אין שקט אחרי הסערה – פרק 6

18+

"Three may keep a secret, if two of them are dead."
― Benjamin Franklin

בדרך כלל, לאחר שאני מסיימת את שיעורי הבית שלי אחרי בית הספר, אני מיד מתפנה לדברים אחרים, כמו תרגול אחת השפות שאני לומדת, או המטלה שניתנה לי בעיתון. אבל לא היום.
זאת כבר שעת אחר צוהריים מאוחרת, ולילי עדיין אצלי, ואנחנו בחדר שלי.
שמתי את הקופסא, יחד עם המעטפה הקרועה, בשידה ליד המיטה שלי עוד לפני ארוחת הצהריים, ואצטרך להחליט מה לעשות לגביהם אחרי שלילי תלך. בכל סיטואציה אחרת, בקלות הייתי מתחרפנת כעת, אבל מתרחש משהו, שבאופן משונה, מצליח להעסיק אותי אפילו מהעובדה שיש לי ראיה לרצח בתוך הבית.
ובכן, יש לי גם חברה בבית. ואף פעם לא הייתה לי חברה בבית. אני לא יודעת אם זה בגלל שאני בת נוער, וסדר העדיפויות שלי משונה בגלל זה, או בגלל סיבה אחרת, עמוקה יותר (אני מקווה), אבל זה תופס אצלי מקום ראשון כרגע.
יש לי חברה בבית. בן אדם אמיתי, בשר ודם, שנמצא אצלי מרצונו החופשי ולא משתוקק לברוח. בן אדם שאמר ממש בקול רם שאנחנו חברות. היא פה. אצלי.
ואני נואשות, ובצורה מביכה, ומשהו שבחיים לא אודה עליו בקול – רוצה לדעת איך זה מרגיש. אני רוצה לדעת על מה כל ההתרגשות הזאת, ולמה אנשים עושים את זה כל הזמן. מה כל כך מושך בלארח מישהו במקום הכי פרטי שלך, בית המכסה שלך, ולתת לו גישה לחלקים ממך?
אנחנו נעשה צמות אחת לשניה כמו שראיתי בסרטים? אני חושבת שאני אצטרך להרוג אותה אם היא תציע משהו בסגנון הזה.
אני יושבת על המיטה שלי וצופה בלילי כעת, היא מסתכלת סביבה בהבעת פנים שאני לא מצליחה לקרוא.
כשעיניה נופלות על לוח המודעות הענק שלי, הן נפערות קלות. אני יכולה להבין את ההלם הקל שלה.
הוא תופס חצי קיר. כל המשימות, העבודות, ההתנדבויות, השיעורים הפרטיים, ושאר הפעילויות היומיומיות שלי רשומות בצורה מסודרת בתוך ריבועים צבעוניים שצמודים אחד ליד השני בשורות. כל שורה היא יום אחר בשבוע.
לילי מנענעת בראשה, ואז פונה להביט בי בתמיהה. "מה זה כל זה?"
"לוח הזמנים שלי."
מתי את ישנה?" קולה מלא בהערכה נדהמת.
אני מושכת בכתפי. האמת היא, שהרגלתי את גופי לארבע-שש שעות שינה בלילה. במיוחד בעקבות הקיץ, מתי שפיניתי כמה שעות ללוקאס.
"היה אמור להיות לך היום תרגול מנדרינית, משהו שנקרא פ.מ.ס, ושיעור בזום עם אריקה," היא מקריאה מהלוח שלי.
אני מושכת בכתפי שוב, אך מבפנים, קשה לי להתנער מהאשמה הקלה שאני מרגישה. אצטרך לפנות לזה מקום מתישהו השבוע.
לילי ממשיכה להביט סביבה ואז קובעת, "זה, כאילו, החדר הכי מסודר שראיתי בחיים שלי. את בטוחה שאת לא רוצחת סדרתית?"
אני נועצת בה מבט.
"מה? זה ידוע הרי שרוצחים סדרתיים אובססיביים לסדר," היא אומרת בהתגוננות.
"זאת אלמה שמסדרת אותו. אבל אני לא ממליצה לך לשאול אותה אם היא רוצחת סדרתית."
אם כי, לילי צודקת. חדרי מצוחצח ולבן, וכמעט ריק מחפצים, מלבד לוח המודעות שלי, כמובן. אין לי תמונות משפחתיות בחדר, וכל הפרסים והתעודות שקיבלתי במהלך השנים מתחרותיות ועימותים שהשתתפתי בהם, מונחים ותלויים בסלון, כדי שאימי תוכל להשוויץ בהם לקולגות שלה כשהיא מארחת.
יש לי רק מיטה זוגית ענקית, מצדדיה שני שידות מעץ בצבע בז', ושולחן עבודה.
"איפה הארון שלך?" לילי שואלת.
אני מחווה בראשי לעבר הקיר משמאלי, שבכלל לא קיר, אלא דלת הזזה לבנה.
לילי ממהרת לשם, תופסת את הידית וחושפת את חדר הארונות שלי.
"וואו!"
זה חדר גדול כמעט כמו החדר שלי, עם שורות על גבי שורות של חליפות ושמלות צבעוניות עטופות בניילון ותלויות על ווים ארוכים. רובם עם התווית עליהם עדיין. בצד השני של החדר, יש עשרות מדפים של נעליים, מכל הצבעים והסוגים והסגנונות. הקיר הכי פנימי הוא בעצם מראה ענקית, שצמוד אליה שולחן איפור מפואר, מלא בתכשירים שאין לי מושג איך הם נקראים אפילו.
באמצע עומדת במה עגולה.
"לא לבשת אף אחת מהשמלות האלה?" לילי שואלת אותי, טון קולה מלא בתדהמה, ונשמע קצת מעומעם, מאחר והיא קברה את עצמה בין השורות של השמלות. היא כזאת קטנה, שהיא הצליחה להשתלב בין הבגדים בצורה כזאת שבקושי ניתן לראות אותה, אלא רק את רגליה המבצבצות מלמטה.
"חלק לבשתי. לאירועים שההורים שלי לקחו אותי איתם."
אני לא אומרת לה שרוב מה שנמצא בחדר הארונות שלי, לא אני בחרתי. אוליביה דואגת לעשות לי מדידות כל כמה חודשים, ואז היא מזמינה כל מה שנראה לה מתוך קטלוגים של אופנה גבוהה.
אם הייתה לי זכות בחירה בנושא, תשעים אחוז מהבגדים שיש לי בחדר הארונות, הייתי תורמת, או שורפת. עשר האחוז הנוספים, הם ג'ינסים וטי שרטים, וקפוצ'ונים, שאותם אני לובשת לפעילויות אחרי בית ספר שלי, כי למזלי, אימי כמעט אף פעם לא בבית כדי להכתיב לי איך להתלבש.
לילי מוציאה את ראשה בין שני חליפות, שיערה פרוע מסביבה. "אני הולכת למדוד כמה דברים," היא מודיעה, ומלפני שאני מספיקה להגיב, היא מכניסה את ראשה חזרה פנימה.
בזמן שהיא מודדת שמלה אחר שמלה, אחת יותר שערורייתית מהשנייה, היא חוקרת אותי על לוקאס.
"איך הכרתם?" היא שואלת, בזמן שהיא נעמדת על הבמה עם שמלה בצע טורקיז וגב פתוח לגמרי, ומסתכלת עליי דרך המראה.
"הוא למד בבית הספר שלנו שנה שעברה. ציוותו אותי אליו לעזור לו להעלות את הציונים שלו," אני אומרת, ונזכרת בפגישה הראשונה הזאת במשרד של גברת פופיס. איך הוא כולו היה שרוע על הכיסא, רגליו הארוכות תפסו כחצי מהמקום שבמשרד הקטן, הבעה חצי משועממת-חצי מעוצבנת על פניו כשהוא ראה אותי נכנסת. איך בתור הקפטן של קבוצת הכדורגל שאליה השתייך גם קרטר, הוא ניסה להישאר נאמן אליו, וביקש לצוות לו מישהי אחרת. זה היה ממש בהתחלה, מתי שאמא שלי התחילה לעבוד על השחרור של ג'רארד, והשמועות מהחקירה שהיא ניהלה הסתובבו בכל רחבי בית הספר. זה היה מתי שהיא רק התחילה להרוס את משפחת קרטר, לבנה אחר לבנה. לא הייתי שנואה כמו אחרי ההצהרה הפומבית שלי בתמיכתה באימי, אך כבר אז אנשים התחילו לחבב אותי פחות ופחות, רק בגלל שאני הבת של אדם כזה נוראי.
אבל גברת פופיס אמרה לו שהפוליטיקה המסתובבת מחוץ לקירות בית הספר אינה מעניינת אותה, ושזאת או אני, או שהוא לא הולך להתקבל לשום קולג'.
אני פשוט הייתי צריכה את הקרדיט הנוסף, כך שהתבקשתי לבחור בין לעזור ללוקאס, או לארנולד פיית', שנוהג להכניס את היד שלו לתוך המכנסיים שלו למשך מחצית של שיעור הספרות שלנו, ואז להריח אותה כל המחצית השנייה.
בחרתי בלוקאס.
לקח לנו בערך חודש להסתדר, ולהפסיק להתווכח על כל דבר קטן. הוא לא אהב את זה שלא רציתי לדבר על שום דבר אחר מלבד הנושא שאותו למדנו, או את שיטת הלימוד האגרסיבית שלי, אני לא אהבתי עד כמה בקלות דעתו הוסחה. הוא לא הפסיק להתעסק עם הטלפון שלו, ואני כל הזמן החרמתי לו אותו והחבאתי בחזייה שלי.
אבל איכשהו, הציונים של לוקאס באמת השתפרו, ואיכשהו הוא הפסיק לשנוא אותי. אין לי יודעת לציין בדיוק מתי ואיך זה קרה, רק שלפתע הוא החל לצחוק בחביבות מהמגושמות הסוציאלית שלי, ולטעון שהמוזרות שלי מקסימה בעיניו. הוא ביקש מגברת פופיס יותר זמן איתי, ובשעות שלנו ביחד, העיניים שלו כל הזמן היו נעצרות על שלי, ומחזיקות אותן עד שלחיי היו מאדימות, ואז הוא היה מחייך בשובבות.
לילי נאנחת בחולמנות. "התסריט הקלאסי של קומדיית נעורים רומנטית. הגאונה של הכיתה, הילד הרע, ושיעורי העזר."
אני נוחרת. "אנשים באמת צופים בשיט כזה?"
"אנחנו בנות שבע-עשרה," לילי מסבירה תוך כדי שהיא בוחנת את עצמה מכל הצדדים בשמלה. "אנחנו אמורות לאהוב שיט כזה," ואז היא ממהרת להתפשט ולהכניס את עצמה בתוך שמלה ממש הדוקה בצבע אדום לוהט.
"כמה זמן אתם ביחד?" היא שואלת אחרי שהיא נעמדת שוב פעם על הבמה, ומתחילה להוציא את הציצים שלה מתוך הצווארון העמוק של השמלה, כדי ליצור מחשוף שופע יותר.
"אנחנו לא ביחד," אני אומרת.
לילי מסתכלת עליי דרך המראה בצורה אירונית. "הוא היה עירום. בחדר שלך."
אני נותנת לה מבט משמעותי בתגובה, מה שהופך את הבעתה למבולבלת כמה שניות, ואז היא מתבהרת בהבנה, ולילי פולטת, "או," קטן, ואז, "או!" גדול יותר.
היא מניחה את ידיה על מותניה. "מה? את מספיק טובה בשביל סקס, אבל לא מספיק בשביל להסתובב איתו בפומבי? איזה זין הוא." היא נשמעת עצבנית, ולוקח לי כמה שניות להבין למה היא מתכוונת.
אני פולטת גיחוך שבאמת ובתמים משועשע. "הייתי אומרת לך, שרק סקס מסתדר לשנינו ממש יופי, ושאף אחד מאיתנו לא מעוניין ביותר, אבל את בטח לא תאמיני לי. כי אני בת, ואני אמורה לרצות יותר."
לילי פוערת את עיניה, ואז קופצת מהבמה ועושה את דרכה אליי על רגליים יחפות ובצעדים קטנים, שכן השמלה כל כך צמודה, שהיא בקושי מצליחה לפסק את רגליה כדי ללכת כראוי.
היא נעמדת ממולי, ומצביעה עליי באצבע מאשימה. "את קוראת לי סקסיסטית?"
"כן."
"לא, אני לא! אני פמיניסטית."
אני מרימה גבה, עדיין מחייכת. "איך בדיוק?"
לילי חושבת במשך כמה שניות, ואז מלבישה על פניה הבעה נחושה.
"אני אסביר לך בדיוק איך. את אישה, כך שאם את לא מעוניינת במערכת יחסים רצינית, זה בסדר, את יודעת, לפני חוקי הפמיניזם וכל זה. אבל הוא גבר, והוא חייב לרצות להיות איתך במערכת יחסים רצינית בגלל שנשים הן המין העליון. ואם הוא לא רוצה, אז הוא זין. חה," היא מוסיפה בניצחון.
הגבה שלי עולה גבוה יותר. "השיט הזה לא יעבוד בשום וויכוח. פשוט תודי שאת סקסיסטית."
"אני קווירית ושחורה!" היא מתרעמת.
"וסקסיסטית," אני מוסיפה.
היא מסתכלת עליי, כולה תלתלים פרועים ועיניים מבריקות. היא נראית כמו פוקימון קטן ועצבני. "בסדר!" היא צועקת, ומסתערת חזרה לכיוון חדר הארונות שלי. רק שמסתערת זאת לא בדיוק המילה הנכונה, מכיוון שהשמלה הצמודה מידי לא מאפשרת לה תנועות דרסטיות, אז היא מועדת כמה פעמים במקום, בדרכה לערמת השמלות שהיא הוציאה כדי למדוד.
אני מוצאת את עצמי לפתע נשכבת על המיטה וצוחקת. אשכרה צוחקת.

אחרי אורחת הערב, אלמה שואלת את לילי איך היא מתכוונת להגיע הבייתה, ואחרי שלילי אומרת לה שהיא תיקח אוטובוס, אלמה מצקצקת בלשונה וטוענת שכדאי שאסיע אותה עד הבית, כי מסוכן שם בחוץ בשעה כזאת מאוחרת של שמונה בערב. אתם יודעים, בגלל כל הסוטים שבאמריקה.
בדרכנו לביתה של לילי, המחשבות על הקופסא, ועל הטבעת, ועל השולח המסתורי של המכתב, מתחילות להציף את ראשי, כאילו שההלם ירד, ופינה מקום לאימה. או אולי בגלל שאני יודעת שעוד כחצי שעה איפרד מלילי ואישאר לבד, ולא תהיה לי ברירה אלא להתמודד עם עוד שיט בחיים הבלתי אפשריים שלי. תוספת לערמה הגדלה.
אני לא יכולה להפסיק לגלגל בראשי עד כמה משונה נראית לי העבודה שהשולח החליט למסור את החבילה הזאת, שקשורה לתיק, דווקא לבית של אוליביה, ולא למשרד שלה. אלא אם כן הוא לא מכיר את אוליביה טוב, ולא מתאר לעצמו שאוליביה לא תטרח להופיע בביתה בתקופה משמעותית כזאת בעבודה שלה. שהיא אפילו לא תופיע כדי לאסוף את דבריה, אלא תשלח במקום את העוזרים שלה להביא לה מזוודות של החפצים שלה לבית המלון.
אולי הוא לא יודע שהעבודה בשביל אוליביה היא הכל. שהיא מכרה את הנשמה שלה לכל מיני סוגים של שטנים בשבילה. אבל הוא צריך לדעת את זה, כי ללא ספק הוא אחד מהשטנים האלה.
ובכלל, למה לו לקחת סיכון כזה? הוא לא חשב על כך שמישהו מבני משפחתה עלול לפתוח את הקופסא במקומה?
מה שבעצם קרה. או שהוא ממש פזיז, או שהוא מאמין, כמו הרבה אנשים עיוורים, שמשפחת הדסון מאוחדת. שאני ואבי בחיים לא נפנה נגד אוליביה.
זאת שאלה טובה האמת.
"בת'?" לילי שואלת מימיני, ואני מנסה לנער מתוכי את כל המחשבות האלה. אני נותנת לה מבט צדדי, ורואה שהיא מביטה בי דרך גבות מכווצות בדאגה.
"סורי," אני אומרת בנוקשות. "אמרת משהו?"
"ובכן, דיברתי במשך חמש דקות. אבל אני בעצמי כבר לא זוכרת על מה. הכל בסדר?"
אני מהנהנת, אבל אני יכולה לראות על פניה של לילי שהיא לא מאמינה לי.
"אני לא מאמינה לך," היא אומרת.
אני מגלגלת בעיניי. "לא אכפת לי."
לילי לא מדברת במשך כמה שניות, ואני תוהה עם הפעם סוף סוף הצלחתי לפגוע בה.
טון קולה רציני באופן לא טיפוסי כשהיא מדברת לבסוף.
"כן אכפת לך," היא אומרת. "גם כשאת מעמידה פנים שלא."
ואני יודעת שהיא מתכוונת לא רק לעכשיו, אלא בכל שאר הפעמים שאמרתי, או התנהגתי כאילו אני שמה שיט אחד גדול על הכל.
אני לא עונה לה, כי אני לא רוצה להמשיך את השיחה הזאת.
אחרי כמה דקות כאלה, שבהם הצליל היחיד הוא השדרן של הרדיו, אנחנו מגיעות לביתה של לילי.
תוך כדי שהיא מורידה את החגורה, היא קובעת, "ניפגש מחר בשבע וחצי ליד הלוקרים, כן?" ולא מחכה לתשובה. היא יוצאת מהאוטו ומנופפת לי לשלום, מתקדמת בריצה קלה בשביל לבית שלה.

בדרכי חזרה הבייתה, אני מתלבטת מה להגיד לאוליביה לגביי החבילה.
אם אני אבקש מאלמה, היא לא תגיד לאמא שלי שום דבר על זה. אני יכולה להגיד לאלמה שהחבילה הייתה בשבילי, משהו שהזמנתי או משהו כזה. אבל השאלה היא, למה לי בעצם לא לספר לאוליביה?
בראשי, אני עושה רשימה מדומה של כל הסיבות ההגיוניות:
1. אם אוליביה מעורבת במשהו מלוכלך, ללכת לכתובת הזאת עלול לסכן את חייה.
2. אם אוליביה מזייפת ראיות כדי להשאיר את קרטר בכלא, וללכת לכתובת הזאת יעזור לה בזה, אז אדם חף מפשע יישאר לשבת בכלא. אני באמת אוכל לחיות עם זה?
3. זאת פאקינג ראיה לרצח. אני צריכה לתת את זה למשטרה!
אבל מה עם כל הסיבות שבגללם בשום פנים ואופן אסור לי ללכת למשטרה?
1. אוליביה עלולה להסתבך בצרות ולהיכנס לכלא. האם אני רוצה אם אימי בכלא? זה יהרוס לי כל סיכוי לחיים נורמליים, ושלא לדבר על כך שזה בקלות יכול למנוע ממני מלהתקבל לייל.
2. גם להחביא ראייה לרצח במגירה של החדר שלי.
אני יודעת מניסיון, שכדי לפתור בעיה רבת שאלות ודרכים, צריך להתמקד בשאלה אחר שאלה. לתת דגש קודם כל על השאלות הכי חשובות. אני מצמצמת את שלי לשתיים:
1. האדם ששלח את המכתב עם הראיה, הוא חבר או אויב?
2. איפה הנאמנות שלי נמצאת? עם אימי, או עם מה שנכון לעשות?
בדיוק כשעולה בראשי מחשבה אחת איומה, שאני בהלם שלא תהיתי לגבייה מלפני, אני לפתע נהיה מודעת לסביבה שלי, ועוצרת בברקס מידי.
אני ברחוב פרברים דומה לשלי, ומאד מוכר למראה, מאחר וזה הרחוב שבו אני חונה כשאני מגיעה למועדון הרווחה. בדרך כלל אני מגיעה לשם מהמשרד, ולוקחת את המסלול שכנראה כעת לקחתי מבלי להתכוון לכך.
"שיט," אני פולטת, מתרגזת מחוסר המיקוד שלי.
אני מסתכלת מאחורי, מודדת אופציה אם אצליח לעשות רוורס עד לפניה שאני צריכה מבלי שמישהו יראה אותי עוברת על חוקי התעבורה, כשעיניי נוחתות על בית שנמצא מעט מלפניי איפה שעצרתי עם הרכב שלי, בשביל מימני.
אני קופאת. זה הבית של משפחת קרטר.
כמעט ושחכתי שקרטר גר במרחק הליכה קצר מהמועדון. שפעם, בטיפשותי אפילו חניתי לא רחוק מהבית שלו במשמרת ערב שלי, וכשחזרתי, זה היה למראה של חבריו של קרטר מגודדים סביב הרכב שלי, וזורקים עליו ערמות של ביצים. הם לא הפסיקו אפילו כשהם ראו אותי, אלא להפך, הם דאגו לעשות גם הצגה מזה.
אני בוהה כעת בבית של קרטר, הוא לא קטן בכלל, אך איכשהו מצליח להיראות צנוע וחמים. יש לו מרפסת כניסה רחבה, עליה מלא ערסלים ועוד מקומות ישיבה מאולתרים, שבהם קרטר וחבריו נהגו להתגודד ולבלות.
אורות דלוקים בכמה חדרים, והווילונות משוכים רק למחצה. אני יכולה לראות צללית של מישהו צועד הלוך וחזור בתוך הבית.
בחילה עולה בגרוני, וזה מעצמי שאני נגעלת.
כל השיט הזה, הרצח, המשפטים, התקשורת – זה בכלל לא לגביי. וגם אם בעולם האנוכי והפריווליגי שלי לפעמים זה נראה ככה, אלה הם לא החיים שלי שנשחטו לנצח.
נערה נרצחה. אדם יושב בכלא. שני משפחות מתמודדות כעת עם משהו שאני אפילו לא יכולה לדמיין בראשי. משפחת אחת בטח טובעת באבל, השנייה נלחמת על חירות.
מי אני, שאעלה בדעתי להפוך את ההחלטה של מה לעשות עם הראיה, לנוחה עבורי?
'מי את? את בדיוק כמוה,' הקול לוחש שלי בזחיחות מרושעת את המשפט האהוב עליו.
זה לא מה שאני בדיוק, אבל? אגואיסטית, מרוכזת בעצמי ובנזק הפרטי שנגרם רק לי. בוכה על זה שילדים מתאכזרים עליי, בזמן שבבית הזה שממולי, שהיה פעם שליו וחם וקולני, וכל מה שהבית שלי לא – משתרעת תהום עמוקה ללא תחתית, ללא מוצא.
אם הראיה שבתוך המגירה שלי יכולה לעזור לשחרר את אבא של קרטר מהכלא, ולמצוא את הרוצח האמיתי, (בהנחה כמובן, שמה שהאינסטינקט שלי אומר לי הוא נכון, וקרטר באמת לא הרוצח האמיתי) אז אני חייבת, פשוט חייבת, ללכת למשטרה.
זה יסבך את החיים שלי ללא ספק, אבל אולי אני אצליח סוף סוף לנשום, מבלי להרגיש שאני נחנקת.
אולי אני אצליח להפסיק לשנוא את עצמי כל הזמן.
ההחלטה הזאת מרגישה כאילו סלע ירד לי מתוך החזה, ונחת ישירות בבטן.
אני עומדת להמשיך לנסוע הבייתה, כשבייתו של קרטר בפעם השנייה עוצר אותי בדרכי.
משהו, או בעצם מישהו, מסתובב לו בחלק האחורי של הבית, ליד הגינה השופעת ומלאת הפרחים. מהמרחק הזה, אני לא יכולה לראות את תווי פניו, אך אני כמעט בטוחה שזה גבר, בשל שיערו הקצוץ. אני רואה רק ראש כהה ואת החלק העליון של גופו. הוא לבוש בקפוצ'ון כהה.
אני מצמצמת את עיניי. זה יכול להיות מישהו מהבית, שיצא רגע לגינה. הראש שלי כעת מלא בחקירות ומזימות, וזה מערפל את חשיבתי. אני צריכה פשוט להסתלק מפה מלפני שמישהו יראה אותי יושבת פה באוטו כמו איזה סטוקרית, ליד הבית של קרטר, בתקופה שכזאת סוערת בעיירה.
אבל משהו באיך שהמישהו הזה מסתתר מאחורי הקיר האחורי, ורק חלקו העליון מציץ, וראשו מסתכל לכל הצדדים, לא מסתדר לי, ולא נותן לרגלי ללחוץ על הגז.
אני פותחת את החלון, ובוהה בדמות, מנסה לקבל החלטה. אבל כעבור כמה שניות כאלה, מתברר לי שאין צורך, מכיוון שקרטר יוצא מהדלת הקדמית שלו. זה קל לזהות אותו אפילו ממרחק, כולו גדול ובוהק בחשכה של הלילה. כמו מגדלור לבוש בטרינינג, כפכפים, ושיער זהוב המתנופף ברוח הקלה.
מה אם הוא הולך לכיוונה של סכנה? מה אם האורב שלו חמוש?
אני צופה בו עושה את דרכו לחלק האחורי של הבית, לאיפה שהדמות האנונימית מסתתרת. בדרכו לשם, הוא מסתכל כמה פעמים אחורה, לעבר השביל של הרחוב הראשי. אני יכולה רק לנחש שהוא בודק אם יש אנשים שיכולים לראות אותו.
אחרי שהוא מגיע לקיר האחורי, הוא נעמד ממול לדמות, שנבלעת בחשכה. כעת אני יכולה לראות רק הפרופיל וחלק מגבו של קרטר. מהדרך שבה הזרועות שלו זזות אני יכולה לתאר לעצמי שהוא מדבר כעת, ושזאת שיחה אינטנסיבית. באינסטינקט משונה, אני מתקרבת עם הרכב קדימה מעט, כדי לראות טוב יותר.
קרטר בהחלט נראה מוטרד ואפילו עצבני. אני יכולה לשמוע את קולו, אם כי לא את מה שהוא אומר. זאת לחישה רועמת מלאה בכעס.
אחרי כמה שניות כאלה, הוא מראה בזרועו לכיוון הרחוב, ומטה את פניו לשם בתנועה אגרסיבית, כאילו כדי להגיד, תסתלק.
הבחור האנונימי יוצא לבסוף ממקום המסתור שלו בצל הבית, מרים את הקפוצ'ון שלו על ראשו, ומתחיל להתקדם למדרכה של הרחוב, ואז לפתע הוא מסתובב בחדות, ואומר משהו לקרטר בקול נמוך, אצבעו מונפת לעברו בצורה מאשימה.
קרטר עומד קפוא למולו. אפילו מפה אני יכולה לחוש בסטטיות המוחלטת שלו. הבחור אומר עוד משהו, ואז מסתובב וממשיך ללכת.
בצעד מהיר, הוא מגיע לרחוב ופונה בשביל. הוא עם גבו אליי, כך שאני יכולה לזהות רק את זה שמדובר במישהו רזה וגבוה.
אני מחזירה את מבטי לקרטר, שעושה את דרכו חזרה לדלת הכניסה שלו, הוא שוב מסתכל לצדדים, ואני לא יכולה להיות בטוחה, אך הבעתו נראית לי קודרת.
או שאולי רק כך אני יכולה לדמיין אותו בראשי, קודר וחשוך. כאילו שכל דבר טוב וזוהר שהיה בו התנופף ונעלם מאחורי הסורגים של התא שבו אביו יושב.
הוא עדיין נער הזהב, רק שכעת יש בו יותר פלדה.
ליבי נותן פעימה קטנה כשמבטו נופל לעבר הכיוון שלי לשניה, אך הוא מסובב את ראשו מהר, מבלי יותר מידי עניין בפניו, ואני כמעט ונושמת בהקלה, רק כמעט, כי ברגע אחד – עיניו חוזרות לעבר המכונית שלי, והוא מסתכל היישר עליי.
אני צריכה ללחוץ על גז. אני צריכה לעוף מפה. אני צריכה לעשות הכל חוץ מלהמשיך לשבת פה ולהסתכל עליו.
אבל זה כאילו אני קפואה, מרותקת למקומי. או איפשהו עמוק בתוכי, אני בכלל לא רוצה ללכת. אולי אני רוצה להיתפס פה. כאן ועכשיו.
אולי לתת לקרטר לתפוס אותי, ולצרוח עליי, ולהאשים אותי בהסגת גבול או במעקב אחריו, זה משהו שאני צריכה לבלוע. אולי אם אני אתן לו משהו נוסף להאשים אותי בו, אז לא ארגיש ככה כל הזמן כשאני מסתכלת עליו. כאילו שאני בתוך יער. אבודה ולבד, מסביבי יש רק חיות טרף ועצים חשוכים.
מה הוא יעשה עכשיו? אני תוהה בסקרנות מורבידית.
בניגוד לפעילות השנאה העקבית של חבריו, קרטר לא טורח אף פעם לדבר איתי. לרוב, הוא מסתלק אם הוא רואה אותי בבית הספר, או פשוט נועץ בי מבט נגעל ושונא. התעמתנו רק פעם אחת. זה היה אחרי ההצהרה שלי בתמיכתה באוליביה. הוא תפס אותי ליד הרכב שלי, והוא היה לבד, לשם שינוי.
קפאתי אז, כמו עכשיו. רגשות שגדולים מידי בשביל להכיל את כולם בתוכי מילאו אותי. כמו עכשיו.
אז, הוא דרש שאני אסתכל לו בעיניים ואגיד לו שאבא שלו רוצח. עכשיו, הוא מתקדם לעבר הרכב שלי, בצעד בטוח ומהיר.
החלון שלי פתוח, ואני בוהה היישר בו, כאילו עמדתי פה וחיכיתי רק לו.
"מה את עושה פה?" הוא שואל כשהוא מגיע אליי. פניו פחות מחצי מטר משלי. קולו עמוק ועבה, ומלא בהאשמה, וחשד. עיניו הם להבות כתומות-צהובות.
דרק קרטר הוא כולו פינות חדות, וסימטריה מושלמת. לסתו הרחבה והמפוסלת, עצמות לחייו הגבוהות והחדות, אפו היישר. הוא נראה כאילו מישהו פיסל אותו כדי לחתוך עליו זכוכית. או כדי לשבור מיליונים של לבבות.
אם לא הייתי מלאה ברגשות אחרים שהוא מעורר בי, בטח והייתי יכולה לשמוע את ליבי נשבר רק מלהסתכל עליו. אני יכולה להבין את המשפט, כל כך יפה שזה כואב, בגלל שאם לא נזהרים, יופי יכול לחתוך אותך כמו סכין. היופי של קרטר הוא חרב הקטאנה – חדה וארוכה וקטלנית.
זה משונה לראות אותו מדבר ישירות אליי. כבר חודשים שזה לא קרה. כאילו זה אפילו לא מגיע לקרסוליים של כבודו לדבר איתי, אפילו אם זה בשביל לקלל אותי.
ליבי מתכווץ ומתרחב בתוכי. זעם, ושנאה, ורחמים ממלאים אותי.
אני שונאת אותך, אני רוצה להגיד לו.
אני מצטערת, אני רוצה לצעוק.
אחרי שאני לא עונה, עיניו מצטמצמות, והוא עושה עניין מלהסתכל לי לתוך הרכב. עיניו זזות לכיוון המושבים האחוריים.
"אמא שלך שלחה אותך לעקוב אחריי הבית של אבא שלי?" וקולו כל כך חד ומלא בבוז, שאני בקושי מצליחה להימנע מלהתכווץ בתוך עצמי.
"לא," אני פולטת. המילה נשמעת גרונית. חלשה.
"למה. את. פה?" הוא שואל שוב, מדגיש כל מילה, קולו יורד לאוקטבה מסוכנת, שיניו נחשפות, עיניו בוערות אל תוך שלי.
אני חושבת לרגע בלב פועם, ואז מחליטה להגיד לו את האמת.
"הייתי בדרך הבייתה כשראיתי מישהו אורב לך ליד הבית. אז עצרתי."
חיוך שלא מגיע לעיניו, ולמען האמת נראה קצת מרושע, מופיע על שפתיו.
"ומה תכננת לעשות?" הוא שואל בלעג.
הלעג שלו, הבוז הזה, זה כמו דלק למערכת העצבים שלי. ולפתע אני מתרגזת.
זה קל יותר, נוח יותר לכעוס, מאשר לרחם עליו.
"כלום," אני יורקת לעברו. "בגלל שבדיוק יצאת. והבנתי שהוא לא ארב, אלא חיכה לך."
הוא לפתע מתקרב אליי כל כך מהר, ונמצא ממש בתוך הפנים שלי. עיניו כל כך בהירות, שהם כמו פנסים קטנים המאירים בהאשמה ישירות אל תוך העיניים שלי.
"למה את עוקבת אחריי, הדסון?" הוא שואל בקול נמוך, הנשימה לו חמה על פניי.
"אני לא," אני אומרת דרך שיניי. "אמרתי – "
"למה לא נסעת אחרי שראית שיצאתי אליו?" הוא קוטע אותי.
בגלל שרציתי לוודא שאתה לא נכנס לצרות, ושאף אחד לא מנסה להרוג אותך, אני חושבת, אבל אני לא אומרת את זה. כי הוא לא יאמין לי. כי אני בעצמי בקושי מאמינה לי, למרות שאין עוד הסבר אחר ללמה לא נסעתי.
אני לא אומרת לו כלום, והבעת פניו מתקשחת.
"כמה שמעת?" הוא נשמע כמעט כאילו הוא שונא לשאול את זה.
"כלום," אני אומרת מהר. "אני אפילו לא יודעת מי הוא היה."
טוב," קרטר אומר במרירות. "אז כשתספרי את זה לאמא שלך, אל תשכחי לציין לה את זה."
"אני לא מדברת עם אמא שלי," אני פולטת ומיד מזדעזעת מעצמי, ומהלחיים הבוערות שלי.
אני לא יודעת, למה בשם שמיים, ולכל השדים והרוחות ושאר היצורים המיסטיים, אמרתי את זה עכשיו.
ועוד הדרך שבה אמרתי את זה, הוא עלול לחשוב שאנחנו כעת לא מדברות, בגלל ריב או משהו. אבל זאת לא הייתה הכוונה שלי. אני ואמא שלי באמת לא מדברות. כמעט אף פעם. אני בכלל לא חושבת שהיא מחבבת אותי. אני בטח שלא מחבבת אותה. לרוב היא רק מחלקת לי הוראות, או נוזפת בי, או מעבירה חמש דקות בשבוע בלבקר לידי את אבא, או שהיא מדברת עליי עם אנשים אחרים בכל מיני אירועים. אפילו על מצב ההישגים שלי היא מגלה משיחות שבועיות עם הנהלת בית הספר. אף פעם לא ממני. אני לא חושבת שהיא איי פעם שאלה אותי איך עבר עליי היום.
זה מצחיק אותי בצורה לא משעשעת בכלל כשאני מנסה לדמיין את עצמי אומרת לאמא שלי משהו כמו, 'היי, אמא, את יודעת, פגשתי את דרק קרטר היום. הוא התווכח עם מישהו ליד הבית שלו.'
היא בטח תסתכל עליי כאילו לקחתי סמים. היא תגיד משהו כמו, 'למה שיהיה לי אכפת, בת'אני? אני נראית לו כמו המחלקה האנונימית לרכילויות העיירה? למה את בכלל מתעסקת עם דברים כאלה טיפשיים? לכי למעלה ותעשי משהו מועיל, כמו לבנות חללית.'
טוב, לא בדיוק ככה, אבל בסגנון הזה.
קרטר לא מגיב לפליטת הפה שלי. הוא ממשיך לצפות בי. הבעתו עדיין זועמת, אך גם משהו נוסף. סקרנית, אולי?
זה כאילו הוא מחפש משהו בתוכי. כאילו הוא בעצמו לא יודע מה.
כשהוא מדבר שוב, הוא אומר משהו שלא ציפיתי לשמוע.
"למה המכונית שלך כל הזמן באזור הזה?" עדיין יש האשמה בקולו, אבל גם עניין אמיתי.
ללא שליטה, גבותיי מתכווצות בבלבול לשאלה, ואני עונה, "אני מתנדבת פה. במועדון הרווחה."
קרטר עכשיו נראה גם מבולבל בנוסף לכל.
"מתנדבת?" הוא שואל, אבל זה לא נשמע כמו שאלה אלא יותר כמו הצהרה צינית ולא נעימה.
אני מהנהנת בכל מקרה.
למרות שאני כמעט בטוחה שלא ניתן לראות את זה עליי, הלב שלי עדיין דוהר. כאילו אני במרוץ. או כאילו אני עושה משהו שאסור לי לעשות.
"למה?" הוא שואל, ושוב. זה נראה כאילו הוא לא רוצה לשאול את זה, או בכללי, לדבר איתי. זה נראה כאילו השיחה הזאת עולה לו במאמץ יקר.
אז למה הוא עוד לא אמר לי להתחפף מפה? למה הוא ממשיך לעמוד פה?
"אני צריכה את זה בשביל קולג'," אני אומרת את האמת, ובקצרה.
זה מעורר ממנו נחירה. "שחס וחלילה לא תרצי לעזור למישהו אחר רק בגלל שבאמת מתחשק לך לעשות את זה," הוא לועג. והבוז לו חוזר במלוא העוצמה.
"שחס וחלילה," אני מסכימה, עם לא מעט ציניות מרושעת. פניי מחקות את הבעת הזעם הלועגת שלו.
הוא נוחר שוב. "לכי הבייתה, הדסון," הוא אומר בטון מבטל. "ואני לא רוצה לראות אותך יותר מסתובבת לי ליד הבית, שמעת?"
אני נועצת בו מבט, מסרבת להסכים.
אנחנו בוהים אחד בשני בהתרסה, משהו כמו בערך דקה, עד שהוא דוחף את עצמו מהחלון שלי, ומסתלק לכיוון הבית שלו.