איני אנושית-פרק רביעי

"למה הפסקנו לזוז?" קולי נשמע קטנוני.
"משום שפה מסתיימת המפה"
הוא אמר וניגש לפתוח לי את הדלת,
כנראה החליט כי זוהי התחנה הסופית.
"בסדר, תיכנס" אמרתי לו לאחר שירדתי מהכרכרה.
"מה?" הוא שאל בבלבול.
"אתה לא יישנת כול הלילה ואני יכולה לראות את
העיגולים סביב עינייך אפילו מפה" אמרתי וגלגלתי עיניים.
"זה בגלל שאת לא רוצה שאני אדע לאין אנחנו נוסעים, נכון?"
הוא שאל בחשדנות האופיינית לו.
"כן, בדיוק בגלל הסיבה הפרנואידית הזו"אמרתי
וגלגלתי את עיניי.
"בסדר" הוא מלמל ונכנס אל הכרכרה.
אני חייכתי לעצמי ועליתי אל המקום שלפני שניות מספר
ישב בהן ויק, יכולתי להרגיש עדיין את חום גופו.
שמעתי את החלון הנסתר נפתח ואת קולו
של ויק אומר:
"אני בטוח שאני לא אצליח לישון אבל נחמד מצידך
לתת לי את הכרכרה החמימה שלך"
בקולו לא הייתה עוקצנות וידעתי כי הוא מוקיר זאת באמת ובתמים.
"כן, טוב, אם אתה רק תחשוב על לגעת באחד מן הארגזים שלי,
אני אוריד לך אצבע"אמרתי וחיוך נמתח על פניי.
הוא לא אמר דבר, רק צחק.
במשך זמן מה, היה שקט בינינו.
לא שקט מוגדר, אלה פשוט שקט.
"אז,את לא מתכוונת לספר לי לאן אנחנו הולכים?"
הוא שאל בקול ילדותי.
"לא, עכשיו לך לישון" אמרתי לו.
"זה לא כאילו אני ארדם" הוא מלמל.
למרות הצהרתו, ידעתי כי נרדם עוד לפני שראשו נגע בכרית.