איפה אנסטסיה? – פרק 1: איך הכל התחיל

"אנסטסיה תרדי מיד!" אמה של אנסטסיה הקטנה הייתה במצב כעוס במיוחד ואנסטסיה השובבה לא הטיבה למצב. "אני לא רוצה! לא רוצה ולא רוצה!" אנסטסיה סירבה לרדת מהעץ הגבוה שנמצא בגינת חצר המלכות הרוסי, הגינה היפהפייה הייתה המקום שאנסטסיה הכי אהבה להשתובב בו, אף אחד אף פעם לא הצליח להוריד את אנסטסיה מהעץ כאשר היא כבר עלתה.
"אנסטסיה תרדי כבר בבקשה! אחינו פיודור מחכה כבר בכרכרה" קראה טטיאנה בקול גדול, טטיאנה הייתה האחות הגדולה אחרי אחיהם הגדול, לאחיהם פיודור הייתה בעיה רפואית קשה שאם היו שורטים אותו ולו קצת, הוא היה מדמם למוות, ולא היה אפשר לעצור את הדימום, לכן כמעט אף אחד לא היה יכול לגעת בו, אפילו לא אמו, אבל אנסטסיה אהבה מידי פעם להתגנב לחדרו בלילה ולארח לו חברה. "אני לא רוצה! למה אני חייבת להתחתן?!" אמה חסרת הסבלנות התחילה לצעוק, מה שלא היה נאה למלכת רוסיה אך היא איבדה כל טיפת סבלנות שהייתה לה. "את חייבת להתחתן כמו כל אחיותייך! עכשיו תרדי מיד לפני שאקרא לשומרים להוריד אותך בעצמם!" אנסטסיה התחילה להתייפח בקול גדול כדי לעשות עניין. "אבל למה דווקא עם איוואן?! אני בערך האישה השישית שלו! הוא גם מכוער ומפחיד! אני בחיים לא אגור איתו באותו בית!"
אולגה ששמעה את המריבה שפרצה תפסה את שני שוליי שמלתה ורצה אל הגן. "אנסטסיה בתור נסיכה לא יאה לך לדבר כך אל בנאדם רם מעלה כמו איוואן, עכשיו תרדי כמו ילדה גדולה ונצא אל הדרך" אולגה שניסתה לדבר עם אנסטסיה בנועם משום מה רק החמירה את המצב ואנסטסיה עלתה עוד ענף גבוה יותר. "אני לא רוצה!" מהומה התחוללה בגלל אנסטסיה הקטנה ואחותה שגדולה ממנה בשנה בלבד מריה, הוזעקה כדי לעלות למעלה ולחלץ את אנסטסיה אך היא סירבה כי נסיכה מפונקת כמוה חושבת שלא יאה לה לעלות למעלה.
"אנסטסיה…" קול חלוש ומוכר נשמע מצד הגינה שהשתיק את כל השומרים והנסיכות המפונקות. "פיודור! מה אתה עושה כאן? אתה אמור להיות בכרכרה! ותלבש את כיסוי הידיים שלך אתה עלול להיפצע" פיודור היה חיוור וחלוש כי בקושי הורשה לצאת מחדרו או לשחק ולהתעמל, אך היה לו לב טוב שאם לא היו מכבים את נשמתו בבידוד, הוא היה יכול להיות בדיוק כמו אנסטסיה, נמרץ ומלא שמחת חיים, ואחד ממשאלותיו של פיודור המסכן, היה לעלות על העץ הכי גבוה ביחד עם אנסטסיה יום אחד…
"אבל נמאס לי לחכות בתוך הכרכרה, וחוץ מזה איך אוכל להתעלם מהריב הזה? אחרת אני נכנסתי לכרכרה לשווא, בואי אנסטסיה, כדי שתוכלי ללכת להתחתן ונגמור עם הסיפור אחת ולתמיד" אנסטסיה היססה מה לענות, אחד מהדברים שילד חושב באותו רגע במוחו, הוא שהוא רוצה לרדת, אבל הוא לא רוצה לרדת כי אחרת הוא יראה חולשה, אבל היא לא רצתה לסרב לאחיה האהוב.
"זה בתנאי שאני אתחתן איתו וזהו! אני בחיים לא אגור איתו באותו בית נכון?"
פיודור הנהן קלות, "אני מבטיח, הפעמים האחדות שתראי אותו לאחר מכן יהיו בארוחות רשמיות" פיודור הושיט את ידו החיוורת אל עבר אנסטסיה כאילו יוכל לקטוף אותה כמו תפוח מהעץ, ידו נראתה כה חיוורת ורזה עד שמישהו היה יכול להתבלבל שזה יד של ילדה.
"פיודור אנא תכניס את ידך אל הכפפה, זה מסוכן!" אמרה אמו בהתחננות, פיודור היה ילד בוגר וחכם, וידע שצריך להכניס את ידו אל הכפפה ולא רק מפני שקר, אלא כי זה תלוי בחייו, אז בחוסר רצון הוא השחיל את ידו אל הכפפה העבה וסימן אל אנסטסיה שתרד.
אנסטסיה החליקה בקלילות מטה הישר אל הרצפה המכוסה בדשא וחיבקה בעדינות הכי רבה שיכלה את אחיה האהוב כל כך.
בדרכם אל האחוזה שבה חיכה איוואן המכוער, אמה של אנסטסיה שקעה בעצמה, אם כי ידעה שנישואיה של אנסטסיה הם נישואים פוליטיים בלבד, ולמרות כל הכעס שבחוץ אמה ידעה שלאנסטסיה מגיע יותר מזה, אביה של אנסטסיה חויב למען רוסיה שאנסטסיה הקטנה תינשא לו ויהי מה, כדי לקדם את משפחת רומנוב וכך בנם של אנסטסיה ואיוואן יהיה מלך רוסיה לאחר אביהם, אביה היה איש חשוב ברוסיה אך הוא היה בנאדם קר ונוקשה, ואפילו אנסטסיה השובבה לא המיסה את ליבו, גורלה של אנסטסיה היה להיות קיסרית רוסיה….
אנסטסיה הניחה את ראשה על ירכיו של אחיה כדי למצוא נחמה בנסיעה המייסרת הזאת בכרכרה,
שמלת הכלה הקטנה והמוזרה גירדה לה והמחשבה שהיא מתחתנת עם איש מכוער בעל לב קר גירדה לה אף יותר, אנסטסיה האמינה שהיא נועדה להיות אישה חופשיה שחיה בין העצים ללא כל התכשיטים, השמלות, הנעליים, הברדסים, ללא כל הדברים של הנסיכות והעשירות (והרבה ילדות היו רוצות להתחלף איתה), אך היא הייתה הנסיכה המושלמת, היא ידעה להתנהג בנימוס כשהייתה מחויבת לכך וללא ספק היא הייתה הנסיכה הכי חמודה בכל רוסיה, כולם אהבו אותה, והוריה ידעו לנצל את זה טוב.
ובעודה שוקעת במחשבות, אחיותיה היפות (לא יפות כמו אנסטסיה) והמפונקות נועצות בה מבטים, כי הן יודעות שמצפה לאנסטסיה עתיד זוהר שהן לא יזכו בו לעולם.