איפה אנסטסיה? – פרק 3: האסירה אנסטסיה

הרבה שנים עברו מאז ואנסטסיה התחתנה ומשפחת המלוכה הוזהרה על מותם, כמובן אף אחד לא רצה להאמין לרספוטין לכן כולם התנהלו כאילו לא קרה כלום, אבל המלך מרוב חשש הגביר את השמירה על הארמון ועל הרחובות ושומרים הוצבו בכל פינה ופינה.
אנסטסיה חויבה להוליד ילד באותם שנים כדי שיהיה היורש של אביה, היה לה קשה לעשות את זה, אבל היא עשתה את זה כל זאת, שאר הימים היו יפים ונחמדים, היא אהבה לשבת עם אחיותיה ואחיה וללטף את הבטן העגולה שלה ולשבת באירועים רשמיים להתגאות בבטן העגול שצמח לה.
"הו פיודור אני מאושרת" היא ופיודור ישבו בחדר המשחקים ושיחקו קלפים, אומנם הם היו קטנים מידי לחדר משחקים ואנסטסיה עמדה להיות אמא, אבל הם אהבו את חדר המשחקים שלהם, הם עדיין היו ילדים.
"אומנם אני נשואה אל איש מכוער ומפחיד אבל אני עומדת להיות אמא!" פיודור השתיק אותה כדי שתחזור לקרקע ולחש, "אל תדברי כך אל איוואן… הוא בנאדם רם מעלה ורק בגלל זה את נישאת אליו, אסור לך לדבר עליו כך" אנסטסיה הנהנה. "צודק, אבל אני עדיין מאושרת!" לפתע אנסטסיה הרגישה לחץ עז וכואב. "פיודור…! אני חושבת שהוא מגיע.." פיודור זינק על רגליו והתחיל לסחוב את אנסטסיה אל חדרה, הוא השכיב אותה על מיטתה ושם מטלית לחה על המצח של אנסטסיה כי היא התחילה להזיע מרוב כאב.
"אני אבוא מיד! אני אקרא למיילדות לאחיותינו ולמשפחה ואקרא לאיוואן!" הוא רץ החוצה תוך כדי שהוא משנן את הרשימה הארוכה שהוא היה צריך לבצע לפחות בדקה. אנסטסיה נאנקה ונחנקה מרוב כאבים וצרחה כמו משוגעת ורק מהצרחות האלו ללא מילים כולם ידעו שהגיע הזמן, ופיודור לא היה צריך אפילו לרוץ, כאשר הוא הגיע אל אמו כמובן היא שלחה אותו אל חדרו כדי שלא ייפצע והוא ביקש שלפחות היא תקרא לו כשהתינוק יוולד. הוא ידע שאין לו כבר למה להתווכח שישאר בחוץ, הוא תמיד היה מפסיד בקרבות האלו.
המיילדות הגיעו הכי מהר שיכלו ועזרו לאנסטסיה להוליד את ילדה בבטחה, זה היה ילד, והמראה של הילד הבוכה והצורח שמכוסה דם אף פעם לא היה נראה מלבב כל כך כמו שאנסטסיה והאנשים מסביבה ראו זאת. איוואן סירב ברוב חוצפתו לא לבוא לאירוע, הוא רצה לפגוש את הילד שלו רק בשבוע הבא כאשר הוא יהיה נקי וללא כל טיפת דם, אנסטסיה רק החמיצה פנים והמשיכה הלאה.
"אם זה רצונו זה יהיה" כך היא אמרה בנימוס ובבגרות, מה שלא אפיין כלל את אנסטסיה שחשוב לציין שהייתה עוד ילדה, אבל כעת היא הייתה אמא, והיא רצתה לטפל בילד שלה ולהיות אמא נפלאה!
שבוע לאחר מכן נערך מסיבה גדולה לכבוד התינוק החדש, כולם היו מאושרים ואיוואן היה שבע רצון מהתינוק החדש. "איך תקראי לו?" שאל אותה איוואן. היא הנהנה וחייכה. "פיודור, אם כי אני מקווה שהוא יהיה בריא יותר מאחי" איוואן הסכים לשם וכולם היו מרוצים מהשם החדש.
בסוף המסיבה אחת מהמיילדות ניגשה אליה השתחווה קלות ולקחה מהעריסה את פיודור הקטן.
"רגע… מה את עושה?" המיילדת הסתכלה לאחור נבוכה, היא הייתה בטוחה שהיא יודעת.
"מה את עושה?" היא חזרה על עצמה.
"ציוו עליי לטפל בתינוק עד גיל שנה-שנתיים, לאחר מכן אני אחזיר אותו למלוכה"
"למה? אני רוצה לטפל בה!"
המשרתת קדה קידת פרידה ונסוגה לאחור ואמרה: "זה הייתה הפקודה מאמך המלכה" והלכה.
המלכה ישבה בחדר הבירורים לבדה מסתכלת על מסמכים, לפתע נשמעה בדלת דפיקה חזקה. "יבוא.." אנסטסיה נכנסה בסערה והתיישבה על המסמכים בחוצפה. "למה?!"
"למה מה?" שאלה אמא שלה כדי להבין למה היא מתכוונת.
"למה את חייבת להפריד ביני לבין הילד שלי?!"
"כי את רק בת 14 אנסטסיה! את לא יכולה לטפל בילד בגיל כזה"
"אבל אני אוהבת אותו! הוא הדבר הכי טוב שקרה לי!" אמא שלה הורידה אותה מהמסמכים והושיבה אותה על כיסא ממולה, אבל אנסטסיה התעקשה להישאר על הרגליים ולכן גם היא עמדה.
"וזה שאת נסיכה?! שיש לך הון שלא הרבה אנשים זוכים לו! את צריכה להגיד תודה!"
"לא! אני לא נסיכה! אני אסירה בתוך בית כלא עשוי מזהב! אני אפילו לא יכולה להתחתן עם מישהו שאוהב באמת! אין לי אפילו זכויות! אז אם כבר הולדתי ילד! ילד שאני אוהבת! מדוע אני לא יכולה לטפל בו אמא?! מדוע צריכים לקחת אותו ממני!" המלכה הסתובבה אל הדלת כדי לצאת ולפני שיצאה היא סובבה את ראשה לאחור כדי להסתכל על אנסטסיה הקטנה שהפכה לה מול העיניים לאמא אסירה.
"את תקבלי אותו עוד שנה… ואז תוכלי לטפל בו כרצונך" ואז היא יצאה.
אנסטסיה התמוטטה על הרצפה ושחררה אלפי דמעות שפרצו במהירות, באותו רגע היא התפללה להיות האישה הכי ענייה ברוסיה! רק שתהיה מאושרת…