איפה אנסטסיה? – פרק 4: סופה של משפחת רומנוב

אנסטסיה חיכתה בקוצר רוח שהשנה תיגמר כבר ותוכל שוב לפגוש את הילד שלה ולטפל בה.
בזמן שאנסטסיה נשארה בתוך הארמון בציפייה שכבר יגיע הזמן שהיא תפגוש את הילד שלה, הרבה דברים התרחשו ברוסיה, העם התמרד והמון אנשים כעסו. כל משפחת רומנוב ידעו על כך חוץ מאנסטסיה, ואף בנאדם לא רצה לפוצץ את הבועה שלה כעת, היא הייתה הילדה הכי צעירה במשפחה למרות שהייתה כבר בת חמש עשרה, אז הם לא סיפרו לה כלום… כל המשפחה טיפלה במרידה מאחורי הגב שלה, בשקט ובדממה. "אני לא יכול יותר! אנחנו חייבים להגיד משהו לאנסטסיה! זה לא הגיוני שהיא לא מודעת למרידה של העם!" האחיות הגדולות טטיאנה אולגה ומריה השקיטו אותו ובדקו מסביב שאנסטסיה לא נמצאת.
"זה רק לטובתה, וחוץ מזה מה שהיא לא יודעת לא פוגע בה, אמא ואבא אמרו שהמרידות יסתיימו בקרוב והכל יהיה בסדר" פיודור לא יכל לסרב, וחוץ מזה אם המרידה באמת עומדת להסתיים אין שום סיבה שאנסטסיה תהיה מודעת לכך כעת.
באותו הלילה שכב פיודור במיטתו ותהה לגבי אותה שיחה, באותו רגע אנסטסיה נכנסה אל חדרו בשקט והתיישבה לידו. "פיודור… עוד מעט אני בת חמש עשרה ו…" היא התחילה לשחק עם טבעה, זה היה הסימן שהיא רוצה לבקש משהו אל היא חוששת, מה שהיה הסימן שזה משהו חשוב, לכן הוא עלה קצת למעלה מהמיטה כדי לדבר איתה ברצינות. "אמא אמרה לי שנה שעברה שבעוד שנה אוכל לקחת חזרה את פיודור שלי… זאת אומרת הילד שלי, לא אתה… כן… ו…אני הייתי רוצה ללכת לקחת אותו… או… לא צריך לקחת אותו כי עוד לא נגמרה השנה… אולי רק לבקר אותו… נראה לך שזה אפשרי?" פיודור קפץ, המרידה! אסור להם לצאת כי משתוללת שם בחוץ הרבה דברים מזוויעים שפיודור לא רצה שאנסטסיה בכלל תראה, ואם הם יצאו אנשים ינסו לעשות להם דברים גרועים! "א..אני לא חושב שזה רעיון טוב" הוא אמר ושקע בתוך הספר כדי להסתיר את פניו. "למה לא? רק לבקר אותו… אני רוצה לראות איך הוא גדל! אולי הוא אפילו התחיל לדבר! או ללכת!" אנסטסיה ככל שאמרה יותר מילותיה היו נלהבים יותר, זה הפחיד את פיודור שיהיו לה ציפיות. "פשוט… אולי שכדאי שתדברי על זה עם אמא לא איתי… הרי זה רק באישור של אמא ואבא לא?" החיוך של אנסטסיה נמוג מפניה. "צודק… אני אשאל אותה מחר!" היא נתנה לפיודור חיבוק גדול ויצאה מהחדר שלו, 'מה שיקרה בהמשך..' כך חשב לעצמו, 'לא יהיה באשמתי.'
למחרת בבוקר אנסטסיה התקיפה את אמא שלה מרוב התלהבות עם השאלה אם הם יוכלו ללכת לבקר את התינוק שלה פיודור. "אני לא יודעת אנסטסיה… לא נראה לי שאפשר לצאת…" המשפט הזה עורר חשד כל כך חזק אצל אנסטסיה עד שהיא קפצה אל עבר החלון, כל החלונות היו מוסטים על ידי וילונות, רק עכשיו אנסטסיה ראתה את זה, היא לא טרחה אפילו להסתכל מה המצב בחוץ. "אנסטסיה אל תפתחי את הווילון! זו פקודה!" אנסטסיה הסתובבה אל עבר אמה בשוק, אומנם היא מלכה, ואומנם היא לפעמים אכזרית, אבל היא אף פעם לא פקדה עליה או על שאר האחיות!
"אוקיי… אז אני אצא החוצה" היא רצה אל עבר הדלת ולפני שאמה הספיקה לומר משהו… היא כבר הייתה בחוץ…

כאשר אנסטסיה יצאה היא ראתה זוועת עולם, השמים הכחולים שהייתה רגילה לראות בכל בוקר הפכו להיות מפויחים ושחורים, היא ראתה להבות אש צצות מכל מקום, אנשים רצים מבית לבית והורסים את כל הבתים, כתמי דם שתתו מכל עבר והמראה היה מזוויע ללא ספק.
אנסטסיה חזרה בריצה אל תוך הארמון חיוורת מרוב פחד. "אני מצטערת ביתי… לא רציתי שתראי את כל זה… היית כל כך שקועה בזמן האחרון שחשבנו שאם לא תהיי מודעת לכך הכל יהיה בסדר… אבא אומר שהמרידה תסתיים בקרוב…" אנסטסיה פערה את הפה ודיברה בקול רם ורועד
"בקרוב?! בקרוב?! ראית מה קורה שם?! זה לא נראה לי בקרוב!" היא פתחה את הווילון באימה והצביעה על מה שקורה בחוץ, הפחד השתלט על אנסטסיה, עד שנפל לה האסימון על פרט קטנטן…
"איפה פיודור נמצא…?" היא חששה כל כך שהוא גר בקרבת העם, שאולי קרא לו משהו!
"אני מנחשת שהוא עם המיילדת.. היא בטח גרה בכפר הלא רחוק…" ואז גם למלכה נפל האסימון.
"זהו זה! אני הולכת לקחת אותו!" אנסטסיה לבשה את מעילה וצעדה באומץ לעבר הדלת.
"לא! לא ארשה לך! את תוכלי להיפצע!"
"גם הילד שלי יכול להיפצע עכשיו! אני לא מוכנה לכך! אני הולכת עכשיו!"
אנסטסיה יצאה, היא לקחה במהירות מהאורווה סוס והתחילה לדהור בקצב מהיר אל הכפר הקרוב…
למשמע הצרחות והאנשים המתרוצצים ברחוב הסוס התחיל להשתולל ולקפוץ, אנסטסיה אחזה חזק במושכות בניסיון לא ליפול, לפתע היא ראתה שהמוני אנשים עניים ומלוכלכים הקיפו אותה ואת סוסה שהשתגע, לפי אופן לבושה ראו שזו אנסטסיה, ההמונים התחילו לצעוק עליה ולהתקיף אותה וניסו לעלות על הסוס, לפתע היא ראתה את הכרכרה המוכרת של המשפחה שלה דוהרת אל עבר האזור, מהכרכרה יצאו תריסר שומרים, הם הורידו את אנסטסיה מהסוס והניחו לשוטים לתקוף את הסוס שלה שחפצו באבנים המשובצים על האוכף. בכרכרה ישבו אמה, אביה, טטיאנה, אולגה, מריה ואחיה פיודור בחרדה, הכרכרה התנדנדה מצד לצד כי ההמון טלטל את הכרכרה. "מה אתם עושים פה!?"
"טוב.. אני ואבא שלך רצינו לצאת לקחת אותך אבל טטיאנה ואולגה רצו לבוא ואז מריה גם רצתה ופיודור התגנב אל הכרכרה…" פיודור משך בכתפיים נבוך, זה היה הפתרון היחיד שלו, בקושי היו מרשים לו לצאת מהחדר, איך היו מרשים לו לצאת מהארמון אם הוא לא היה מתגנב?
"אוקיי אוקיי… מצאנו את אנסטסיה… אפשר לחזור עכשיו?!" אמרה מריה מזועזעת, הסיבה היחידה שהיא רצתה לבוא אתם הייתה שהיא רצתה להוכיח שהיא לא מפונקת כמו שהם אומרים עליה.
"לא! אני רוצה לקחת את הילד שלי קודם!" אנסטסיה התעקשה על כך, לפתע שמעו ירייה חזקה ברקע.
"אין זמן לזה! אנחנו חוזרים הביתה!" אבא שלה הורה לסייס להתחיל לרכוב חזרה הביתה, ולפתע בירייה שנייה, הכל התפרק… צרחות נשמעו מכל עבר… דם… אנשים נמלטים… ואז החושך כיסה את אנסטסיה….