אין שקט אחרי הסערה – פרק 5

18+

“That's it. Fate is a fickle whore. We're not going. Take your clothes off
and get back in my bed.” – Karen Marie Moning

הייתי צריכה להיאבק עם לילי כדי להוציא אותה מהחדר שלי, ולמרות שהיא רזה וקטנטונת, היא חזקה ונחושה, וזה לא היה פשוט בכלל. בינתיים לוקאס קם מהמיטה ועטף את מותניו בכיסוי המיטה שלי.
כעת אני נועצת בו מבט. אני לא יכולה להתעצבן עליו כראוי, מאחר וחזו המחוטב חשוף לחלוטין, ועיניי רוצות להתקבע בשקעים שבין הריבועים שלו בבטן, או על עורו החום והחלק המתוח על שריריו הארוכים והרחבים שבזרועותיו. אני מכריחה את עצמי להתמקד בפניו, מה שלא ממש עוזר לחוט המחשבה שלי. אי אפשר לקרוא ללוקאס יפה, בגלל שהוא גברי מידי בשביל זה. כולו שיער קצוץ בצורה צבאית, וגבות עבות, וזיפים כהים, ולסת מרובעת, ואף שנשבר באיזה קטטה, או באמצע משחק כדורגל. אך מה שאני הכי אוהבת בפניו, אלה הם עיניו הגדולות והמלוכסנות מעט, בצבע של אגוז לוז. לפעמים הם חומות, לפעמים ירוקות, ולפעמים גם וגם.
אני מתעלמת מהסלטה שהבטן שלי עושה רק מלהסתכל עליו, ומשלבת את זרועותיי ברוגז.
"מה אתה עושה פה?"
"הפתעה…?" הוא אומר בטון כזה שהופך לשאלה בסוף המילה, על פניו חיוך נבוך שמצליח להיות קולי בו זמנית. גומה מגלה את עצמה על לחי שמאל שלו.
אני מגלגלת בעיניי, מה שמרחיב את החיוך שלו. "איך נכנסת בכלל?"
"הנאני שלך ניקתה את החדר שלך לפני זה, והשאירה חלון פתוח. אז טיפסתי מתי שראיתי אותה יוצאת מהבית."
אני מצמצמת אליו את עיניי. "כמה זמן הסתובבת לי ליד הבית היום?"
הוא מושך בכתפיו, לא מוטרד מתגובתי, ובמקום לענות לי על השאלה, הוא אומר, "לא ענית לי כל היום."
הוא אומר את זה כאילו זאת תגובה נורמלית לחלוטין. לפלוש למישהו הבייתה אחרי שהוא לא ענה לך לטלפון.
הוא באמת התקשר אליי בערך ארבעה פעמים היום, ושלח מלא הודעות. הייתי נאיבית מספיק להאמין שאם לא אענה לו, בשילוב העובדה שהוא יודע שהלימודים שלי התחילו, אז הוא יבין את הרמז ויתייאש.
עכשיו, כשאני רואה אותו במלוא תפארתו, אני לא בטוחה שאני רוצה שהוא יתייאש ממני, למרות העבודה שהוא פלש לחדרי ללא רשות. למרות העובדה שאני יודעת שאין סיכוי שזה יצליח בינינו איי פעם. גם אם זה רק סקס.
"הייתי בבית הספר," אני אומרת לו, לא מבינה למה יש לי את הצורך המוזר הזה להסביר את עצמי.
"אז? סימסתי לך לפני השיעורים. הייתי באזור, וחשבתי שנוכל…" הוא מפסיק לדבר, הבעת פניו משתנה לנוזלית וחמה, והוא עושה צעד לקראתי, עד שהוא במרחק של נשימה ממני. ידו, זאת שלא מחזיקה בסדין סביב מותניו, עושה את דרכה לצווארי, אצבעו מטיילת בעדינות מעלה ומטה, ועל עצמות הבריח שלי. "את יודעת…" הוא ממשיך, נשימתו חמה על עורי.
"להזדיין," אני מבהירה. אני מנסה להישמע אדישה. כאילו הקרבה שלו, החום שלו, הריח שלו, אינם משפיעים עליי. אני לא חושבת שזה עובד.
עיניו מבזיקות ומתכהות למשמע המילה הגסה, וננעצות בשפתיי. קולו נמוך וגרוני כשהוא מדבר שוב, כמו גרגור מפתה.
"אני יודע איך את אוהבת סקס בבוקר."
זה נכון. אני לא יכולה שלא לראות בראשי הבזקים של הבקרים שלנו ביחד, עטופים אחד בשני במיטה שלי, עוד לפני שהשמש עלתה, מנסים להיות כמה שיותר בשקט כדי לא להעיר אף אחד. או במשרד העיתון. או במכונית שלו. או במלתחות המועדון השכונתי. ואפילו פעם אחת בחנייה של המשרדים של אמא שלי.
בגלל שהוא גבוה ממני לפחות בחמש עשרה סנטימטרים, הוא מכופף את פניו כדי להעביר את הלחי הלא מגולחת שלו על שלי, ואז הוא מתחיל לנשק אותי מאחורי האוזן, ואז מטה לכיוון צווארי. כשפתיו מתנגשות עם הצווארון הגבוה שלי, הוא מצחקק בקול נמוך ומגורה, ואני נזכרת איך הוא פעם אמר לי שהדרך הצנועה שאני לובשת את המדים שלי סקסית בצורה מוזרה.
ביד אחת הוא פותח כמה כפתורים, כדי לתת לעצמו גישה לגרון שלי. אני מרגישה את עצמי נמסה, ונמסה, ונמסה.
זה כל כך קל להיכנע למגע שלו, לנשיקות שלו. ככה, אני יכולה להרגיש משהו אחר מלבד לאומללות וייאוש. ככה, אני יכולה להעמיד פנים שהחיים שלי לא מחורבנים. ככה, אני יכולה לשכוח. ורוב הזמן, כל מה שאני רוצה לעשות זה לשכוח. הלוואי והייתי יכולה לזיין את לוקאס כל הזמן.
אבל אני לא יכולה. ובמיוחד לא עכשיו.
אני עושה צעד לאחור, מודעת לגמרי שלחיי הסמוקות, אישוני המורחבים ונשימתי המואצת מסגירים לגמרי עד כמה הוא גירה אותי עכשיו.
אני לוקחת נשימה עמוקה ומנערת מנטלית את ענן התאווה. זה היה עוזר אם הוא היה שם חולצה. ותחתונים.
"אתה צריך ללכת. אני לא לבד."
לוקאס ממצמץ כמה פעמים, וגם לו לוקח זמן לחזור לעצמו. שתינו בוהים בסדין סביב מותניו, שנראה עכשיו כמו אוהל באזור מפשעתו. הוא עוצם את עיניו בכוח לכמה שניות, וכשהוא פותח אותם, הוא נראה קצת יותר רגוע.
"כן, ראיתי," הוא אומר, והוא לא מצליח להסתיר לחלוטין כמה זה מפתיע אותו. "את לא הולכת להכיר אותי לחברה שלך?"
"לא."
הוא מחייך בשובבות, "למה? את מובכת ממני?"
אני נותנת לו מבט אירוני. "אתה עירום בחדר שלי. זה באמת קצת מביך."
החיוך שלו מתרחב. "היא לא חשבה ככה."
אני מגלגלת בעיניי.
"אני רצינית. אנחנו צריכות לעשות שיעורים."
לוקאס מסתכל עליי לרגע, ואני כמעט בטוחה שהוא נראה מאוכזב. ואז הוא נאנח.
"בסדר. לפחות תתני לי לצאת מהדלת?"
אני מהססת. "אלמה תיכף צריכה לחזור בטח. אני לא רוצה שהיא תראה אותך."
לוקאס מרים גבה. "הנאני שלך? אז מה אם היא תראה אותי? נראה לך שהיא תספר להורים שלך?"
"ברור שלא!" אני מתרעמת. אלמה בחיים לא תעשה משהו כזה.
"אז מה הבעיה?" הוא שאל, וזה רק נדמה לי, או שיש מין אתגר מוזר בעיניו?
אני מהססת שוב, לחיי הבוגדניות מאדימות. "היא קתולית."
לוקאס פולט גיחוך. "אז? אני לא אצא ככה," הוא מחווה על גופו העירום.
אני נותנת לו מבט מכוון. "היא תרצה לדעת למה יש לי בן בבית."
לוקאס פוער את עיניו בלעג-דאגה. "מה? היא עלולה לחשוב שאני פה כדי להרוס את השם הטוב שלך, ולהוביל אותך בדרך החטא?"
"כן," אני אומרת, רק חצי מתבדחת.
לוקאס צוחק. "ובכן, אנחנו נצטרך להבהיר לה מי בדיוק מוביל את מי."
אני ממשיכה לנעוץ בו מבט, והוא נאנח לבסוף, נכנע. "בסדר. אבל מתי אני יכול לראות אותך שוב?"
עכשיו יהיה הזמן המושלם להגיד לו שאנחנו לא נוכל להיפגש יותר. חשבתי שזה היה ברור, כשהתחלנו לשכב, שניאלץ להפסיק מתישהו. חשבתי שהוא הבין עד כמה צפוף ולא נוח הולך להיות לוח הזמנים שלי כשהלימודים יחזרו. בשבילי, זה תמיד היה או ייל, או חיי חברה. אני תמיד אבחר בייל, והוא אמור לדעת את זה.
אבל עכשיו, כשאני מסתכלת עליו, במבטו הפתוח והמצפה, אני לפתע מבינה שעכשיו זה לא הזמן להגיד לו את כל זה. הוא ירצה לדעת למה. הוא ינסה לשכנע אותי. הוא אפילו יתנדב להכין לי לוח זמנים שכולל בתוכו אותו.
"הלילה," אני אומרת לבסוף. הלילה תהיה הפעם האחרונה, ואז אני אגיד לו.

אני מחכה שלוקאס יסיים להתלבש ויצא בבטחה מהחלון שלי, ורק אז אני פונה לצאת מהחדר.
בדלת, ממש בכניסה, אני נתקלת בלילי, שכתוצאה מההדף, נופלת עם התחת שלה על הריצפה, רגליה נפסקות לצדדים, התחתונים האדומים שלה מוצגים בגאווה לראוות העולם.
היא פשוט שוכבת שם, השיער שלה, שהתפרע בנפילה, מכסה חצי מהפנים שלה, ומהחצי שאני מצליחה לראות מהם, היא כרגיל מחייכת. זה חיוך מעט מובך.
או יותר נכון, נתפס.
"צותת לי דרך הדלת?" אני רוצה לדעת. אני מסתכלת מטה עליה בעיניים מאשימות.
לילי מעיפה בפפפף קולני את השערות מהפה שלה, מתרוממת על שני רגליה ומורידה את החצאית שעלתה כמעט עד למותנה כתוצאה מהנפילה.
"כן," היא אומרת תוך כדי.
אני משלבת את זרועותיי, עיניי מצטמצמות. במשך כל היום, לילי הייתה על כל עבר המרחב הפרטי שלי. זאת התנהגות נורמלית? העניין הוא, שבאמת שאין לי מושג.
"למה?" אני שואלת דרך שיניי.
"ובכן, היית מספרת לי גם ככה הרי," היא אומרת בהתגוננות, עיניה הופכות לענקיות ותמימות.
"ולמה זה?"
לילי מנערת את ראשה בחצי ייאוש. "בגלל שזה מה שחברות עושות," היא אומרת בסבלנות מוגזמת. "הן מספרות אחת לשנייה הכל. בעיקר על בנים שנראים כמו אדוניס."
"אנחנו לא חברות," אני פולטת, ומיד מתחרטת על זה.
זהו זה. עכשיו עשיתי את זה. את הדבר הזה שאני תמיד עושה כדי להרחיק אנשים ממני. מילה רעה פה, מבט מבטל שם. הלוואי וידעתי למה אני עושה את זה. הלוואי ולא היה לי את האינסטינקט המוזר הזה שכל הזמן מתעקש שאלחם ואדחוף, גם מתי שאין שום איום או סכנה בשטח.
אבל לילי כנראה חסינה לגמרי לגסות רוח, או שאיכשהו היא מצליחה לנחש שלא התכוונתי לזה, כי כל מה שהיא עושה בתגובה, זה רק לגלגל בעיניה, ולשלב את זרועה בשלי.
"ברור שאנחנו כן," היא אומרת, ומובילה אותי במסדרון לכיוון גרם המדרגות.
זה מביך על כמה מלאת הקלה אני מכך שלא הברחתי אותה. זה מביך עד כמה שאני נוקשה, עם זרועה מלופפת בשלי. מה אני אמורה לעשות עכשיו? לקפל את מרפקי או להשאיר את זרועי ישרה? להתקרב אליה עוד קצת, שיהיה לנו נוח ללכת ביחד ככה, או להיפך? ראיתי בנות עושות את זה מיליוני פעמים, בבית הספר, ברחוב, בטלוויזיה. הן מתחבקות, ובוכות אחת לשנייה על הכתף, ומחזיקות ידיים, ומשחקות אחת לשנייה בשיער. אני יודעת שזה משהו שאמור להיות טבעי ונורמלי, ובכל זאת, אני מרגישה כאילו אני במימד אחר, כאילו אני מחוץ לעורי, מחוץ לגופי. חוץ מאלמה, אף אחד בחיים לא שילב את זרועו בשלי, סתם ככה. אף אחד בחיים לא קרא לי חברה.
לילי לא מודעת, או מתעלמת מאי הנוחות שלי, וממשיכה לפטפט לי באוזן בדרכנו למטבח, איפה שהשארנו את התרמילים שלנו מקודם.
"הוא כזה חתיך, בת'! וואו! פשוט…" היא מכווצת את פנייה, כאילו בניסיון למצוא מילה מתאימה, אך כל מה שהיא אומרת לבסוף זה עוד, "וואו!"
"הוא לומד איתנו? לא ראיתי אותו היום בבית הספר. כמה זה אתם יוצאים? הוא תמיד מופיע ערום בחדר שלך? מתי אני יכולה לבוא שוב?" היא ממשיכה במהירות והתרגשות, ולא נותנת לי להכניס אפילו פיפס קטן בין השאלות שלה.
"מי ערום?" קול נדהם שואל, וראשה של אלמה מציץ מתוך דלת המקרר הפתוחה.
היא חזרה מהקניות שלה, ומסדרת אותם במטבח, אך מפסיקה באחת כשהיא מבחינה בי ובלילי בכניסה.
עוד מלפני שאני מספיקה להיכנס לפאניקה ולתת תירוץ לדבריה של לילי, דעתה של אלמה מוסחת כשעיניה נופלות על זרועותינו המשולבות. חיוך קטן ומופתע מופיע על שפתיה.
"או, שלום," היא אומרת ללילי, סוגרת את דלת המקרר, ועוקפת את האי כדי להגיע אלינו.
"אולה סניורה, אסטוי לילי," לילי אומרת לה במבטא לטיני מושלם, ומשחררת את ידה משלי כדי להושיטה לאלמה.
אלמה תופסת את ידה בשתי ידיה, ונותנת ללילי חיוך חם ואימהי.
"אבלס אספניול?" היא שואלת אותה, ולילי מהנהנת בהתלהבות, תלתליה מקפצים סביבה.
"מוי ביין," אלמה אומרת לה בהתרשמות, ואז, היא מלבישה הבעה נוזפת על פניה, מניחה את ידיה על מותניה, ומעבירה את עיניה ביני לבין לילי. "אנטונסה? קיין אסטאס דה נודו?"
אוך. אי אפשר להסיח את דעתה של אלמה בחיים.
"אף אחד לא ערום, אל, לילי פשוט סיפרה לי על…" ואני לא יודעת איך להמשיך, אך לילי מיד יוצאת לעזרתי.
"דוד שלי," היא פולטת. "הוא אוהב להסתובב ערום. אנחנו חושבים שיש לו בעיה."
או שלא. אני ואלמה, שתינו בוהות בה בזעזוע, ואז אני נזכרת שאני אמורה להעמיד פנים כאילו כבר שמעתי את זה, ומהנהנת ברצינות.
"ברחוב?" אלמה שואלת, ותופסת את תליון הצלב שמסביב לצווארה, עיניה פעורות.
לילי מהנהנת, כולה רצינית ומודאגת.
"פור קה? הוא פרוורטידו?" אלמה רוצה לדעת.
לילי מהנהנת שוב, ואלמה צולבת את עצמה. פעמיים.
"אני תמיד אומרת, שאמריקה מלאה בלוקוס." היא אומרת אחרי זה, ועד במבט מתנצל ללילי היא מוסיפה, "בלי להעליב את הטיו הסוטה שלך."
"זה בסדר, הוא באמת לוקו," לילי אומרת ומסובבת את אצבעה במעגלים ליד הרקה שלה, כאילו כדי להדגיש את זה.
אני מחליטה לשנות נושא.
"אל, זה בסדר שנעשה פה שיעורים? לא נפריע לך?"
"קודם אוכל. לכו תשטפו ידיים," היא מצווה, ומראה באצבעה לכיוון הכיור.
בדרכי לכיור, אני מבחינה בקופסא קטנה בצבע חום על האי. סרט בצבע אדום מלופף סביבה, ומעטפה קטנה תחובה בתוכו.
"מה זה?" אני שואלת את אלמה.
"מממ?" היא אומרת, מוסחת דעת, מאחר והיא כבר ליד השיש, עסוקה בלהעמיס ערמות של תבשיל על הצלחות שהיא מכינה לנו.
"הקופסא הזאת," אני אומרת ואוספת אותה בידי. זאת חבילה קטנה ופשוטה, בערך בגודל של ארנק. והיא מאד קלה, כמעט כאילו אין בתוכה כלום. אך כשאני מנערת אותה, אני מרגישה שמשהו קטן משקשק בפנים.
אני שולפת את המעטפה מתוך הסרט והופכת אותה. א.ה. כתוב בכתב יד קטן ואלגנטי בדיו כחולה. ללא ספק, הכוונה היא לאוליביה הדסון.
אלמה מסתובבת כדי לראות על מה אני מדברת, וגבותיה מתכווצות למראה הקופסא.
"נו סה. זה עמד על שטיח הכניסה כשחזרתי מהקניות. משלוח לטו מאדרה, אני מניחה."
"לא היה שליח באזור?" אני שואלת, משום מה מוטרדת.
אלמה מושכת בכתפה, וחוזרת לצלחות שלנו. "לא שראיתי."
אני בוהה במעטפה. שליח ללא משלוח? למה שמישהו ימסור לאמא שלי חבילה בצורה כזאת? אם זה קשור לעבודה שלה, אז הם היו מביאים לה את זה ישירות למשרד.
זה חייב להיות משהו אישי. ייתכן ולאוליביה יש בן זוג? אבל הוא ללא ספק היה יודע שהיא גרה עם בעלה והבת שלה. אם הוא היה רוצה לתת לה מתנה, הוא לא היה עושה את זה באופן הזה.
יש לי את הדחף הכמעט בלתי נשלט הזה לפתוח את המעטפה, ואפילו את הקופסא.
לילי נעמדת לידי, וגם כן בוהה במעטפה מעבר לכתפי.
"מה קרה?" היא שואלת, מבחינה כנראה בהבעתי המהרהרת.
"כלום," אני אומרת, ומחזירה את המעטפה למקומה. "אני אלך לשים את זה במשרד של אמא שלי."
אני עולה במהירות לקומה השלישית של הבית, אך כשאני מנסה לפתוח את דלת המשרד של אוליביה, אני מגלה שהיא נעולה. אמא שלי אף פעם לא נועלת את המשרד שלה בבית, מאחר ואף פעם אין לה שם משהו מספיק חשוב בשביל זה. כל מה שבעל ערך עבור אוליביה, נמצא בתוך הלפטופ שלה, והוא תמיד, תמיד איתה.
אם כך, למה הדלת נעולה כעת? משהו בתוכי אומר לי שזה בגלל שהתיק נפתח מחדש. אין לי מושג איך שני הדברים האלה קשורים אחד בשני, אך זאת המסקנה היחידה שאני מצליחה להסיק. התיק נפתח, ואז אימי נעלה את המשרד שלה. היא בטח עשתה את זה הבוקר, לפי שהיא יצאה לבית המשפט. למה?
לפתע, הדחף שלי לפתוח את הקופסא חזק מתמיד. אני אוכל הרי לסגור אותה בחזרה אחריי זה. לקשור אותה עם הסרט. או אפילו לשים סרט חדש. אוליביה בחיים לא תגלה.
כמו גנבת, אני מביטה בשני צידי המסדרון. אני לא יודעת למה, זה לא שיש מישהו בקומה הזאת. ובכל זאת, ליבי פועם כל כך חזק שאני מרגישה אותו באוזניים שלי, וידי רועדת בכוח כשאני פותחת את הסרט במשיכה קלה, ואז את המכסה.
אני בוהה במה שנמצא בפנים בגבות מכווצות. זאת טבעת זהב, שמתאימה לאצבע דקה. אני מוציאה אותה מהקופסא כדי לבחון אותה באור. היא פשוטה מאד, אך אלגנטית. כקישוט, על חלקה החיצוני חרוטים איקסים ישרים אחד ליד השני, וכשאני מקרבת אותה לעיניי כדי לבחון את חלקה הפנימי ולראות כמה קראט היא, אני פולטת נשיפת הלם, ומשליכה אותה בחזרה לקופסא. וזה לא רק כתם הדם הקטן שבפנים שמזעזע אותי כל כך, אלא גם השם שחרוט לידו. ג'וליה א.
אני מניחה את הקופסא על הריצפה, ממש ממול לדלת הנעולה של המשרד של אוליביה, ועושה צעד לאחור, כאילו מדובר בפצצה שעוד רגע תופעל.
הראש שלי מסתובב בסיבובים. זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות.
זה לא יכול להיות.
כל מה שאני זוכרת לגביי מה ששמעתי על התיק שנה שעברה חוזר למוחי בווש כמעט אגרסיבי. בגלל שהייתה טבעת בתיק. הייתה טבעת שנמצאה בביתו של קרטר. הטבעת של אלמרס. זה היה אחד מהדברים העיקריים שהרשיעו אותו. אם זאת הטבעת שנמצאה בביתו, מה היא עושה פה? זאת ראיה שאמורה להיות אצל המשטרה, או אצל המשפחה של ג'וליה.
ויותר חשוב, מי שם אותה ליד הדלת שלנו? עיניי עפות למעטפה שעדיין בידי, ומבלי להסס, או מחשבה על ההשלכות של לפתוח דואר ששייך לאמא שלי ללא רשותה, אני פותחת אותה בקריעה.
כתובת של מקום שבחיים לא שמעתי עליו, התאריך של עוד יומיים מהיום, ושעת לילה מאוחרת רשומים על חתיכת נייר קטנה, באותו כתב אלגנטי כמו על המעטפה עצמה.
מעל לזה רשום, 'תני לי לעזור לך.'