איפה אנסטסיה? – פרק 13: פרק אחרון!

אין לי מילים…
פשוט… אין לי….
עד כמה שהייתי רוצה לומר משהו, אין לי.
אני ומיכאיל בהינו זה בזה כמו מטומטמים במשך דקות ארוכות שאין לנו מה להגיד,
"אני…" התחיל מיכאיל לומר משהו, "א…אולי כדאי שתלכי ל..ארמון"
"כ..כן!" אני צעקתי בהסכמה ויצאתי מהחדר במהירות, כשיצאתי המסבאה יצאתי לרחוב שממנו היה אפשר לראות את החלון של החדר שלנו ומשום מה שמחתי לראות את מיכאיל דופק את הראש שלו על משקוף החלון, כי אני גרמתי למישהו לאהוב אתי באמת.
במשך כל הדרך לארמון אני עברתי בין חנויות וניצלתי את העובדה שקימות בהם מראות כדי לבדוק שאני נראית בסדר, ממש חסר לי לעשות בושות…
לבסוף הגעתי אל שער הארמון, הידיים שלי התחילו לרעוד מרוב לחץ ואני אספתי אותם בחיקי וניסיתי שהם יפסיקו לרעוד "הכל יהיה בסדר…" לחשתי לעצמי בשקט.
לבסוף נכנסתי לשם, היה תור ארוך שהתחיל משער הארמון עד הארמון עצמו ובצדדים השתרע הגינה, היא נראית מטופחת הרבה יותר, מישהו עשה פה עבודה טובה מאז השרפה.
הסתכלתי מולי, מולי עמדה אישה בלונדינית, היא לבשה בגדים מהודרים לעומתי, בטח כדי לעשות רושם,
היא בכלל לא הייתה דומה לאנסטסיה! זאת אומרת… לי.
ניסיתי להעסיק את הראש שלי, הסתכלתי על הגינה היפה, אני כל כך אוהבת אותה…
העץ שלי! כרתו אותו! איזה מבאס…
"אמ… סליחה, למה את חושבת שאת אנסטסיה האמתית..? סליחה על החוצפנות.." שאלתי את האישה הבלונדינית. האישה צחקה כאילו אני סוג של מוגבלת שלא מבינה עניין.
"כל הבנות שפה, פה רק כדי לסחוט את הכסף של המלוכה ולהיות מלכה, לאף אחד לא באמת אכפת אם את המלכה המקורית או המזויפת, אז למה לא שאני אנסה?" הקול השלה היה מגעיל כמו של נחש, יכולתי להקיא ממנה אם לא הייתי בציבור.
"את לא פה מאותה סיבה?" היא שאלה עם חיוך מלגלג.
"אמ… אני? לא מה פתאום… אני… פשוט חשבתי שראיתי ליד הבית שלי… גופה, כן… אבל עכשיו כשאני חושבת על זה היה לה שיער אפור… זאת בטח סבתא שלי, כולם חשבו שהיא לא תחיה עוד הרבה זמן… ביי!" אני רצתי מהמקום כמו משוגעת, איך לא הבנתי את זה מקודם?!
לאף אחד לא באמת יהיה אכפת אם אני הנסיכה האמתית! הם יקחו כל אישה שיש בתור, זה בכלל לא משנה להם! בין אם זאת הבלונדינית שהייתה לפניי או הג'ינג'ית שהייתה מאחוריי!
חזרתי למסבאה כולי אדומה, אני רצתי אל החדר שלי ופתחתי את הדלת בתנופה,
אני מצאתי את מיכאיל שוכב על המיטה שלו כאילו היה באבל, בבת אחת עיניו הסתכלו עלי והוא קפץ כמו השומר של הארמון. "מה קרה?! איך היה שם?!"
אני רצתי אל מיכאיל והוא חיבק אותי חזק בדאגה, היה לי מובן שהוא לא בנוי למצבים כאלו, הוא ליטף את השיער שלי כמו רובוט. "אני לא רוצה לחזור לשם!" אמרתי בעצבנות והתחלתי לבכות.
כל מה שאמרתי אחר כך היו רק יללות ומלמולים שאפילו אני לא הבנתי.

הזמן עבר ואני התחלתי להתרגל לעניין שאני לא אחזור להיות מלכה, השלמתי עם זה, המצב לא יהיה בהיר יותר עם אשלוט ברוסיה, הרי לא אני שאשלוט, אני אהיה רק בובה על חוטים כמו אימי,
אני עזבתי לבסוף את החווה של מר וגברת וובסטר בלי שום הודעה, אני רציתי לשלוח להם מכתב או משהו אבל הדבר היחיד שהיה לי להגיד להם זה ש"יחנקו עם הכסף שאין להם" אז בסוף לא אמרתי להם כלום. אני ומיכאיל… בוא נגיד שאנחנו חיים באושר ועוני עד עצם היום הזה, יש לנו בית קטן במוסקבה (לא רחוק מהארמון), אני עקרת בית ומיכאיל ממשיך לפרנס אותנו מהמשלוחים שהוא עושה, הוא ביקש גם לעשות מעכשיו משלוחים למשפחה אחרת ולא למשפחת וובסטר, תאמינו לי שזה לטובה.
יש לנו תאומים (בן ובת) ובת אחת, אושר גדול ומלאכה מרובה… הקיצר, קשה.
מה שכן היה נחמד לראות עם השנים אלפי בנות נדחות על ידי המשפחה מלכותית כשהיה ברור שאף אחת מהן היא לא אנסטסיה, ומה שכן היה נחמד עוד יותר הוא לראות את הבן שלי עולה למלכות והופך להיות מלך… פיודור שלי. (הוא באמת דומה לי!)
הזמן עבר, הילדים שלנו התחתנו השיער שלי האפיר, מיכאיל היה פחות ופחות באקסטזה ואת שארית חיינו בלינו יחד, מה רע?
אז כן, אולי אני לא הנסיכה אנסטסיה שגרה בארמון, אבל אני תמיד אשאר כזאת, בעושר ובעוני.