אין שקט אחרי הסערה – פרק 7

18+

“I lock eyes with my reflection and don’t look away. The day you look away you start to lose yourself. I’m never going to lose myself. You are what you are. Deal with it or change.” – karen Marie Moning

כשלוקאס נכנס דרך החלון הפתוח לחדרי, אני שוכבת על הגב, על המיטה שלי, ובוהה בתקרה. השעה אחרי חצות, ואפשר כבר להרגיש את ההתחלה של הסתיו בקרירות הנעימה של הרוח הקלה שהשעות המאוחרות של הלילה הביאו.
הוא לא מבזבז זמן בדיבורים. הוא מסיר את החולצה שלו תוך כדי שהוא צועד אליי בנחישות, עיניו, כהות בעקבות החשכה שבחדר, מטיילות על עבר כל גופי המכוסה בפיג'מת שני החלקים הקיצית שלי.
ראשי אוטומטית מתרוקן מכל דבר מלבד ללוקאס, למראה הבעתו הרעבה. אני צריכה את זה כל כך, אני חושבת באנחה פנימית.
כשהוא מגיע לשוליי המיטה שלי, ומתחיל להסיר את חגורת המכנסיים שלו, עיניי מיד נמשכות לתנועה, והוא מחייך חיוך יהיר.
הוא הרי יודע עד כמה אני אוהבת את הגוף שלו. כל חלק מהגוף שלו.
אני מסירה את הגופייה הדקה, והמכנסון הקצר בדיוק מתי שהוא מסיים להתפשט כמעט עד הסוף, ונשענת על מרפקיי כדי לצפות בו, בתחתוני בלבד.
העיניים שלי משוטטות על גופו, מסמנות את האופן שבו שרירי הלסת שלו מתכווצים כשהוא מתבונן בי באותו פוקוס. אני מרימה את התחת שלי מעט, ואז מורידה לאט את פיסת הבד האחרונה שמכסה אותי. ואז, באיטיות מכוונת, אני נותנת לברכיי ליפול כלפי חוץ.
אני רואה את השליטה שלו מתפוצצת, התשוקה שלו ברורה לגמרי בתוך תחתוניו שנראים מאד צפופים עליו.
"תוריד אותם," אני מצווה. הצחוק הנמוך שלו גורם לעורי לעקצץ בצורך של הידיים שלו עליי.
הוא מכניס את האגודלים שלו לגומיית התחתונים, וגורר אותם במורד רגליו, ואז משליך אותם לאיפשהו על המיטה הענקית שלי.
הוא מתכופף אחרי זה להוציא קונדום מהכיס של הג'ינס שהוא השליך לריצפה מקודם, ומלביש אותו מעליו במהירות, עוטף את עצמו. לאחר מכן הוא מטפס מעליי עם חן של פנתר באמצע צייד, ואז הוא תופס בידיי ומצמיד את זרועותיי למעל ראשי, מפרקיי האצבעות שלו נחפרות בתוך המזרון.
שפתינו נפגשות, ואני מרגישה בו נרעד בזמן שאני נועלת את רגליי מסביב למותנו, מושכת אותו כלפיי מטה כדי שגופנו ייצמדו ביחד. הנשיקה הופכת לעמוקה יותר, לשונו חוקרת את פי, ונלחמת עם לשוני על דומיננטיות.
הקצה שלו מבריש נגדי, ואני גונחת אל תוך פיו. הגוף שלי יודע מה הוא רוצה, נואש אליו למלא אותי. אני מרימה את מותני כנגד שלו, ומתנשפת כשהאיבר שלו מתגרה בי קצת, מלפני שהוא מושך אותו החוצה.
"לוקאס," אני נושמת אל תוך אוזנו, חצי בתשוקה, חצי בעצבנות על כך שהוא לא נותן לי את מה שאני רוצה. את מה ששתינו רוצים. זרועותיי מנסות להשתחרר מההדק של ידו החזקה. כדי שאוכל לדחוף אותו ולהצמיד אותו על המיטה ולקחת ממנו את כל מה שיש לו לתת לי. אך אני מפסיקה להיאבק כשפיו נסגר על הפיטמה שלי. ידו השנייה, זאת שלא מחזיקה בזרועותיי, מטיילת במורד גופי, מלטפת כל שקע ותלם, ונעצרת לבין רגליי.
אני מרגישה אותו מחייך אל תוך השד שלי כשהוא מגלה כמה אני רוצה אותו בעצמי. כמה אני מוכנה אליו.
אני עוצמת את עיניי וחופרת את ראשי בתוך המזרון, גבי וגרוני מתרוממים כלפיי מעלה בעקבות התחושות שהוא מעביר בגופי עם אצבעותיו ולשונו המיומנים.
אבל זה לא מספיק. אני נושכת את צווארו, רוצה אותו קרוב יותר. רוצה אותו בתוכי.
"לוקאס," אני אומרת שוב, בצווי הפעם. דרישה.
הוא מרים את ראשו מחזי כדי להסתכל עליי עם עיניים מעורפלות בתשוקה וחשק כמעט בלתי נשלט. ידו משחררת את זרועותיי, ומלפני שהוא מספיק לקלוט מה קורה, אני דוחפת אותו מעליי, משכיבה אותו על גבו, מתיישבת עם רגליי מסביב למותניו, ומורידה את עצמי מעל האורך שלו.
ראשי נופל לאחור, ופי נפתח באנחה אילמת, ידיי תופסות בכתפיו הרחבות כשהוא שוקע בתוכי ואז נעצר.
אני מתכופפת לעברו כדי לנשק אותו, ואז מתחילה לזוז עליו. הוא מתאים את הקצב שלו לשלי, ואנחנו זזים בסנכרון מושלם. בהתחלה לאט ורדוד, ואז מהר יותר, וחזק יותר.
ידיו של לוקאס לא מפסיקות ללטף ולהעריץ אותי תוך כדי. את מותניי, את שדיי, אפילו את פניי.
זה לא לוקח לי הרבה זמן להגיע לשיא, וכעבור כמה דקות, ועוד כמה הטחות חזקות של מותנינו, אורגזמה שוטפת אותי, ואז אני מרגישה את העונג של גופי מעביר גם את לוקאס עד הקצה. חזי עדיין צמוד לשלו, הוא קובר את עצמו עד הסוף, ונוהם לתוך צווארי את השם שלי, נשימתו מקוטעת.
במשך כמה דקות, אנחנו לא זזים. אני עדיין שוכבת מעליו, גופינו המיוזעים והעירומים עטופים אחד בשני, אנחנו עדיין מתנשמים בחוזקה לתוך הצוואר של האחר, הוא עדיין בתוכי, כשאני מחליטה לתלוש את התחבושת בבת אחת, אך בדיוק כשאני פולטת, "אנחנו צריכים להפסיק לעשות את זה," הוא אומר – "תצאי איתי, בת'."
ראשי מתרומם באחת כדי להביט בו, עיניי פעורות. אני חושבת שיש לי הבעה די מזועזעת על הפנים.
לוקאס נראה מבולבל, עיניו מצטמצמות, גבותיו העבות מתכווצות.
"מה אמרת עכשיו?" שתינו שואלים ביחד, באותו טון מופתע.
אני מתרוממת ממנו, מתעלמת מהצריבה הקלה שבין רגליי מהתנועה המהירה, ואז אני מתיישרת לישיבה זקופה, רגליי משולבות תחתי.
לוקאס בינתיים מתרומם לישיבה, ראשו נשען על קורת המיטה הארוכה ומלאת הכריות שלי.
אנחנו צופים אחד בשני למשך כמה שניות. הראש שלי פועם בזמן הזה. כל הרגשה נינוחה ומסופקת שחוויתי בשל האורגזמה מתנדפת ממני כמו עלים בזמן סערה.
לוקאס מדבר ראשון.
"מה זאת אומרת, להפסיק?" הוא רוצה לדעת. טון קולו הופך לנוקשה במילה האחרונה.
אני נועצת בו מבט, מעוצבנת מכך שאני צריכה להסביר משהו שאמור להיות ברור. וחוץ מזה, אני יודעת בוודאות שלוקאס מבין מצוין למה התכוונתי. אני שונאת מתי שאנשים עושים את זה. שואלים שאלות על דברים שהם יודעים את התשובה אליהם מראש, כאילו בציפייה, או מתוך תחושה של תקווה מדומה, לקבלת תשובה אחרת. כזאת שיהיה להם יותר נוח איתה.
"מה זאת אומרת, תצאי איתי?" אני זורקת לו בחזרה.
לוקאס מרים גבה, ויש לא מעט רוגז בהבעת פניו.
"ברצינות עכשיו אמרת שאנחנו צריכים להפסיק להתראות, מתי שעדיין הייתי בתוכך?"
אני מגלגלת בעיניי, ומתרוממת מהמיטה בתנועה חלקה כדי להתלבש. מבינה שזאת לא שיחה שכדאי לי לנהל בעירום מלא.
"בית הספר התחיל, לוקאס. זאת השנה האחרונה שלי," אני אומרת בזמן שאני מושכת במעלה רגליי את התחתונים והמכנסון שלי.
ואז אני מטפסת על המיטה כדי לחפש את הגופייה שנקברה איפשהו מתחת לשמיכות ולכריות שלי. בזמן שאני מכופפת מעליו, משליכה כריות לכל עבר, לוקאס תופס אותי במותני, ומסובב אותי על הגב בכזאת מהירות, שהעולם לרגע מיטשטש לנגד עיניי. ידיי אוטומטית עולות כדי להעיף את שיערי הפרוע מפניי, ועיניי ננעצות בשל לוקאס. הן יותר ירוקות מחומות עכשיו, ובאורו הקלוש של הירח, ריסיו הארוכים מטילים צל על עצמות לחייו.
ידיו מחזיקות במותני, חזק, אבל לא מספיק כדי להכאיב.
"למה, לעזאזל, את רוצה להפסיק להיפגש? בלי בולשיט של בית ספר," הוא מוסיף, מלפני שאני מספיקה לפתוח את הפה שלי.
אני זורקת את סנטרי קדימה, מחווה איתו מעבר לכתפו, על הלוח התלוי על הקיר מאחוריו. הוא נשען על מרפק אחד כדי להסתובב להביט לכיוון.
"איפה בדיוק להכניס אותך לוקאס? בחמש דקות שיש לי בין ההתנדבויות שלי לעבודה בעיתון? או אולי לסמן 'קוויקי' בשעת החלון שלי. אנחנו יכולים לעשות את זה בספריית מורגן, בזמן שאני לומדת לפסיכומטרי ולמבחני סוף השנה."
אני יודעת שטון קולי ציני, ואפילו דיי מריר. אבל אני לא יכולה לשלוט בזה. ללוקאס אין שמץ של מושג מה זה אומר להקדיש את החיים שלך, את חיי החברה שלך, את כל הזמן הפרטי שלך למען מטרה אחת.
אין לו מושג איך זה מרגיש לרצות להסתלק מהבית שלך, ולהתקבל לבית ספר טוב ואז למצוא עבודה מכובדת, כדי שלעולם לא אצטרך להיות תלויה יותר בהורי. כדי שאוכל לקחת מפה את אלמה למקום רחוק, ולדאוג לכך שהיא בחיים יותר לא תצטרך לעבוד בשביל אימי או עוד אנשים כמוה. אין לו מושג שהכאוס של חיי הוא המחיר שאני צריכה לשלם בשביל האפשרות למעט שקט בחיים שלי. ללוקאס אין מקום בחיים האלה. ואני בטוחה במאת האחוזים שמעולם לא נתתי לו לחשוב אחרת. אז מה, לכל הרוחות, הוא מנסה לעשות כעת?
לוקאס נותן פחות מחצי מבט ללוח, כשהוא חוזר להביט בי. הוא דואג לגלגל את עיניו, כדי להבליט את העובדה שלוח הזמנים שלי פחות ממדאיג אותו.
"אני לא רוצה יותר סתם עוד קוויקי, בת'," הוא אומר, וצופה בי בצורה מאד ממוקדת בהבעת פניי. כאילו כדי לבחון את התגובה שלי לדבריו.
אני לא עונה לו, כי אני לא יודעת מה להגיד.
"אנחנו טובים ביחד," הוא אומר אחרי שאני לא מדברת למשך כמה זמן. "למה שלא ניתן לזה צ'אנס? דייט אחד, ונראה לאן זה יזרום."
הוא נשמע כמו סוכן מכירות שמציע לי חודש ניסיון לחבילת אינטרנט. אני נותנת לו מבט קודר.
"לא," אני אומרת, ואז דוחפת אותו ממני כדי לחזור להתלבש.
אחרי שאני מוצאת את החולצה שלי ומושכת אותה על עצמי, אני מתרוממת מהמיטה וחוזרת להביט בלוקאס, שעדיין שוכב ערום על המיטה שלי. הוא מסתכל עליי באור חדש. כאילו שפעם הייתי אתגר שהוא חשב שהוא כבר פיצח, אבל כעת הוא יודע שאין לו סיכוי לסדוק את הקליפה שלי. אפילו לא קצת.
"בסדר," הוא אומר, אך הוא לא נשמע בסדר. "אבל פשוט תודי שזה לא בגלל לוח הזמנים שלך. תודי בזה שאת לא חושבת שאני מספיק טוב בשבילך, ושכל מה שאת צריכה ממני, כבר לקחת."
אני צוחקת לזה. זה צליל שבור ומעוות. תמיד נתתי לעצמי להנות מהספק כשזה קשור בלוקאס. אפילו בחודש האחרון של שנת הלימודים אחרונה, עוד מלפני שהתחלנו להזדיין, אבל אחרי שכבר התמזמזנו כמה פעמים, תמיד ברחתי לכיוון אחר כשראיתי את לוקאס במסדרונות בית הספר. כדי לא לתת את האופציה לברך אותי לשלום ליד חבריו. כדי שהם לא יראו שהוא בתנאי ידידות עם הבוגדת הלאומית של העיירה. אני מניחה, שנתתי גם לו להנות מהספק.
אף אחד בחיים לא ראה אותנו יחד, אז לא באמת ידעתי מה לוקאס היה עושה אם הייתי מעמידה אותו במצב כזה. איך הוא היה מתנהג. יצאתי מנקודת הנחה שהוא יתעלם ממני, או ייתן לי שלום מובך ולא נוח, עם עיניים שבורחות משלי. חשבתי שאני עושה לו טובה. לשנינו למעשה. להסתובב עם בחור פופולרי כמו לוקאס רק היה מעביר עוד זרקור אור עליי, משהו שאני ממש לא צריכה.
אבל או שללוקאס לא אכפת מה יחשבו עליו, או שהוא לא באמת מודע לכמה החיים שלו ישתנו אם הוא יתחיל לצאת איתי. אני מנחשת שזה האחרון. צריך לחיות בתוך העור שלי למשך תקופה כדי לדעת איך זה מרגיש.
"אתה לא יודע על מה אתה מדבר, לוקאס. רק בגלל שהסקס שלנו טוב, לא אומר שאנחנו טובים ביחד."
אין בי שום דבר טוב, אני מוסיפה, אך רק באמצעות עיניי המפצירות.
"אז בואי נגלה. דייט אחד," הוא חוזר, ואז קם מהמיטה ועושה את דרכו אליי.
"לא," אני אומרת שוב.
"את רוצה אותי," הוא קובע. הוא עומד קרוב אליי, עדיין ערום.
"אתה נראה טוב," אני אומרת כהסבר, ומחווה שלא לצורך לעבר חזו המחוטב.
הוא חצי נוחר חצי צוחק לזה.
"בסדר," הוא אומר שוב, אף הפעם הוא כבר לא נשמע ממורמר. מצב רוח השלו חזר במלוא העוצמה. הוא מלטף את הלחי שלי עם אצבעו המחוספסת. "תחשבי על זה קצת, ונדבר אחרי זה."
"לא," אני אומרת שוב, ועושה צעד לאחור. "אני לא מתכוונת לחשוב על זה. אני לא מתכוונת לצאת איתך."
הוא מתעלם ממני ומתחיל להתלבש. כשהוא מסיים, הוא הולך לעבר החלון ונעצר שם לפני שהוא פונה אליי.
"אני אדבר איתך מחר או מוחרתיים. שיהיה לך זמן לישון על זה."
"אמרתי לך שאנחנו לא הולכים להיפגש יותר," אני אומרת דרך שיניי, מעוצבנת מכך שמסתבר שאני מדברת עם אדם עם שמיעה סלקטיבית.
הוא קורץ אליי, עושה תנועה ארוטית עם לשונו, ויוצא מהחלון שלי.
אחרי שהוא עוזב, אני נועצת מבט זועם לעבר החלון שלי, בתקווה שהאנרגיה שלו תתפוס את לוקאס ותחטיף לו אחת. אחרי כמה שניות אני נאנחת ופונה לסדר את הכריות והשמיכות שנפלו או הושלכו מהמיטה ואז נשכבת עליה בכבדות, בין כל הבלגן שיצרתי.
לוקאס מתנדף מראשי כמו עשן כשפניי זזות להסתכל על מגירת השידה הסגורה מימני, זאת שדחפתי לתוכה את הראייה לרצח, יחד עם המכתב.
עוד מלפני שלוקאס בא, עליתי על משהו שלא חשבתי עליו מקודם, למרבה טיפשותי ותמימותי – אני לא יכולה להיות זאת שמסגירה את הראיה הזאת, שייתכן ותרשיע את אימי, למשטרה. כי אז אוליביה תגלה זאת, ותעשה את מה שהיא איימה לעשות מלפני חודשים.
בעיניי רוחי אני רואה אותה נכנסת לחדרי, בשעת לילה מאוחרת כמו זאת. זה היה אחרי יום עמוס וארוך בעבודה, ואחרי שבועיים שהיא לא הייתה בבית. בערך כחודש אחרי שהיא לקחה על עצמה את התיק של אלמרס.
כל כך הופתעתי, שאני חושבת שבהיתי בה כאילו היא הצמיחה קרניים וזנב. אוליביה כמעט אף פעם לא נכנסת לחדר שלי, ובטח שלא באמצע הלילה.
פנייה היו מתוחות ותשושות. גם תופעה חריגה.
"אחד מהמזכירים שלי אמר לי שסירבת לדבר עם העיתונות היום, כשהם באו אלייך לבית הספר," היא אמרה לי אז, עדיין בעומדה ליד דלת הכניסה, מבלי לברך אותי לשלום, או לוודא שאני לא על סף שינה.
"את מתכוונת להמון המשוגעים שהתאספו בחנייה של ג'י.אל, והתקוטטו עם האבטחה בכניסה?" ירקתי אז במרמור מוחלט.
בדרך כלל, הצלחתי לשלוט בעצמי ליד אימי, אך באותו היום, עצביי היו משוכים עד הקצה. גיליתי בבית הספר שאמא שלי הציגה לבית המשפט פסיכיאטרית מומחית, שדיברה במשך שעה שלמה על איך שיש סיכוי גדול שהאבל שממלא את אדון קרטר, בעקבות מותה הטרי יחסית של אישתו המנוחה, עלול לתת את אותותיו בדרכים לא יציבות, ואף אלימות. איך אהבתו לילדים, והזמן שהוא מעביר איתם על המגרש או במועדוני הרווחה הוא משהו שאין להלל, אלא דווקא להישמר מפניו, בשל חשש לסטייה מינית שסביר מאד, גם כן נובעת מהאבל שלו. איך כל הסימנים הפסיכיאטריים שלו רומזים, ומצביעים על כך שהוא אינו יציב בנפשו, ואף מסוגל לרצוח.
דהאט תפסה אותי בקפיטריה בהפסקת הצהריים, וצרחה עליי במשך עשר דקות. היא דרשה לדעת איך אימי מעיזה לפזר כאלה שקרים נתעבים. איך היא מעיזה להפוך את האבל של אדון קרטר, שהוא גם האבל של כל העיירה שאהבה את גברת קרטר המכובדת, שנלחמה והפסידה לסרטן, למשהו אפל ומכוער. היא בכתה בזמן שהיא צעקה, והאיפור היפה שלה נמרח על פנייה בדמעות שחורות, וקולה נשבר, ותלמידים תפסו את זה במצלמות ופרסמו את זה ברשתות החברתיות.
אני פשוט עמדתי שם, קפואה, עורי לבן מהרגיל, ונתתי לה להטיח עליי את מלוא העוצמה של המילים שלה. את האמת שלהן.
זאת הייתה הפעם האחרונה שנכנסתי לקפיטריה.
בסוף אותו היום, אספסוף קולני ואגרסיבי של צלמים וכתבים חיכה לי ולקרטר ליד בית הספר. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שנאלצתי להתמודד איתם מאז שאימי התערבה בתיק השנה, אך מעולם לא היה כל כך הרבה מהם ובאותו המקום. קרטר לא הגיע לבית הספר באותו היום, אז הם נאלצו להסתפק רק בי.
בעזרתם של כחמישה מאבטחים, הצלחתי להגיע לרכבי בשלום, מגוננת על ראשי ממטח של שאלות ומיקרופונים. כל כך זעמתי כשנכנסתי למכונית שלי, שלרגע שקלתי לדרוס חלק מהם. הסתפקתי בלהראות להם אצבע משולשת כשנסעתי משם בחריקה קולנית.
אז אחרי יום כזה, אפשר היה להבין את הכעס שחשתי כלפי אימי, שעוד העיזה לבוא להטיח לי לפני השינה.
"אל תתחכמי איתי עכשיו, בת'אני. אין לי אפילו טיפה אחת של סבלנות אחרי היום שהיה לי," אימי ירתה לעברי.
ואז היא ניסתה ללא הצלחה להלביש על פניה הבעה חביבה. החיוך שלה היה נראה יותר כמו חשיפת שיניים.
"הנער קרטר, את מכירה אותו טוב?" היא שאלה.
אני זוכרת את הבלבול שחשתי מהשאלה, ואיך יחד עם זאת, ומבלי לדעת למה, ליוותה אותו גם תחושה של סכנה.
"לא," אמרתי לה לאט ובזהירות. "הוא תלמיד בשכבה שלי, כמו עוד מאה אחרים."
היא נראתה מרוצה. "טוב. אני לא רוצה שתתקרבי אליו, ושתדברי איתו. מובן?"
לא תכננתי לעשות את זה, אז זה היה קל להסכים, וגם, הטון הקר שלה, והניצוץ המרושע בעיניה החל להלחיץ אותי מעט, אז הנהנתי.
"טוב," היא אמרה שוב. "מחר, כשהכתבים יבואו שוב, את תעני להם על השאלות."
בהיתי בה לגמרי בהלם. היא מעולם לא ביקשה ממני להתראיין בעבר. "מ – מה? למה?"
היא הסתכלה עליי כאילו אני רפת שכל, ודיברה בחוסר סבלנות בולט, "בגלל שמאיזשהי סיבה, אנשים בעיר הזאת מאמינים, שמכיוון שהבת שלי לומדת עם הבן של קלווין קרטר, אז היא לבטח נוטה להאמין לגרסה הפתטית שהוא מנסה לפזר. ואנשים מסוימים, כמו פטריק אוהליו, עלולים להשתמש בזה כדי לקדם את האג'נדה הקטנה שלהם, וזה לא משהו שאנחנו יכולות להרשות לעצמנו שיקרה, לא כך, בת'אני? השקעתי לא מעט מאמץ, ולקחתי יותר מידי סיכונים בשביל התיק הזה. אני לא יכולה לתת לו לרדת באסלה. כך שמחר, כשהעיתונאים יבואו, את תעני להם על השאלות שלהם, כדי שזה יהיה ברור לכולם שאת בצד של האמת, ושלבנו של הרוצח אין שום השפעה על האחדות המשפחתית שלנו, ועל האמונה שלך בי. מובן?"
אם הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן, הייתי חוזרת לרגע הזה ואומרת לאני של אותו יום – אל תשאלי את מה שאת עומדת לשאול. אל תעשי את זה, למרות שאני יודעת, שגם אם הייתי מקשיבה לאני של היום, וסותמת את פי, ומהנהנת בצייתנות, זה לא היה משנה שום דבר ארור.
"ומה אם לא?" דרשתי בהתרסה.
זה מה שכעס עושה לך. הוא הופך אותך למשוגע. הרי איזה מין אדם שפוי, יאתגר אקדח טעון המכוון למצח שלו?
אמא שלי הופכת כל דבר לנשק. אפילו אהבה. בעיקר אהבה. ראיתי על פנייה איך היא בקושי הצליחה שלא לחייך כשהיא אמרה, "אלמה תאבד את הגרין קראד שלה, ותישלח בחזרה לוונצואלה. כבר מחר."
"את לא יכולה," אמרתי לה בקול רועד ולב שהתרסק, ראשי זז מצד לצד בהכחשה. "את לא יכולה לעשות את זה. היא חוקית פה. אפילו הגשנו בקשת אזרחות!"
אני והפה הגדול, הטיפשי והמקולל שלי. טעיתי מלפני כן. אם הייתי יכולה לחזור בזמן, הייתי חוזרת לרגע שלפני שאמרתי את זה. מלפני שהגשתי לאימי עוד נשק.
היא הטתה את ראשה לצד בעיניים מבזיקות, כמו נץ המסמן את הטרף שלו. "באמת?" היא שאלה בקול חלקלק ובחיקוי מעולה לעניין וסקרנות. "ובכן, תראי את הבקשה הזאת כדחויה."
ליבי הלם בתוכי כל כך חזק, שפחדתי שהוא יברח מחזי ויתקוף אותה. או אותי.
"אל תטילי ספק בקשרים שלי במשרדי הממשלה וההגירה, בת'אני. יום אחד, אם תעבדי מספיק קשה, יהיו לך קשרים משלך, אבל לעת עתה, את לא יכולה להרשות לעצמך לשחק משחקים איתי. אז, אני חוזרת על עצמי בפעם האחרונה. מחר, כשהכתבים יבואו, את תעני להם על השאלות שלהם. את תגידי להם באיזה צד את."
היא לא שאלה שוב אם זה מובן, למעשה, היא לא אמרה עוד כלום. היא פשוט הסתלקה מהחדר שלי וטרקה את הדלת אחריה.
יום למחרת כשהפפראצי והעיתונאים תקפו אותי, אמרתי להם שקלווין קרטר הוא רוצח.
היו זמנים שכל פעם שהייתי שומעת את המשפט, מה שלא הורג אותך, מחשל אותך, הייתי נוחרת לעצמי בבוז. מניסיון ידעתי, שמה שלא הורג אותך, שובר אותך, ודואג גם להשאיר צלקות.
אבל היום, כעת במיטה, סנטימטרים מהטבעת המדממת של ג'וליה, בזמן שגלגלי מוחי מסתובבים בראשי ויוצרים תוכנית, אני לא יכולה שלא להודות שאולי טעיתי.
בגלל שאולי, אימי לא שברה אותי כשהיא השתמשה באלמה נגדי, כדי שלא אוכל להתמרד נגדה לעולם. אולי, היא באמת, איכשהו, חישלה אותי. כי יש עוד משפט ששמעתי, שאני לא יהירה מספיק כדי להטיל בו ספק.
לעולם לא תדע עד כמה אתה חזק, עד שלהיות חזק תהיה הברירה היחידה שלך. אמא שלי לקחה ממני כמעט את כל הברירות. חוץ מברירה אחת – להיות יותר חזקה ממנה.

יום למחרת, בבית הספר, למרות שעות השינה המעטות שלי, אני ערנית מתמיד. וזה לא בגלל שני כוסות הקפה שהספקתי לשתות עוד לפני השעה שבע וחצי בבוקר.
זה בגלל התוכנית שלי. הדרך שבה אוכל להחזיר למשטרה את הראיה שנגנבה מהם, מבלי שאמא שלי תגלה שזאת אני. זאת תוכנית חסרת אחריות, וטיפשית, ועוד המון דברים אחרים המעידים עד כמה אני נואשת, ולא ממש בסדר בראש, ואולי אפילו קצת מזוכיסטית.
"אני צריכה שתשיגי מגברת פופיס את מספר הטלפון של דרק קרטר," אני אומרת ללילי בקול נמוך ובמבט פרנואידי לצדדים, איך שאני רואה אותה מחכה ליד הלוקרים, כמו שהיא קבעה עבורנו אתמול.
פיה פתוח מעט, כאילו היא הייתה בדרכה לברך אותי לשלום, כשבדיוק קטעתי אותה עם הבקשה שלי. היא מכווצת את גבותיה בבלבול ובוהה בי.
"דרק קרטר? הבן של האיש שאמא שלך הרשיעה ברצח? את רוצה את הטלפון שלו?" היא שואלת בטון כזה כאילו שהיא חוששת לשפיותי.
היא דואגת לסרוק את פניי אחרי שהיא שואלת את זה, מבחינה כנראה בשקיות הכהות מתחת לעניי, בקוקו הפחות מהמסודר שלי, עם קצוות השיער הרופפות המקיפות את פניי, עורי הלבן מהרגיל, עייני המבריקות והפעורות. אני בטח נראית כמו משוגעת בעיניה.
"כן," אני אומרת, ומשתדלת להסתכל עליה בפחות שיגעון.
היא מרימה את עיניה מעלה, כאילו בתפילה נואשת למרומים ואז שואלת, "למה?"
אוך. מזה חששתי. מה, לעזאזל אני אמורה להגיד לה? יש לי את הדחף, הכמעט בלתי נשלט לספר ללילי הכל. על הראיה שנשלחה אליי הבייתה ועל החשד שלי שאמא שלי אכן עשתה משהו פלילי ומכוער. מעולם לא היה לי רצון כזה בעבר, לשתף מישהו בבעיות ובפחדים שלי. כאילו שאם לא אדבר עליהם בקול, הם יהפכו איכשהו לפחות משמעותיים, פחות חונקים.
אבל כעת הבטן שלי מתהפכת, כאילו שכל הפחדים שאכלתי ובעלתי יוצרים בתוכי מערבולת, או סופה שעלולה לשאוב לתוכה את כל מה שיש בי. את כל מה שאני, עד שלא יישאר ממני שוב דבר.
אך אינני יכולה לספר לה את האמת. היא אולי תרצה לרוץ למשטרה באופן מידי, ולעזאזל עם ההשלכות, או שיותר גרוע, היא תבטיח לשמור את הסוד שלי, ואז תהפוך להיות מעורבת בכל ההשלכות שעלולות להגיע. מניסיון – ההשלכות תמיד מגיעות בסוף. הן מתלפפות סביבך כמו נחש המוחץ את החיים מתוך הטרף שלו, שניה לפניי שהוא בולע אותו.
אני מסתכלת עליה במשך המון זמן, ואז, במקום לענות, אני שואלת אותה שאלה משלי.
"אם אני לא אגיד לך למה, את עדיין תעזרי לי?"
לילי מצמצמת את עיניה. "ברור. אבל למה שלא תספרי לי?"
למה שכן אספר לך? נמצא על לשוני, ו – אנחנו בקושי מכירות אחת את השניה. אלה הם לא דברים שאני רוצה להגיד, ובכל זאת, הם הראשונים שרוצים להתפרץ משפתיי, מלווים בנחירה ומבט יהיר.
היא לא האויבת שלך, אני נוזפת בעצמי. היא לא רוצה לפגוע בך.
אני יכולה לשקר ללילי. אני יכולה להמציא לה תירוץ מספק לסיבה שבגללה אני מבקשת לדבר עם מישהו שדווקא כן האויב שלי. אבל אני לא רוצה. אני אולי לא יכולה לספר לה את האמת, אבל אני לא חייבת לשקר.
"אני לא יכולה לספר לך," אני אומרת בקול כבד, ומבט משמעותי.
לילי פוערת את עיניה, ומביטה לצדדים. כשהיא רואה שהשטח מסביבנו פנוי, היא אומרת בלחישה נמוכה, "זה בקשר לתיק?"
אני מהנהנת.
עיניה נפערות עוד יותר, ולמעשה, קצת נראות כאילו הן עומדות להתגלגל מהמקום שלהן, והיא אומרת מיד, "אני לא אספר לאף אחד. מבטיחה."
היא מסתכלת עליי בציפייה, ולא מעט סקרנות, ותחילתה של הרפתקה, ואין לי ברירה אלא למעוך את זה.
"אני לא יכולה."
היא נראית מאוכזבת, אבל רק לרגע. "את תספרי לי בסוף," היא אומרת בביטחון ומשיכת כתף.
אני לא אומרת לה כלום לזה, אבל יש לי הרגשה שהיא צודקת.

בהפסקת הצהריים, לילי מסתערת לתוך הרכב שלי, קצת מתנשמת, ובמקום להוציא את ארוחת הצהריים שלה, היא מושיטה לי את הנייד שלה.
על הצג שלו רשום מספר טלפון. ליבי מתחיל לפעום בתוכי מהר, גרוני מתייבש.
"גברת פופיס שאלה למה אני צריכה את המספר שלו. את יודעת, בית הספר הזה מאד דיסקרטי לגביי הפרטים האישיים של התלמידים. בגלל שיש פה מלא ילדים של סלבריטי וכל זה," לילי אומרת, ואז מתחילה להוציא את מיליוני קופסאות האוכל שלה, וכמו אתמול, לסדר אותן על הדש בורד.
"ומה אמרת לה?" אני שואלת, ושומרת את המספר של קרטר בנייד שלי, ומיד נכנסת להודעות, ופותחת אחת חדשה.
"השתמשתי בקלף התלמידה החדשה, ואמרתי לה שאני לא זוכרת את השם של השותף שלי בפרויקט בגיאוגרפיה, ושנראה לי שזה דרק קרטר. ככה שאם זה יצוף מתישהו, אני פשוט אגיד שזה לא היה הוא, ושהתבלבלתי."
אני מסתכלת עליה בסקפטיות. "יש לכם בכיתה עכשיו פרויקט בגיאוגרפיה בכלל?"
"לא. וגם דרק בכלל לא בכיתה שלי. אני פשוט אגיד להם שאני ממש טיפשה," לילי אומרת בפה מלא באוכל, ולא נשמעת אפילו חצי מודאגת.
אני פונה להביט במסך הנייד שלי, מבלי לדעת מה לכתוב. אני לא יכולה לרשום לו את כל מה שתכננתי לספר לו בהודעה. מה אם מישהו אחר יקרא את זה בטעות? ואם אני אבקש ממנו לפגוש אותי פנים מול פנים, הוא לא יסכים בחיים.
אני חושבת למשך כמה דקות, עד שקולה של לילי קוטע אותי.
"פשוט תרשמי לו שיש לך מידע בשבילו. ככה הוא יסתקרן מספיק בשביל להגיע."
אני מסתכלת עליה בחשד, והיא מושכת בכתפה.
"מה?" היא אומרת בתמימות. "אני יכולה לשמוע את גלגלי המוח שלך מסתובבים בתוך הראש שלך. את נראית כאילו את עומדת להתפוצץ."
אני מגלגלת בעיניי, אך לוקחת את עצתה. אני מקלידה, 'זאת בת'אני. יש לי מידע חשוב לתת לך. תפגוש אותי בספריית מורגן בתום השיעורים.'
אני בוהה בהודעה לרגע, חושבת על זה שאני צריכה את קרטר, בדיוק כמו שהוא צריך אותי, אם כי, הוא עדיין לא יודע את זה, ואז מוסיפה, 'בבקשה,' ושולחת.

בגלל שהזמן יודע שאינני מצפה בכלל לתום השיעורים, הוא מחליט לעבור בצורה מהירה מהרגיל. אך הפגישה המחרידה שמחכה לי בסוף היום לא רק מעבירה את הדקות במהירות שאני כמעט בטוחה שאיננה טבעית, אלא גם עושה משהו טוב לשם שינוי. היום זאת הפעם הראשונה שאני מצליחה להתעלם לחלוטין מההצקות, ההתלחשויות והמבטים של התלמידים שחולפים על פניי במסדרונות, או משתתפים איתי בשיעורים. הראש שלי יותר מידי מלא במה שאני הולכת להגיד ולהראות לקרטר. בלנסות לנחש את התגובה שלו. בלנסות לא להשתפן ולברוח הבייתה במקום לפגוש אותו.
אחרי שהפעמון המסמל את תום השיעור האחרון שלי מצלצל, אני עושה את דרכי לספריית מורגן.
אדון הורוביץ' תמיד נשאר לעבוד או לקרוא עד מאוחר, ובגלל זה ביקשתי מקרטר לפגוש אותי שם. וגם בגלל הפרטיות שתהיה לנו. אבל אחרי שאני מברכת את אדון הורוביץ' לשלום, ועושה את דרכי לחלק הכי פנימי של הספרייה, הרחק מעיניו ומאוזניו של הזקן החביב, אני כבר ומצליחה לשכנע את עצמי שקרטר לא יגיע.
הוא אפילו לא ענה לי על ההודעה, ולמרות שלילי אמרה לי שהיא ראתה אותו כמה פעמים היום, לי לא יצא לראות אותו, כך שגם לא יכולתי לבחון על פניו את התגובה שלו אליי.
אני מתיישבת בכבדות סביב שולחן שצמוד לחלון, ופונה לבהות מחוצה לו. עשר דקות, אני אומרת לעצמי. אני אתן לו עשר דקות להופיע, ואם הוא לא יבוא, אני אסע אליו הבייתה.
המחשבה הזאת גורמת לי לבחילה, במיוחד אחרי שהוא אמר לי אתמול לא להתקרב לבית שלו. אבל איזה עוד ברירה יש לי?
קרטר רוצה לשחרר את אביו מהכלא. הוא יהיה מוכן לעשות הכל בשביל זה. אפילו לשקר. אני יודעת את זה באותה וודאות שאני יודעת שאני אהיה מוכנה לשקר בשביל אלמה.
כמה שאני לא רוצה להודות בזה, יש לנו משהו משותף, לי ולקרטר – שתינו נואשים. בין הזעם והשנאה במבטו, אני רואה את זה על הפנים שלו בכל פעם שהוא מסתכל עליי. ההבעה הזאת היא השתקפות לשלי.
ובמקום לשנוא אותו על זה, אני יכולה להשתמש בזה.
את בדיוק כמוה, הקול המרושע לוחש לי שוב ושוב.
טראח קולני מצידי הימני גורם לי לקפוץ בבהלה. אני פונה להסתכל על מקור הרעש, ועיניי נופלות על התיק שהושלח על השולחן שלי באגרסיביות. אז הן עולות מעלה, וננעצות בפניו היפות והכועסות של הבעלים של התיק.
אז, הוא כן הופיע.
"מה את רוצה?" קרטר מיד שואל, לא טורח להתיישב. הוא פשוט עומד מעליי, זרועותיו שלובות, רגליו פסוקות מעט. הוא כל כך גבוה, שאני צריכה לעקם את צווארי בצורה מאד לא נוחה כדי להסתכל עליו.
אני יכולה להרגיש בגלים של אגרסיביות בקושי מרוסנת היוצאים ממנו לכיווני. הוא שונא להיות פה. הוא שונא להסתכל עליי. אני יכולה לראות את הגועל בפניו. שפתו התחתונה משוכה בבוז, עיניו מצומצמות לחריצים זהובים.
כמו תמיד כשהוא בסביבה, הלב שלי מתחיל לפעום, אוזניי מצלצלות. להימצא ליד קרטר, זה כמו להימצא על רכבת הרים ללא חגורה, ולדעת שבכל רגע אתה עלול ליפול באמצע הלופ. אני מרגישה את האדרנלין זורם בתוכי, ממלא את הדם שלי. אני רוצה לצרוח עליו שיפסיק להסתכל עליי ככה. אני רוצה לברוח מפה ולעולם לא להפסיק לרוץ.
"תשב," כל מה שאני אומרת, מופתעת מכמה רגיל אני נשמעת. אדישה אפילו.
הוא נוחר בבוז, שיניו נחשפות. כל דבר בו, החל מהדרך שבה הוא עומד, וכלה בהבעתו המתריסה, צועק – סכנה! אין להתקרב!
כרגיל, אני מתעלמת מהשלטים. "אתה רוצה לשמוע את מה שיש לי להגיד, קרטר. תשב," אני אומרת דרך שיניים חשוקות.
הוא מסתכל עליי למשך רגע ארוך, ואני רואה על פניו כמה הוא רוצה לשלוח אותי ללכת להזדיין ולהסתלק מפה. אבל הסקרנות, ואותו ייאוש מוכר מנצחים לבסוף, והוא גורר את הכיסא שלידי אחורה בחריקה קולניות, ומתיישב הכי רחוק שהוא יכול ממני, אך עדיין במרחק שמיעה.
"מה?" הוא דורש אחרי זה, ומבלי לבזבז זמן על דיבורים, אני מוציאה מהתיק שלי את הנייד, נכנסת לתמונות האחרונות שצילמתי הבוקר, ומושיטה לו אותו.
זה לוקח לו כמה שניות לקלוט על מה הוא מסתכל. בגבות מכווצות, אצבעותיו מגדילות את המצולם על המסך, הבעתו המומה.
"זה – " הוא מתחיל, עיניו רצות בין התמונה לבין פניי. "זאת הטבעת של אלמרס? מה – מה לעזאזל?" הוא מגמגם בהלם מוחלט.
"תעביר לתמונה השנייה," אני אומרת ברוגע מזויף.
קרטר עושה כדבריי ומביט כמה שניות בתמונה של המכתב והמעטפה הקרועה. "א.ה," הוא אומר לאט ואז, "אוליביה הדסון."
הוא מזיז את עיניו אליי ואנחנו בוהים אחד בשני מבלי לדבר. יש לו הבעה מוזרה על הפנים שאני לא מצליחה לקרוא. לבסוף, בקול שנשמע מאופק באופן מוזר הוא אומר, "מאיפה יש לך את התמונות האלה?"
עיניי לא זזות משלו, שמא אפספס איזה תגובה קטנה, כשאני אומרת לו את האמת לאמיתה.
"אני צילמתי אותם. זה אצלי בבית. מישהו הניח את זה על מפתן הדלת של הבית שלי, ופתחתי את זה," ואז אני מוסיפה מהר, מלפני שהוא יספיק לשאול, "ולא. אמא שלי לא יודעת מזה. לא אמרתי לה כלום."
"ואת לא יודעת מי שם את זה," קרטר אומר בקול שנשמע קצת ציני, ועכשיו אני מזהה את הבעתו סוף סוף. חשד. חוסר אמון.
למרות שזאת לא הייתה שאלה, אני בכל זאת מנידה בראשי.
"בולשיט," הוא נוחר, וזורק לי את הטלפון שלי בחזרה. "מה את מנסה לעשות, הדסון? זאת איזה תוכנית של אמא שלך? להזדיין עם הראש שלי? זאת לא יכולה להיות הטבעת של אלמרס, כי הטבעת שלה אצל המשטרה. אחד מהאנשים של אמא שלך שתל אותה בחדר של אבא שלי."
קולו מריר וחד, וזה נראה כאילו הוא רוצה להגיד לי עוד משהו, אבל אין צורך בכך. למרות ששמעתי את זה מאות פעמים, וקראתי על זה בעשרות כתבות, המילים האלה עדיין מספיקות כדי לצרוב אותי כמו חומצה רעילה.
בגלל שכמו תמיד, אני לא באמת יכולה להכחיש את העובדה שאמא שלי מסוגלת. שאני יודעת שהיא מסוגלת לזה, ולגרוע יותר. אני שונאת את זה שאני יודעת את זה. אני שונאת את חוסר הנאיביות שלי. את חוסר האטימות.
אז אני אומרת משהו מסוכן, שעלול לעלות לי בדבר שהכי יקר לי בחיים. אני אומרת את זה, בגלל שאין לי ברירה אחרת.
"אולי המישהו הזה, זה אותו אחד שגנב את הראיה מהמשטרה, ושלח אותה לאימי. אולי הוא מנסה לסחוט אותה, או להיפך, לעזור לה להרשיע את אבא שלך שוב."
זה כאילו ששתינו הפסקנו לנשום אחרי שאמרתי את זה. קרטר מסתכל עליי כאילו שהוא לא מזהה אותי. הוא מטה את ראשו הצידה, כאילו כדי לבחון אותי טוב יותר. העיניים שלו הם כמו רנטגן, ואני תוהה לרגע אם הוא יכול לראות אל תוך הנשמה שלי, ולגלות עד כמה היא באמת מורעלת.
"מה את אומרת עכשיו, הדסון?" הוא שואל לאט, קולו חצי רועד מהתגלות. "את חושבת שמישהו גנב ראיה מהמשטרה? את יודעת משהו לגביי הפעילות של אמא שלך? זאת הודאה בכך שהיא אכן הפלילה את אבי?"
זה כמו מרוץ בתוך הלב שלי. או קרב. בום, בום, בום. כל פעם יותר מהר. יותר חזק. "אני לא יכולה להוכיח שום דבר כזה," אני אומרת עם כל המשמעות שבעולם. אני לא יודעת אם אני בכלל רוצה. אני מוסיפה ללא מילים.
אבל אני כבר פה. כבר אמרתי לו כמעט הכל, כבר כמעט שאין דרך חזרה. אז אני עושה עוד צעד מרשיע.
"אבל אתה יכול," אני מוסיפה.
כאילו שהוא לא שם לב לכך בעצמו, קרטר מקרב את הכסא שלו אליי, עד שברכו כמעט נוגעת בשלי. הוא מניח את זרועותיו על השולחן, ומסובב את פניו כדי לבהות בי. הוא כל כך קרוב, שאני יכולה לספור את הנמשים שלו על האף. יש לו ריח של אפטר שייב ועוד משהו לימוני, שכנראה מרכך הכביסה שלו. עיניו ממש כתומות לאור השמש. כמו דבש נמס. זאת הפעם הראשונה שהוא לא נראה כאילו הוא רוצה לחנוק אותי. סקרנות טהורה משתלטת על פניו.
"איך?" הוא שואל בדחיפות. במילה האחת הזאת יש תקווה שאני בחיים לא אוכל להבין.
אני מדברת מהר, ובחוסר נשימה, מחשש שאאבד את האומץ שלי באמצע. "תיקח את הראיה הזאת למשטרה, יחד עם המכתב שמיועד לאמא שלי. תגיד להם שזה הגיע אלייך הבייתה באופן אנונימי. אתה חייב לעשות את היום, כי התאריך שבו השולח מצפה לפגוש את אמא שלי זה מחר. למשטרה יהיה זמן לתפוס אותו ולעצור אותו."
קרטר מסתכל עליי לרגע, מבולבל לחלוטין, ולא מעט נרגז ואז פולט, "על מה את מדברת? למה שאני אגיד שזה הגיע אליי?"
ופה אני תקועה. אני לא יכולה לספר לו על אלמה כי כמו אמא שלי, גם הוא יוכל להשתמש במידע הזה נגדי. אני מחליטה להשתמש באותה טקטיקה כמו עם לילי.
"אני לא יכולה להיות זאת שהולכת למשטרה עם זה. אסור לי להיות מעורבת, ואני לא יכולה לספר לך למה."
עיניי בוערות לתוך שלו, מתחננות שיבין, שלא ישאל שאלות.
החשד של קרטר חוזר בהבזק של שניה, והוא מתרחק ממני כדי להישען אחורנית על הכיסא שלו, ומשלב את זרועותיו. הבעתו נסגרת.
כל התסריטים של מה שהוא עלול להגיד עכשיו רצים בראשי. אני לא מתכוון לשקר למשטרה בשבילך, או, למה שאני אאמין לך בכלל? או לכי תזדייני.
אבל קרטר לא אומר שום דבר כזה.
"חשבתי שאת חכמה," הוא יורק.
אני מרימה גבה, מופתעת.
הוא מגלגל בעיניו. "דבר ראשון, למה שהמשטרה תאמין בכלל שמכתב שמיועד לאוליביה הדסון הגיע באופן מסתורי לבית שלי? הם יחשבו שאני זה שגנבתי את הראיה, ושזייפתי את המכתב כדי להפליל אותה. זה נראה יותר מידי מקרי. ודבר שני, לאמא שלך יש אנשים במשטרה. ראיה שעלולה לעזור להרשיע אותה, זה הדבר האחרון שצריך להביא להם," הוא אומר במרירות נגעלת.
אני חושבת מהר ולא מעט בפאניקה ואומרת, "אז לעורך דין שלכם. אוהליו. תביא את זה לו. אבל אסור לך להגיד לו שום דבר לגביי."
קרטר, עדיין מלא בחשד לפי הבעתו, נראה כחושב לרגע. מתלבט אפילו.
ליבי נותן פעימה אחת אקסטרה חזקה בתוכי, ואני פולטת מהר ובקול נמוך ומסוכן, "אם תגיד לו, קרטר, אני אשקר. אני אשקר דרך שיניי. אני אשקר לגביי הפגישה הזאת שלנו, לגביי הראיה. לגביי הכל. והם יאמינו לי, כי לך יש יותר סיבות לשקר. ואז הכל ירד באסלה יחד עם הסיכוי היחיד שלך להוכיח שאמא שלי רימתה. אני מתכוונת לזה. אסור לי להיות מעורבת. אז אם אתה רוצה לעזור לאבא שלך, תשאיר אותי מחוץ לזה, אתה שומע אותי?"
קרטר מחייך. זה חיוך מעט מפחיד, שלא מגיע לעיניו, ומלא בכאוס. אני כמעט ויכולה לשמוע את השאגה בתוכו. עיניו הם שריפה שמתפשטת לכל עבר.
הוא מתכופף במקומו, ומשעין את מרפקיו על הברכיים שלו, עיניו בוחנות אותי בזהירות עם אותו חיוך מלא באתגר מרושע.
"אני לא מתכוון ללכת לפטריק," הוא אומר. "אני הולך לכתובת שהחבר של אמא שלך השאיר. לפגוש אותו."