אין שקט אחרי הסערה – פרק 8

18+

“Hush baby, speak softly, tell me you’re awfully sorry
That you pushed me into the coffee table last night, so I can push you off me.”
Eminem

הרוח הנושפת בחלל הרחב של חניית בית הספר מצליפה בפניי כשאני עושה את דרכי בריצה בעקבותיו של קרטר, הממהר לכיוון האאודי שלו. בגלל רגליו הארוכות בצורה כמעט לא הגיונית, יש לו יתרון גדול עליי, והוא אפילו לא צריך לרוץ כדי להתחמק ממני.
"קרטר!" אני חצי צועקת חצי לוחשת. התרמיל הכבד שלי שמקפץ בין השכמות שלי, מאט אותי בצורה משמעותית, וקרטר כבר נמצא ליד הרכב שלו.
הוא מתעלם מהקריאה שלי, פותח את הדלת ומתיישב במושב הנהג.
אני מספיקה להגיע לרכב שלו, ולהיעמד למול השמשה הקדמית שלו, בדיוק מתי שהוא מניע. אני נותרת לו הבעה מתריסה, ופורסת את ידי לצדדים. אני לא יודעת למה אני עושה את האחרון.
כבר אין הרבה מכוניות בחניה, בשל השעה המאוחרת, מה שאומר שגם סביר להניח שאין לנו צופים כרגע, אם כי דעתי מוסחת מידי בשביל לבדוק.
קרטר פותח את החלון הצידי שלו, מוציא את ראשו משם ואומר בקול מעוצבן, "אל תפתי אותי, הדסון. אין לך מושג כמה מתחשק לי לדרוס אותך. במיוחד עכשיו."
"אז תדרוס," אני אומרת דרך שיני. באחורי מוחי, אני קולטת את ההשתקפות הקלה שלי במשמשה של קרטר. קצוות רופפות שברחו מהקוקו המרושל שלי מתנופפות סביב פניי כמו נחשים, ידיי פרוסות לצדדים בדרמטיות, לחיי סמוקות, שיניי חשופות. אני נראית לא יציבה בנפשי בכלל. אני מורידה את זרועותיי כדי להיראות קצת יותר נורמלית, לא שזה עוזר במיוחד. חוסר שעות השינה, הראיה לרצח בתוך הבית שלי, ומה שקרטר הכריז הרגע בספרייה שניה לפני שהוא הסתלק והשאיר אותי פעורת פה – עשו את שלהם. אני מרגישה כאילו מתנדנדת על הקצה. אני מרגישה כאילו אני רוצה לקפוץ.
לדבריי, קרטר מחייך חיוך מרושע ומתקרב אליי עם רכבו, עד שהטמבון שלו נוגע בברכיים שלי.
ליבי נותן פעימה, אך לא מפחד. אני אשחק איתך, אני חושבת, ונותנת לשפתיי לחקות את החיוך הנבזי שלו. "קדימה," אני אומרת בקול נמוך.
הוא לא צחק כשהוא אמר שהוא מתפתה לדרוס אותי, כי הוא מסתכל עליי כאילו הוא באמת מתלבט. עיניו מצומצמות בצורה מחשבת, הגרוגרת שלו זזה כשהוא בולע רוק.
אני כמעט ורוצה שהוא יעשה את זה. אני תוהה אם זה יעשה אותנו שווים.
זה מה שהוא גם תוהה כשהוא מסתכל עליי, ושוקל אם יש לו את האומץ להכאיב לי? במעמקי נשמתי אני יודעת שזה בכלל לא משנה, בגלל שפגיעה ממכונית בחיים לא תעשה אותנו שווים. גם אם הוא ידרוס אותי, ויעבור מעליי כמה פעמים טובים, כמו שהוא לבטח משתוקק – אני עדיין אישאר חלאה בעיניו. חלאה עם זעזוע מוח שמכוסה בגבס.
קרטר כנראה מחליט שאני לא שווה את הצרות שיבואו על ראשו אחרי זה, כי הבעתו המתפתה מתחלפת בחזרה למעוצבנת, והוא נוחר עליי, "זוזי. עכשיו."
"לא," אני אומרת, ומשלבת את זרועותיי על חזי.
קרטר מסתכל עליי כאילו זן חדש ומגעיל במיוחד של יתוש מעצבן ועקשן, שהתיישב על השמשה שלו. "בסדר," הוא אומר דרך שיניו החשוקות. "אני אזיז אותך." והוא פותח את הנעילה ויוצא מרכבו, ללא ספק כדי להרים אותי ולהניח אותי, או יותר נכון להשליך אותי, במקום רחוק. אך אני בכלל לא נותנת לו את האפשרות. אני מנצלת את זה שהוא פתח את הרכב שלו, וכשהוא בקושי מספיק לצאת ממקומו, אני ליד הדלת של מושב הנוסע, פותחת אותה, ומתיישבת על המושב הרחב בנינוחות, מיישרת את החצאית של הברכיים שלי, ומיישרת מבט עם קרטר, שכעת עומד איפה שאני עמדתי ממקודם, וצופה בי בזעם מעורב בהפתעה דרך השמשה שלו.
אחרי שהוא לוקח נשימה מרגיעה, שעושה בדיוק כלום ושום דבר כדי להרגיע אותו, הוא אומר בקול נמוך ומאיים, "תצאי לי מהאוטו."
"לא," אני אומרת שוב. ליבי משתולל בחזי. אני מרגישה כאילו אני עפה ללא כנפיים, ללא שיווי משקל, ומבלי לדעת לאן.
"אני אזרוק אותך החוצה, הדסון. כל כך חזק, שאת תעופי מעל למבנה בית הספר, עד למרגש, ותתעקי ישירות באחד מסלי הכדור סל שלנו," הוא מאיים.
בתגובה לזה, אני חוגרת את עצמי מהר, כאילו שזה מה שימנע מקרטר מלתפוס אותי ולהעיף אותי לאלף עזאזל.
עיניו של קרטר עוקבות אחר תנועת ידי, ואני יכולה להישבע ששפתיו מתעוותות קלות כמעט כאילו הוא רוצה… לחייך. אבל הוא ממצמץ מהר אחרי זה, ומחזיר בשנייה את הנחירה לפניו.
"אני לא יוצאת מפה עד שאנחנו לא נסיים את השיחה שלנו," אני אומרת מהר, מלפני שהוא יספיק לאיים עליי שוב, או לממש את האיום הקודם שלו.
"אנחנו כבר סיימנו אותה," הוא אומר בטון שמנסה להיות מאופק ורגוע, ונכשל בכך עמוקות.
"אתה, מסתלק באמצע משפט שלי, לא נקרא לסיים שיחה," אני מסבירה, בסבלנות אני רוצה להאמין.
"שמעתי את מה שאני צריך. שאר זיוניי השכל שלך לא מעניינים אותי."
הסבלנות שלי מתנפצת, ואני פולטת בכעס, "לא סיפרתי לך את כל זה כדי שתסתער לכתובת הזאת בעצמך!"
קרטר לא עונה לי. במקום, הוא לוקח עוד נשימה מרגיעה, ששוב פעם לא עוזרת, אם לפשוט לפי נחיריו המורחבים, ועיניו המבזיקות, ואז הוא עושה את דרכו בחזרה למושב הנהג, ידיו הגדולות מכווצות לאגרופים כל כך הדוקים, שאני יכולה לראות ורידי מאמץ על שרירי זרועותיו.
אחרי הוא מתיישב, פניו ממוקדות קדימה, הוא מתחיל לצאת מהחנייה. הוא נראה כמתאמץ מאד להעמיד פנים שאני בכלל לא ברכב, אבל הוא כל כך עצבני, שהוא בקושי מצליח לשלוט בתנועותיו כשהוא מעביר הילוך באגרסיביות שכמעט שוברת את מקל ההילוכים שלו.
אני צופה בו, קצת בהלם. "לאן אנחנו נוסעים?" אני שואלת בסקרנות ובחשש.
"אני הולך הבייתה," הוא אומר בחיקוי מצוין לאדישות. "את יכולה להישאר ברכב שלי אחרי שאני אנעל אותך פה."
אני שוקלת לרגע להתווכח, לדרוש ממנו לעצור, לתת לי להגיד את מה שיש לי להגיד ואז ללכת בשלום הבייתה. אבל אני רואה עד כמה עצביו של קרטר דרוכים. פניו האטומות, תנועות ידיו החדות, ושלא לדבר על כמה מקום הוא ממלא כעת ברכב לידי. כאילו שהכעס שלו הוא משהו פיזי והוא מתפרץ ממנו בצבעים חדים.
אז במקום לעצבן אותו עוד יותר, אני בוחרת להשתמש בזמן שלי איתו בצורה יותר חכמה, ובדיוק כשאני פותחת את פי כדי להתחיל לנזוף בו על כך שהרעיון שלו ללכת לכתובת שעל המכתב פסיכי לחלוטין, אני רואה בזווית עיניי את לילי.
היא עומדת ליד הרכב שלי, מחכה לי ללא ספק. כשהיא רואה אותי חולפת על פניה ברכב של קרטר, היא פוערת את פיה להבעה המומה. אני נוברת מהר בילקוט שלי, מוצאת את המפתחות של הרכב שלי ואז זורקת אותם ללילי מהחלון. היא תופסת אותם בפוקס, עדיין עם אותה הבעת הלם.
"אני אתקשר אלייך עוד מעט!" אני קוראת לעברה. מעולה, אני חושבת לעצמי. לילי בטוח תסכים לבוא לקחת אותי מהבית של קרטר, אפילו אם זה רק כדי לשמוע מה לעזאזל עשיתי ברכב שלו. ואולי היא אפילו תסכים לחלץ אותי מפה, בהנחה שקרטר באמת ינעל אותי אחרי שנגיע לבייתו. אולי אני צריכה לסמס לה לבוא עם כלים.
מרוצה מתוכנית הגיבוי שלי, אני פונה חזרה לקרטר, פותחת את פי, ושוב נקטעת על ידי לילי, שמתקשרת אליי.
"את שם מרצונך החופשי או שאני צריכה להתקשר למשטרה?" היא שואלת בקול משועשע, ודואגת להוסיף גיחוך מלא במשמעות.
אני לא יכולה לענות לה, בגלל שקרטר ברגע הזה מחליט להפעיל את המוסיקה על ווליום כל כך חזק, שאני חוששת שהחלונות של הרכב עוד רגע יתנפצו עלינו מכל הכיוונים. אני צועקת, "מה לעזאזל, קרטר?!" אבל אפילו אני לא שומעת את עצמי. הוא גם ככה מתעלם ממני, ומסתכל ישר בעקשנות. פיו מתעוות קלות, לחיוך מרושע או עיוות כעס, אני לא יודעת.
אני מנמיכה את הווליום, אך קרטר מגביר אותו מיד בחזרה עם המקשים שעל ההגה שלו. לעזאזל עם טכנולוגיה מתקדמת! אני נותנת לו מבט מעוצבן, ואז מנתקת ללילי. עם אצבע אחת בתוך האוזן שלי כדי להגן על עור התוף שלי מפיצוץ, אני מקלידה לה הודעה עם ידי הפנויה, 'לא יכולה לדבר עכשיו. תסעי לאן שבא לך. אני אתקשר אחרי זה.'
אחרי פחות משלוש שניות מתקבלת ממנה הודעה בחזרה, 'אם לא תספרי לי הכל אחרי זה, אני לא מחזירה לך את הרכב שלך.'
אני מגלגלת בעיניי בחיוך קל, ומחזירה את הנייד שלי לתיק, ואת תשומת הלב שלי לקרטר.
במשך בערך כחמש דקות אנחנו לא מדברים בכלל, אלא עסוקים בלהנמיך ולהגביר את הווליום של המערכת החזקה בצורה חולנית שלו. וכאילו להוסיף מלח על הפצעים, השיר שמתנגן הוא בדיוק סוג המוסיקה שאני לא יכולה לסבול. משהו פסיכודלי שמרטיט את הרכב בצורה מפחידה בפעימות של, בום, בום, בום, ו אוץ, אוץ, אוץ.
זה רק כשאנחנו נעצרים בצומת ראשית ברמזור אדום, כשמשהו נוראי נוחת במוחי ופועם חזק יותר מהמוסיקה, וידי קופאת על המתג של הווליום. ראשי זז בפראות לצדדים, עיניי בוחנות בהיסטריה את הסביבה שלנו, ואני כמעט ונאנחת בקול מרוב הקלה כשאני לא רואה אף אחד מוכר בסביבה. לא ברחוב ולא במכוניות שלידנו. שניה אחרי זה, אני מנתקת את החגורה, ומתיישבת על ריצפת הרכב, מכופפת מתחת לדש-בורד, גבי נשען על היקלוט שלי, ברכיי צמודות לחזי.
הרמזור כנראה התחלף לירוק, כי קרטר מתחיל לנסוע, אבל במקום להסתכל על הכביש, עיניו ממוקדות מטה בי, במבט שהוא תערובת של כעס, בלבול, וחשש ליציבות הנפשית שלי. הוא אפילו מנמיך את הווליום כדי לדבר.
"מה לא בסדר איתך?" הוא שואל, בברור מעוצבן מכך שאילצתי אותו לשבור את תוכנית ההתעלמות ממני, באמצעות המוסיקה המחרידה שלו.
אני לא יכולה להגיד לו שאסור לאף אחד לראות אותי בחברתו, בגלל שללא ספק זה יגיע איכשהו לאימי, ואני לא יכולה לספר לו על האיום שלה, שאומנם ניתן לי לפני כמה חודשים טובים, אך ללא ספק עדיין תקף. אז במקום אני אומרת, בטון ברור מאליו, "זאת עיירה מאד רכלנית. אתה רוצה שמישהו יראה אותי יושבת לך בתוך הרכב?"
"אני לא הזמנתי אותך לפה," הוא יורק בכעס, ואז בעצמו מסתכל לכל הכיוונים, אם כי לא בהיסטריה כמוני. "למעשה," הוא ממשיך, עיניו חוזרות אליי, "אני בטח יכול להתלונן עלייך על השגת גבול, הטרדה, וסטוקריות."
אני נועצת בו מבט. "ובכן, לא השארת לי הרבה ברירות, לא כך? אתה לא יכול להגיד למישהו שאתה מתכוון לעשות משהו משוגע ואז להסתלק, מבלי לצפות שהוא יבוא אחרייך כדי לנסות להוציא את השיגעון ממך!"
קרטר פולט גיחוך מלא בבוז. "כן, נכון. אני המשוגע בינינו. אשכרה היית נותנת לי לדרוס אותך שם, לא כך?" הוא לא מצליח להסתיר את הסקרנות והתימהון לחלוטין מקולו, אם כי העצבנות מודגשת יותר.
אני לא עונה לו על זה, כי לשם שינוי, השיגעון שלי לא רלוונטי כרגע. "אתה לא יכול ללכת לשם, קרטר. זה מסוכן ודבילי ו – "
והוא קוטע אותי באמצעות המוסיקה שוב, מה שמאלץ אותי לרוקן את התרמיל שלי, כדי להצמידו לאוזניי בכוח משני הצדדים, מאחר ואחד מהרמקולים נמצא בדיוק מאחורי הראש שלי.

שלא כמו בבית שלי, גראז' המכוניות של קרטר לא נמצא מתחת לביתו, אלא במבנה קטן מאחורי הבית שלו, הצמוד לחצר האחורית שלו, ולשם קרטר מוביל אותנו. אני יודעת את זה, כי התרוממתי מהרצפה וחזרתי למקומי לאחר שהצצתי מהחלון וראיתי שנכנסנו לשכונה שלו. חלקית בגלל שהחלטתי להצמיד את הילקוט הריק שלי על החלון כדי להסתיר גישת ראיה אליי, וחלקית בגלל שהרגשתי את עצמי מתחילה להתחרש.
אני נאנחת בהקלה מתי שהוא חונה את רכבו בפנים ומכבה את המנוע, ויחד איתו, גם את המוסיקה.
"אני לא מאמינה שאתה נהנה משיט כזה, זה מזעזע!" אני צועקת, בגלל שאוזניי עוד לא התרגלו לשתיקה המבורכת.
קרטר מגלגל את עיניו. "או, אני מצטער," הוא אומר בטון מנומס-לועג. "בפעם הבאה שתתפרצי לרכב שלי ללא רשות אני אשים לך מוצרט, אוקיי?"
חה-חה, אני חושבת. הרי ברור שהנערה החנונית והמוזרה נהנית ממוסיקה מהמאה ה-17. "אני מעדיפה בטהובן," אני אומרת בנחירה צינית, אך מבלי לצעוק הפעם.
קרטר מנתק את החגורה שלו, ובמקום לצאת מהרכב, הוא מסובב את גופו לכיווני, ונועץ בי מבט.
"אוקיי, אז או שאת נשארת פה, ואני נועל אותך באוטו עד הבוקר, או שאת מסתלקת מפה. תבחרי."
"תבטיח לי שלא תלך לכתובת ההיא, ואני מיד מסתלקת," אני אומרת מהר.
הוא לא ממצמץ כשהוא משקר בפניי. "בסדר. אני מבטיח."
אני מצמצמת את עיניי. "אני לא מאמינה לך."
זאת הייתה טעות. לספר לו על הראיה הייתה טעות איומה. אני אולי חכמה בכל מה שקשור למספרים ושפות, ועימותים פוליטיים בבית הספר, אבל אין לי מושג על איך עובד העולם האמיתי, מחוץ לבועה הבודדה שלי. איפה שאנשים, שאשכרה מדברים עם אנשים אחרים, יודעים איך להתנהג. מה להגיד ומה לא להגיד. אם הייתי בן אדם נורמלי, הייתי יודעת שלבקש מקרטר לשקר למשטרה ולעורך דין שלו עבורי, ואולי אפילו תחת שבועה במשפט הבא, יהיה חסר תועלת. הייתי חושבת על זה שאנשים הם אימפולסיביים מתי שזה קשור למשפחה שלהם. הייתי מבינה שכאב הופך אותך לפזיז ומעוות לך את ההיגיון.
אבל אני, כרגיל, חשבתי רק על המשפחה והכאב שלי. ואני אולי אהיה מוכנה לשקר מתוך ייאוש וכדי להציל את מה שחשוב לי, אבל קרטר… ובכן, קרטר יעדיף לסכן את חייו.
אני במבוי סתום, אני מבינה ברגע. בגלל שאני יודעת שאין לי שום דרך למנוע מקרטר לעשות את מה שהוא רוצה לעשות. הוא ראה את התמונה של המכתב, הוא בוודאות קעקע את הכתובת לזיכרונו. ואפילו אם אני אחבר את עצמי אליו בשרשראות מברזל, הוא עדיין ילך לשם. הוא פשוט יגרור אותי איתו.
קרטר כנראה חושב על אותו הדבר, כי שפתיו מתעגלות לחיוך שלא מגיע לעיניו והוא אומר בלעג, "אוך, לעזאזל. מה אני אעשה עכשיו, מבלי האמונה שלך?"
"בסדר," אני פולטת בכעס ומשלבת את זרועותיי. "אז אתה תלך לשם, ומה הלאה? תתעמת עם מי שיגיע? ומה אם זה הרוצח, קרטר? מה אז?" יש לא מעט היסטריה בקולי בגלל שהמחשבה על כך מצמררת אותי עד למצב של שיתוק. בגלל שזה יכול באמת להיות, שהראיה ששוכבת לי בתוך המגירה, נשלחה אליי לא סתם על ידי בעל ברית מסתורי של אימי, אלא גם על ידי האדם האמיתי שרצח את אלמרס. שנגעתי במכתב שהוא כתב במו ידיו החולניות. בטבעת שהוא הסיר מהאצבע המדממת של ג'וליה.
אבל קרטר לא נראה מוטרד בכלל. לא ממילותיי, ולא מהפאניקה שממלאת אותי וללא ספק משתלטת על חזותי.
"את יודעת מה אני חושב, הדסון?" הוא שואל, ולא מחכה שאענה כשהוא ממשיך, "שכל זה בולשיט אחד גדול. איזה תוכנית של אמא שלך להפיל אותי בפח. שהיא דאגה שהטבעת תיגנב מהחוקרים, ונתנה לך אותה כדי שתשכנעי אותי לעשות משהו מפגר."
אני רוצה להתווכח איתו. להגיד לו שלאמא שלי אין זמן או סבלנות להתעסק בלנסות להפיל נער צעיר ונואש. שהיא יותר מידי יהירה בשביל זה. שהליגה שהיא משחקת בה כוללת בתוכה שחקנים מסוג אחר. אני יכולה גם להגיד לו שהתמונה הזאת שיש לו בראש, שלי ושל אימי מאוחדות ומשתפות פעולה בנינוחות, היא הזיה טהורה. אבל אין בכך טעם, כי אני יודעת שהוא לא יאמין לי. אני סתם אבזבז אוויר וזמן לחינם.
אני מחליטה לקחת את ההר למוחמד, ולשתף פעולה עם ההיגיון החשדן שלו. "בסדר," אני אומרת בגלגול עיניים. "בוא נניח לרגע שאמא שלי באמת זוממת להפיל אותך בפח, והיא זאת ששלחה לי את הטבעת הזאת, כי היא איכשהו ניחשה שאני ארוץ אלייך עם זה – "
"היא ביקשה ממך לעשות את זה," הוא קוטע אותי.
"אוקי!" אני יורקת, ומשחררת את זרועותיי כדי לכווץ את ידיי לאגרופים כועסים בצידי גופי. "היא ביקשה ממני, ואני הסכמתי בשמחה ובששון בגלל המרושעת שאני. אבל מה אם התוכנית שלה, או, אני מצטערת," אני מוסיפה מהר במבט ציני, "התוכנית שלנו, היא דווקא להביא אותך לכתובת הזאת, ואתה צועד היישר לתוך המלתעות שלנו?"
"ובכן, אם כך, לא היית נגררת אחריי דרך חצי עיירה, כמו עלוקה צינית עם מזג רע במיוחד, ומנסה לשכנע אותי לא ללכת לשם," הוא יורק בחזרה, לא בפחות מעוצבן ממני.
"בסדר," אני אומרת דרך שיניי. אני חושקת אותם כל כך חזק, שזה כואב. "אז אם המטרה היחידה של המכתב הזה הוא לגרור אותך למשטרה כדי שהם יאשימו אותך בגניבת ראיה לרצח, אז לבטח הוא מזויף, לא? למה לך ללכת לכתובת שרשומה שם?"
קרטר לא עונה לי במשך רגע ארוך. הוא צופה בי בכזאת אינטנסיביות, שאני מרגישה איך החום זוחל לצווארי. מבטו חולף על פני קצוות השיער הסוררות שלי, על לחיי האדומות מכעס, על אגרופיי המכווצים. יש משהו לוהט שמבעבע מתחת לפניי השטח בעיניו. כמו לבה, שניה לפני שהיא מתפרצת, אבל המבט הזה נעלם בכזאת מהירות, שאני כמעט ובטוחה שדמיינתי אותו. פניו מתעוות בחזרה למסכת הגועל המוכרת שלו. כאילו שנזלת מתפרצת לי מכל החורים, ובנוסף לכל, אני מאד מסריחה.
כשהוא מדבר לבסוף, הוא עושה את זה באי חשק בולט, אך כאילו מלת ברירה. "בגלל שיש אחוז אחד מסכן שאת אומרת את האמת. ואני חייב לדעת."
ליבי מתחיל להלום בתוכי, אך לא מכעס הפעם. כי אולי, רק אולי, אני יכולה להגיע לאנשהו איתו. אחוז אחד. יש לי אחוז אחד מהאמונה שלו, וזה כבר משהו.
"אז אם אני אומרת את האמת, והשולח של המכתב הזה הוא הרוצח, אתה תלך היישר לידיים שלו. אתה מבין את זה?" אני שואלת ומנסה להפוך את טון קולי לכמה שיותר מנותק מרגש. בדרך כלל זה לא קשה לי בכלל, להעמיד פנים. אני עושה את זה במשך שנים. אבל משהו בקרטר גורם לי לרצות להקיא את כל הרגשות שאי פעם החנקתי, ובגלל שאני לא יכולה, הם הופכים ללבנה בגרון שלי.
קרטר נוחר. אשכרה נוחר. "את בטח חושבת שאני ממש טיפש. ספורטאי קטן ומפגר, לא כך? את בטח מדמיינת לעצמך איך אני אתפרץ לשם מחר עם אלה ואדפוק אותה בכל מי שיתקרב אליי."
"אתה בקושי קטן," אני אומרת, עם לא מעט גוננות. אני לא מציינת שכמעט ככה בדיוק דמיינתי אותו. מינוס האלה. בראשי אני רואה אותו משתמש באגרופיו, שלא פחות מסוכנים.
הוא מתעלם מהערה שלי. "את יכולה להוציא את המקל מהתחת שלך ולהירגע הדסון," הוא אומר בנבזיות, "אני בסך הכל הולך להסתכל מהצד. לעשות תמונות. אם השליח המסתורי," הוא מוסיף, ודואג לעשות מירכאות בלעג עם אצבעותיו – "יגיע, אז יהיה לי מה להראות לפטריק, ואולי הוא יוכל לעשות עם זה משהו."
אני לא מוצאת מה להגיד לזה, אז אני מעלה משהו אחר שמדאיג אותי. "ומה לגביי הטבעת שבבית שלי? מה אני אמורה לעשות איתה?"
"זה הבעיה שלך. אני לא רוצה שום קשר לראיית רצח גנובה. מבחינתי, לא סיפרת לי עלייה בכלל," הוא אומר בכעס, ונותן לי מבט מאיים של רק תעזי לערב אותי בזה.
מילותיו, אם כי לא מפתיעות בכלל, עדיין מצליחות לצרוב. הם פוגעות בחלק הקטן והתמים והנואש הזה שהיה בתוכי, שהאמין שאני לא חייבת להתמודד עם הכל בעצמי. שקרטר, יותר מכולם, יבין את ההרגשה של לשאת משהו כל כך כבד, שהוא ממוטט אותך על ברכייך בכל צעד שאתה מנסה לעשות.
אני מסובבת את מבטי ממנו, כדי להסתיר את החולשה הטיפשית והמיותרת הזאת שלי מפניו, ומסתכלת בנחישות מעבר לשמשה של הרכב שלו, ועל שולחן עבודה מלא בנסורת וכל מיני כלים שמיועדים להתעסקות עם עץ, שעומד בפינת המוסך.
"אני באה איתך," אני פולטת. אין לי מושג למה אני אומרת את זה. המוח שלי הוא ערפל סמוי ומסתורי. אין לי מושג אם אני בגלל מתכוונת לזה. אני הרי לא משוגעת מספיק כדי ללכת לפגוש רוצח אפשרי באיזה בניין חשוך באמצע הלילה, מלווה בנער שלא יכול לסבול אותי, ולבטח ישתמש בגופי כדי להגן על עצמו מפניי סכנה, אם תבוא אחת כזאת. אני הרי לא מספיק טיפשה בשביל זה. לבטח, כל הספרים שקראתי, התוכניות שראיתי, השיעורים הפרטיים והיקרים, הצליחו להכניס קצת הגיון ושנינות לראשי, לא?
אבל למראה הבעת פניו של קרטר, אני לא מתחרטת שאמרתי את זה. הוא נראה כל כך עצבני, שלכמה רגעים הוא לא יכול לדבר. אם אני אתרכז מספיק חזק, אולי אצליח לראות עשן יוצא מהנחיריים שלו. כמו דרקון, שנייה לפניי שהוא פולט אש.
הוא לוקח נשימה עמוקה, ואז מרים את עיניו למרומים, כאילו בתפילה, או קללה, ואז אומר בטון שהכי קרוב למאופק שהוא לבטח מצליח לזמן באותו הרגע, "פלשת לי לתוך הרכב כדי לנסות לשכנע אותי לא ללכת לשם, ועכשיו את רוצה לבוא איתי?" הוא מוודא.
"כן," אני אומרת, ונהנית מהסיפוק המריר שאני חשה למשמע חריקת השיניים הרועשת שלו.
"למה?" הוא שואל. קולו עדיין מאופק, אבל עיניו הם סיפור אחר. הן מחפשות, וחוקרות, ודוחקות, ולוחצות לי על כפתורים שבכלל לא ידעתי שיש לי. לפני שאני מספיקה לענות, הוא מוסיף, "למה, הדסון? למה את עושה את זה? אם את אומרת לי את האמת, אז המידע הזה יכול לעזור להכניס את אמא שלך לכלא. את יודעת את זה, נכון?"
אני מסתכלת עליו, ואני לא יודעת מה לעשות. איך אני אמורה לענות לו על שאלה, שאני לא יודעת את התשובה אליה בעצמי? איך אני אסביר לו את סערת הרגשות שיש בתוכי?
איך לעזאזל, אני אמורה להגיד לקרטר, שיש בי חלק מעוות ואכזרי, שעדיין מקווה שאימי חפה מכל פשע, ומכל האשמה שנורתה לעברה. האם יש לי אומץ להסתכל לו בעיניים ולהגיד, אני מעדיפה שאתה תהיה בן של רוצח, מאשר שאני אהיה בת של אדם נתעב? האם הוא יוכל להבין איך זה מרגיש מתי שאנשים מסתכלים עליי ורואים אותה? שבעיניהם, הפכתי להיות סמל לשחיתות. הפנים של חוסר צדק. ואיך אני אסביר לקרטר על החלק השני שיש בתוכי? שכל כך גדול שהוא מאיים לחנוק אותי. החלק הזה ששונא את אימי מספיק בשביל דווקא כן לייחל לכך שהיא עשתה את מה שכולם חושבים שהיא עשתה. לייחל לכך שהיא תיענש בגלל זה. איך אני יכולה לתאר לו את האשמה העצומה שמלווה אותי במחשבה על אימי נתפסת ונכלאת על כך השקרים והתחבולות שלה. את ההקלה.
איך כל הרגשות האלה מתנגשים בתוכי אחד בשני. קורעים אחד את השני לגזרים.
קרטר, שכל כך אוהב את אביו, בחיים לא יצליח להבין את זה. היא אמא שלי. אני לא אמורה לרצות להכאיב לה.
ובגלל שאני לא יכולה להגיד לו את כל זה, מבלי לגרום לו לשנוא אותי עוד יותר, אני בוחרת להגיד לו אמת אחרת, שאולי הוא דווקא כן יוכל להבין.
אני מיישרת מבט עם עיניי הלהבה שלו, ואומרת בכבדות של כל המשקל שבעולם, "בגלל שאני חייבת לדעת, גם."