים מכל מיני שיחי אפר ואפילו גינת ורדים אפורה ושרידי עצים שעדיין עומדים על קנם.
"רוצה להיכנס לארמון לקחת קצת יהלומים וזהב?" מיכאיל לא כל כך התעניין בגינה.
היא הנידה בראשה "אני מעדיפה להישאר בגינה"
מיכאיל עצם עיניים ספר עד עשר ופתח או שוב "אוקיי אוקיי תעשי מה שאת רוצה…"
אנסטסיה נגעה בעצים והרגישה את המרקם המחוספס שלהם,
לפתע היא הרגישה חריטות על אחד מהעצים, היא שפשפה את כל האפר שנצבר על העץ והיא ראתה חריטה שהיה כתוב בה:

א + א = ♥
"היי מיכאיל בוא תראה את זה…"
מיכאיל התקרב אל העץ וראה את החריטה.
"למה הם מתכוונים בחריטה? אתה יודע מי זה א ו-א ?"
מיכאיל הנהן "אני חושב שכן, נראה לי שהם מתכוונים לאנסטסיה ואיוואן"
פתאום עוד שורת זיכרונות הופיעה בראשה,
ילדה קטנה בשמלת כלה… שלוש בנות גדולות יושבות סביב העץ… צוחקות…
אנסטסיה איבדה את שיווי המשקל וכמעט נפלה
"אנסטסיה את בסדר?!" מיכאיל החזיק בכתפיים שלה ומנע ממנה ליפול.
אנסטסיה לא ענתה. "נראה לי שצריך לקחת אותך מפה" אנסטסיה סירבה במהירות ולפתה את ידיו ממנה. "לא, אני רוצה להישאר פה עוד קצת…" היא המשיכה להתהלך בגינה ומיכאיל המשיך להיגרר מאחוריה בעודו ממלמל לעצמו דברים ברוגז.
לבסוף היא עצרה מול העץ הכי גבוה בגינה, זה היה עץ מרשים ביופיו, אנסטסיה כמובן שלא משנה כמה שינוים תעשה וכמה זיכרונות ימחקו לה, היא לא תוכל לעמוד בפיתוי שלטפס על עץ,
היא החזיקה בעזרת יד אחת בענף הכי קרוב לה והתחילה לטפס כמו קוף.
"אנסטסיה את משוגעת?" היא לא ענתה.
לבסוף היא הגיעה אל ראש הצמרת, מיכאיל שנשאר על הקרקע יכל רק לראות את מגפיה מציצים מהענפים.
הזיכרונות שוב רצו בראשה, עץ גבוה בתוך גינה יפהפייה, המוני אנשים מתאספים סביב העץ וצועקים לה לרדת, ויד אחת עדינה כמשי נשמטת אל העץ כרוצה לקטוף אותה ממנה… הראש של אנסטסיה התחיל לכאוב, אותם זיכרונות רצו לה בראש במהירות גבוה כאילו הם מאיימים על חייה.
"היי! מי שם?!" פתאום אור גדול כוון אל ראשה של אנסטסיה, אלו היו שני שומרים עם פנס גדול מוזר, השומרים היו מופתעים מהמראה והתחילו לרוץ לעבר העץ. "אנסטסיה! תרדי או שאת רוצה גם עכשיו להישאר ולהתיידד עם שני הגורילות?!" אמר לה מיכאיל בלחץ, אנסטסיה החליקה במורד הגזע אל מיכאיל ושניהם התחילו לרוץ לעבר השער.
"תחזרו מיד!" נשמעו הקולות של השומרים.
מיכאיל קפץ מעל השער במהירות וסימן לאנסטסיה להזדרז.
אנסטסיה קפצה מעל השער ודווקא אז, שרשרת הפנינים שלה נתקעה בשער.
"אוי לא!" מיכאיל קרא בזעזוע.
אנסטסיה ניסתה למשוך את שרשרת הפנינים מהשער אבל היא לא הצליחה, לבסוף שרשרת הפנינים נקרעה והיא קפצה לצד השני של השער והיא ומיכאיל התחילו לרוץ.
מיכאיל ואנסטסיה לא הפסיקו לרוץ עד שהם פנו לפינה חשוכה ואפלה.
"זה היה יותר מידי קרוב!" אמר מיכאיל והתנשף בכבדות, אנסטסיה הנהנה בהסכמה ושפשפה את צווארה בצער על כך שכעת איבדה את הדבר היחיד שהיה לה…

השומרים היו בהלם ממה שקרה בגינה ולא ידעו מה לעשות,
הם נשבעו שהם ראו את אנסטסיה, אבל אף אחד הרי לא האמין להם,
שומר אחד לקח את הפנינים בתור הוכחה והשרשרת נשלחה לבדיקה כדי לבדוק אותה,
השרשרת הייתה אמתית, ללא ספק, והיא גם נראתה בדיוק אותה אחת שהייתה לאנסטסיה.
"אז מה עושים עכשיו?" שאל אחד השומרים.
"לדעתי עכשיו צריך רק לחכות ולבדוק את התוצאות של בדיקת די.אנ.איי של הגופות כדי לבדוק אם באמת אנסטסיה הצליחה להינצל…" אמר השומר השני.
"הלוואי שהיא ניצלה… הלוואי שזו הייתה היא" השומר השני טפך לו על השכם.
"לא הייתי מצפה להרבה במקומך…"


תגובות (2)

ואוו!
אני נהנת לקרוא כל פרק מחדש.
תמשיכי מהר בבקשה:)

07/03/2012 16:03

תודה ^^

08/03/2012 00:24
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך