אין שקט אחרי הסערה – פרק 1

18+
ברוכים הבאים לסיפור בהמשכים שלי :)
תקציר:
"כולם תמיד מדברים על השקט שלפני הסערה, אבל מה עם מה שקורה אחרי שהסערה נגמרת? אחרי שהעולם שלך התהפך על עצמו ונשאר רק הרס וחורבן, ואתה מנסה לנווט את דרכך בין הבניינים ההרוסים למקום בטוח. תנחשו מה – אין מקום בטוח." – בת'אני הדסון

בת'אני הדסון כל חייה הייתה ילדה פריווילגית מבית עשיר, והתלמידה הכי מצטיינת בתיכון הפרטי והיקר שלה, אבל שנה שעברה עולמה התהפך על עצמו כאשר ג'וליה אלמרס נרצחה, ובניגוד לרצונה, בת'אני הפכה למעורבת בכל הזוהמה שהחקירה יצרה. לפתע, היא מצאה את עצמה עמוק בתוך עולם שבו היא כבר לא בלתי נראית, אלא נתעבת.
אחרי קיץ חלומי בזרועותיו של לוקאס, הנער היחיד שלא שונא אותה, בת'אני חוזרת לשנתה האחרונה בתיכון, מייחלת לשרוד את קמפיין הנעצה של קרטר, הנער שהכי שונא אותה בעולם.

דרק קרטר היה הילד הכי פופולרי בבית הספר, כוכב כדורגל עולה, ואליל הבנות, אך כל זה הפך לרעש לבן בחייו לאחר שאביו הואשם ברצח ונכנס לכלא. נחוש לנקות את שמו, דרק לא היסס ללכלך את שמה של בת'אני, הבת של עורכת הדין שהרסה לו את החיים.
אך כשראיות חדשות מופיעות, והחקירה מתחדשת, ייאוש, אומללות ולא מעט עקשנות, מאלצים את בת'אני ודרק לעבוד ביחד כדי לחפש את האמת שתשחרר אותם מהספק והתמימות שעוד נותרו בהם.

"האמת היא מבולגנת, היא גסה ולא נוחה."- הולי בלאק

פרק 1:

"fake a smile. no one knows you're broken." – Demi Lovato

אני ולוקאס התחלנו להזדיין לפני חודשיים. הפעם הראשונה הייתה אחרי נשף הסיום וזה היה בחדר שלי בזמן שההורים שלי היו מחוץ לעיר.
אני בעצמי לא הלכתי לנשף. אמרתי לעצמי שזה לא באמת הקטע שלי, ולא בגלל שאף אחד לא הזמין אותי. לוקאס כן הלך. אבל אחרי שהוא נבחר למלך הנשף, הוא בא אליי. הוא הופיע מתחת לחלון של החדר שלי באמצע הלילה, ואמר לי שהיה לו משעמם בלעדיי. לא הופתעתי בכלל, האמת, מאחר והוא היה שם עם שרה שניידר, לבטח האדם הכי משעמם עליי האדמות.
ואז לוקאס טיפס לי אל תוך החדר, ועשינו סקס. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי, ולמרות שהוא לא עשה מזה סיפור, הוא עדיין היה עדין ומתחשב.
הוא לא העביר אצלי את שארית הלילה. לא הייתי צריכה אפילו לבקש ממנו ללכת. זה היה מושלם.
הוא סימס לי יומיים אחרי זה, ממש בתחילת החופש הגדול, ואז הוא שוב בא אליי בלילה אחרי בילוי עם החבר'ה שלו, ובגלל שההורים שלי היו בבית, עשינו את זה במכונית שלו. זה היה הרבה יותר מהנה מהפעם הראשונה, ואפילו הגעתי לאורגזמה.
בפעם שאחרי זה, אני זאת שסימסתי לו.
הסתבר לי אחרי זה, שאדם חושב על סקס הרבה יותר אחרי שהוא עשה אותו. פתאום, רציתי לעשות את זה כל הזמן.
אז ככה העברתי את הקיץ שלי. בין תוכנית ההתנדבות שלי במרכז הרווחה, לקורסים הקיציים, ללימודי הצרפתית והמנדרינית, ולעבודת ההתנסות בעיתון המקומי שאבא סידר לי – היה גם סקס עם לוקאס. זה היה הקיץ הכי טוב שהיה לי מאז גיל חמש.
בגלל לחץ הזמנים הצפוף של שנינו (אם כי, אצלו זה התבטא יותר בבילוי עם חברים ואימוני כדורגל), נאלצנו להיפגש בשעות מוזרות ובמקומות מוזרים. כמו בארון השרתים במשרד העיתון בשעה חמש בבוקר, שעה לפני תחילת המשמרת שלי. או אחרי האימונים שלו, בחדר ההלבשה של מגרש הכדורגל שנמצא כחמש דקות הליכה ממרכז הרווחה. הייתי מתגנבת לשם בזמן הפסקת הצהריים שלי, אחרי שלוקאס סימס לי שהוא לבד. אם היינו ממש זריזים, הייתי מספיקה לאכול אפילו איזה סנדוויץ' אחרי זה.
אבל לרוב עשינו את זה במכונית שלו, או בחדר שלי, בגלל שממש קל לטפס לתוכו, וההורים שלי הולכים לאיזה אירוע צדקה או השקה כמעט כל לילה.
אנחנו ניאלץ להפסיק עם הסקס, מאחר והלימודים התחילו, וסדר היום שלי יהפוך לצפוף פי ארבע. לפי הבדיקות והחישובים שלי, נוכל להיפגש רק פעם בחודש, ומי רוצה פרטנרית סקס שכזאת?
בפעם האחרונה שנפגשנו הייתה לפני יומיים. זה היה לפני שאמא נעלה אותי בבית למשך ארבעים ושמונה שעות כדי שאוכל להתרכז ולהתכונן, ולעבור בפעם המיליון על תוכנית הלימודים השנתית שלי.
אמא שלי יותר אובססיבית מהרגיל בנוגע ההשכלה שלי. בטח בגלל שזאת שנת הלימודים האחרונה שלי, וההזדמנות היחידה והאחרונה שלי להתקבל לייל. שזה הדבר העיקרי והכי חשוב בחיי. המטרה היחידה שלי.
כל שאר הדברים שמקיפים אותי הם סתם רעש לבן. כמו לוקאס.
אוך, לוקאס. אני משתדלת שלא להיאנח עכשיו במחשבה עליו, בגלל שאני בדיוק עם אמא שלי, והיא שונאת צלילי אנחות. היא אומרת שזה בשביל אנשים עצלנים ומיואשים.
אנחנו במטבח עכשיו, ובמקום לאכול ארוחת בוקר, אמא עסוקה בלהכתיב לי איך עליי לנהל את היום שמחכה לי. אלמה, עוזרת הבית שלנו, זורקת מדי פעם מבטים לא מרוצים לעבר צלחת האוכל המלאה שלי. אני יודעת שהיא משתוקקת לנזוף באמא על כך שהיא לא נותנת לי לאכול בשקט, אבל היא לא יכולה, מאחר והיא תפוטר.
"את זוכרת שאדון ווג אמר לך שהוא יכתוב לך מכתב המלצה? הוא היה צריך לעשות זאת עוד שנה שעברה. תזכירי לו לגביי זה, בסדר?" אמא אומרת בקולה הענייני, תוך כדי שהוא מיישרת את צווארון חולצת המדים היישר למעשי שלי.
"אבל אל תעשי את זה יותר מידי שקוף. שלא יחשוב שאת צריכה להתחנן בשביל המלצה," היא ממשיכה, וטונה הופך לנוקשה. גם הבעת פניה. אוליביה הדסון, או כל חבר במשפחת הדסון – מעולם לא מתחננים לשום דבר. אני חושבת שזה המוטו המשפחתי שלנו.
כשאני לא עונה לה ישר, היא מנערת אותי קצת, עדיין מחזיקה במקטורן שלי. "בת'אני?" היא דורשת.
"אה?" אני אומרת בטמטום, ומעיפה מראשי ישר כל מחשבה על לוקאס, שמא אימי תוכל להריח אותם עם חושיה המחודדים.
אוליביה מגלגלת בעיניה המאופרות באופן מושלם. "את לא יכולה להיות מוסחת דעת ביום הראשון ללימודים. זה מספיק שיש לך סימנים כהים מתחת לעיניים. את יודעת עד כמה לא מקצועי זה נראה? את צריכה להתחיל לשים עליהם משהו לפני שאת הולכת לישון. אני אתן לך את אחד מהקרמים שלי. עכשיו לכי ותשימי קונסילר," ואז, באף סולד ומעוקם, היא מוסיפה, "וקצת מסקרה לא תזיק לך. את כבר בת שבע-עשרה, בת'אני. את חייבת להפסיק להיראות כמו ילד בבית ספר יסודי."
אני לא מתווכחת איתה. אני אף פעם לא מתווכחת איתה. זה קל יותר ככה.
כשאני ממול המראה של חדר השירותים הצמוד לחדר השינה שלי, אני סוף סוף נאנחת. כמו תמיד, אוליביה לא טועה, אם כי, אם היא לא הייתה מציינת את הסימנים מתחת לעיניי, בטח ולא הייתי מבחינה בהם בכלל. לעומתה, אני מעולם לא מבחינה בדברים כאלה.
הקונסילר לא באמת עוזר, בטח בגלל שאני לא יודעת איך לשים אותו נכון.
זה גם ככה לא משנה. הסימנים האלה לא משנים שום דבר. אני עדיין יפה.
זה לא דבר טוב, מאחר ואני נראית כמוה. כמו אוליביה.
עורי לבן פנינה, ריסיי שחורים וארוכים. שיערי, המגיע עד למותני, וכעת אסוף בגומייה על עורפי, סמיך ומבריק בצבע חום-אדמוני. לחיי ורדרדות ושפתיי, אומנם דקות, אך אדומות גם ללא ליפסטיק. אבל הדבר שהכי משותף לשתינו זה צבע האפור-מתכת של עיינינו. הקור שבהן. בתאורה הכהה של חדר האמבטיה, הן נראות כמו החלון אל תוך סופה של חורף וחושך.
והאף שלי. אלוהים, כמה אני שונאת את הסלידות המטופשת שלו, שגומרת לי להיראות כאילו אני מסתכלת על כולם מלמעלה.
יש לי את הפנים של פריווילגיות לבנה בשיא שלמותה. הפנים של מישהי שחושבת שהיא טובה יותר מכולם, אז מה זה משנה אם הן יפות? אם אחרי מה שקרה במאי האחרון, אף אחד גם ככה לא ירצה להתקרב מספיק כדי באמת להסתכל עליי.
ובכן, אף אחד זה לא בדיוק נכון. יש את לוקאס, כמובן. שראה הרבה יותר מרק את הפנים שלי מקרוב.
לוקאס. אני נאנחת שוב. בשבילו הפעם.
וזהו. אני לא מרשה לעצמי מעבר לזה. רק אנחת ייאוש אחת קטנה לפרידה. זה היה טוב כל עוד זה נמשך. אם כי, טוב, זאת לא בדיוק המילה הנכונה. מעניין, יותר נכון. או מאתגר. שונה. משהו אחר לחשוב עליו שהוא לא עבודות, וספרים וראיונות למכללות.
אולי המילה הכי נכונה היא פנטזיה. בגלל שאמא שלי, למרות שהיא כלבה ערמומית, צודקת.
אני חייבת להישאר ממוקדת. יש לי רק מטרה אחת, ושמה ייל. אני עובדת למענה במשך כל חיי. כל צעד שלקחתי, כל החלטה שקיבלתי, היו אך ורק כדי לקדם אותי שלב אחר שלב, עד שאגיע לשלב האחרון. השנה הזאת היא השלב האחרון.
וברור שלוקאס אף פעם לא היה חלק מהשלבים. אפילו לא קרוב. הוא היה הסטייה היחידה שלי מהמסלול. זה היה שווה את זה, אבל עכשיו אני חייבת לחזור למסלול. לתוכנית.
למרות שזה מעציב אותי מעט, זה לא כזה קשה. נאלצתי לוותר על דברים חשובים יותר בחיי.
אני פשוט אומרת לעצמי שזהו זה. וזהו זה.
אחרי שאני חוזרת למטבח, נחושה להראות לאימי עד כמה אני מרוכזת ביומי הראשון, היא כבר לא שם.
"הסניורה קיבלה טלפון ויצאה לפגישה," אלמה אומרת לי במבטא הלטיני היפה שלה. אני שמה לב איך היא משתדלת לשים על פניה הבעה ניטרלית. זה לא משנה גם ככה. אני יודעת שהיא שונאת את אוליביה. אפילו אוליביה יודעת את זה.
אני מחניקה את העובדה שאימי אפילו לא איחלה לי הצלחה, או יום טוב לכבוד יומי הראשון ללימודים. אני מחניקה אותה לאותו מקום ששם נמצאים שאר הדברים שהיא לא עשתה.
אלמה חיממה את החביתה שלי בזמן שהייתי למעלה, והיא טעימה כמו כל דבר שהיא מכינה. אני דואגת לחסל את כל הצלחת ולהשמיע קולות תיאבון מסופקים כדי להרחיב את החיוך שלה.
אם אוליביה הייתה פה, היא הייתה חוטפת לי את הצלחת באמצע בטענה שנערות שהולכות לייל צריכות להיראות בצורה מסוימת, אחרת הן לא יתקבלו למעגלים הנכונים. אבל בגלל שהיא לא נמצאת, אלמה דואגת להקפיץ לי על הצלחת גם פודינג לקינוח.
כשאני מסיימת לאכול, אני עולה לחדר שלי כדי לאסוף את הילקוט והנייד שלי. בחזור, במסדרון אני נתקלת בשלבי. או שזה מישל? אני אף פעם לא זוכרת.
היא מאד גבוהה, ומאד שזופה, ולפי מה שהיא מספרת, הציצים שלה הם העבודה הכי מושלמת של דוקטור סיליקון בעשור האחרון.
או, והדבר היחיד שהיא כרגע לובשת זה את החולצה של אבא שלי. בגלל שהיא, ובכן, שוכבת איתו.
"או, היי בת'! מה קורה?" היא צווחת בקול יותר מידי גבוה לשעה הזאת.
"היי…" אני אומרת, ונותנת למילה לדעוך, מאחר ואני לא רוצה לטעות בשמה בקול רם.
"מיי-גוד, אני מתה על המדים שלך. זה כזה סקסי." היא אומרת את המילה האחרונה בקריצה.
אני מסתכלת מטה על עצמי. אני לובשת חולצה לבנה, המכופרת עד הכפתור האחרון שמגיע כמעט עד הסנטר שלי. מעל שד השמאלי שלי תפור בענק הסמל הכהה והמכוער של בית הספר שלי. החולצה אסופה בתוך חצאית פסים אפורה וחסרת צורה המגיעה לי כמעט עד הברכיים, כי שלא כמו כמה בנות מבית הספר, אני לא טרחתי לקצר. הנעלים שלי הם סניקרס לבנות ופשוטות, שנעלתי עכשיו בחדר, במקום נעלי הבובה הלא נוחות שאוליביה בחרה לי. אני לא לובשת גרביון היום, שכן חם מידי עדיין בשביל זה. אולי זה מה שהיא חושבת שסקסי?
בגלל שאני לא יכולה לחשוב על תגובה טובה, אני אומרת, "אה, אוקיי."
למרות חוסר ההתלהבות המובהק שלי מהדיאלוג הקטן שלנו, החיוך המאד לבן של שלבי\מישל לא יורד.
"זה היום הראשון שלך בי"ב, נכון? מתרגשת?"
"לא ממש," אני אומרת בכנות.
שלבי\מישל בוהה בי בחיוך שהפך למאולץ למשך כמה שניות, בברור חושבת על מה עוד היא יכולה להגיד.
זה תמיד מוזר ומביך לדבר עם המאהבת של אבא שלי, אפילו כשהיא לבושה במלואה.
שלא תטעו. ההורים שלי עדיין ביחד. הם חיים ביחד, והולכים לאירועים ביחד, ועובדים ביחד. והם מנהלים חיי נישואים מאד בריאים ומאושרים. אבל יחד עם זאת, ומאחורי דלתיים סגורות, הם גם שונאים אחד את השני בדם קר וישנים בחדרים נפרדים כבר חמש שנים, בקומות וקצוות שונים של הבית.
בין הדברים הבודדים שהם הסכימו לגביו, הוא שאסור להם להתגרש עד שאני לא אתקבל לייל ואעביר שם לפחות סמסטר אחד. שכן, ילדה יחידה להורים גרושים יראה פחות טוב על טופס הקבלה שלי, ואימי לא מוכנה לקחת את הסיכון. בנוסף, עם המשרדים והפרויקטים הרבים שהם מנהלים, אין להם באמת זמן להתעסק בהליכי גירושים. יש להם יותר מידי כסף ורכוש שהם יצטרכו לריב עליו, ולבסוף, איכשהו גם לחלק ביניהם. תהליך גירושים כזה עלול לקחת שנים ויותר מידי מהזמן המאד מאד יקר שלהם.
אז הם הגיעו לאיזשהו הסכם זמני, שאף אחד לא באמת מרוצה ממנו, שבו מותר להם להזדיין עם מי שבא להם, כל עוד אף אחד מהמקורבים שלנו לא מגלה. וזאת הסיבה שכשאבי מביא את שלבי\מישל הבייתה, הוא מכניס אותה דרך החניון, כדי שהשכנים לא יראו אותה. לא שהיא באה כזה הרבה. לרוב הם מזדיינים במקומות אחרים. בטח במלון או איפשהו בחו"ל. אבל הוא מביא אותה הבייתה בעיקר בפעמים שממש בא לו לעצבן את אוליביה. מתי שהיא, ללא ספק, עצבנה אותו לפני.
אני תוהה על מה הם רבו הפעם.
"אני ממש אהבתי את שנת הי"ב שלי. כמה חוויות יש לי ממנה," שלבי\מישל אומרת בקול נוסטלגי. אני כמעט אומרת, באמת? מתי זה היה? שנה שעברה? אבל אני מתאפקת. היא לא באמת בת שמונה עשרה, אבל לא בהרבה רחוקה מזה. בטח בת עשרים ושתיים – שלוש. אמא קוראת לה "משבר גיל המעבר של אבא שלך," כשהיא מדברת עליה איתי. או, "הזונה המתבגרת הזאת," עם זה היא מוסיפה, "אני תוהה אם לאבא שלך אכפת שהוא פדופיל."
אני משמיעה צליל לא רצוני שנשמע כמו, "מממ," לדבריה של שלבי\מישל, ונותנת לעייני לרוץ לכיוון גרם המדרגות, שאליו היא חוסמת לי את המעבר.
שלבי\מישל נראית מעט ולא בנוח כשהיא מדברת שוב. היא מחליקה בעצבנות את שיער הפלטינה הגם ככה מוחלק שלה ושואלת, "אמא שלך כבר יצאה לעבודה?"
אני מהנהנת בנוקשות והיא ישר פולטת נשיפת הקלה.
"נהדר. אני חייבת קפה," והיא מסתובבת ויורדת במדרגות לכיוון המטבח במהירות.
אני מגיעה למטבח כמה שניות אחריה, והיא כבר יושבת צמוד לאי, לוגמת מקפה שאלמה מזגה לה, ומדברת בטלפון. עם אבא שלי, אם לשפוט לפי כל ה – "אווו, נוני," ו – "בוביק פופיק שלי," שהיא פולטת מידי פעם.
תוך כדי היא אומרת לי, "בת', אבא שלך מוסר שהוא מצטער שהוא לא איחל לך בהצלחה היום. הייתה לו פגישה ממש מוקדם בבוקר."
אני אפילו לא טורחת להנהן, ומישל\שלבי לא טורחת למסור לו שום דבר בחזרה. היא ממשיכה לפטפט איתו בעליזות, מנדנדת את רגליה הערומות והשלובות תוך כדי.
אלמה זורקת לה מבטי נעצה בזמן שהיא מעמידה פנים כאילו שהיא מנקה את המטבח המצוחצח, ודואגת לעשות המון רעש תוך כדי. כשהיא מפעילה את המיקסר ללא כל סיבה נראית לעין, מישל\שלבי נותנת לה מבט מעוצבן. אלמה מחייכת בתמימות וצועקת מעל לרעש, "עוד קפה, גברת?"
אלמה גם כן לא זוכרת איך קוראים לה, אבל היא יכולה להתחמק מזה בלקרוא לה גברת. לצערי, אני לא יכולה להשתמש בזה.
שלבי\מישל מגלגלת בעיניה, מתרוממת מהכיסא ויוצאת מהמטבח עם הכוס החצי מלאה שלה, הטלפון צמוד לאוזנה.
"מוקוסה סינוביקאדה! פור לוס מנוס פודריאה פונר און פנטלונס," אלמה מלמלת בספרדית לגבה המתרחק, אבל אז היא מלבישה על פניה חיוך רחב ועוקפת את האי הענק כדי להגיע אליי ולתפוס את ידי חזק.
"כיתה י"ב! מי ננה אס טן גרנדה," היא אומרת לי בעיניים נוצצות.
"אל תהיי דרמטית, אל," אני אומרת בגלגול עיניים, אך בחצי חיוך. בבית הזה, רק אלמה יכולה לגרום לי לחייך, היא הייתה נאני שלי מאז שאני זוכרת את עצמי, ונשארה כאם הבית לאחר שגדלתי כדי להמשיך לבשל לי ולנקות אחריי.
אמא שלי והיא לא מסתדרות בכלל, אבל היא עדיין משאירה אותה. לא בגלל שהיא יודעת עד כמה זה חשוב לי, אלא בגלל כמו עוד הרבה דברים אחרים, האהבה שלי לאלמה היא כלי נשק במלחמות הפוליטיות של אוליביה. אני מנסה שלא לחשוב על העובדה שאני זאת שנתתי לה את הנשק הזה.
"את יפיפייה," אלמה מתעקשת, ותופסת את הפנים שלי בשתי ידיה החמות והמקומטות.
היא נמוכה ממני, ויש לה חזה ענק וירכיים עוד יותר ענקיות. פנייה החומות מקומטות משנים, והיא כמעט תמיד מריחה מכלי ניקוי או בצל. ולדעתי, אין אישה יותר יפה ממנה בעולם הזה. יש לה את הפנים הכי טובות ונבונות שראיתי בחיי. להסתכל בעיני השוקולד שלה מרגיש כמו בית.
אני מניחה את ידיי מעל לשלה, ואז מושכת אותם מלחיי כדי להצמיד אותן לשפתיי לנשיקה.
"אני חייבת לצאת כבר," אני אומרת אחרי זה, ומיישרת את הילקוט שלי על כתפי.
"או, סי," אלמה קוראת וממהרת לכיוון השיש, שם עומדת שקית נייר קטנה.
היא מושיטה לי אותה ומסבירה, "שמתי לך און סנדביץ' עם גבינה וזייתים. שני תפוחים, וחתיכה מעוגת הביין מי סאבס שלי."
"תודה, אל." אני לוקחת את השקית. אלמה לא באמת צריכה להכין לי אוכל לבית הספר. היא יודעת שיש לנו קפיטריה משובחת, ושאף פעם אין מצב שאין לי כסף לקנות לעצמי משהו, אבל היא עדיין עושה את זה. במשך אחת עשרה שנה היא נותנת לי שקית בבוקר. בבקרים שאמא שלי יוצאת מאוחר מהבית, אלמה דואגת להקפיץ לי את השקית לבית הספר, כדי שאוליביה חלילה לא תגלה עד כמה היא מפטמת את הבת שלה.
אלמה מלווה אותי מטה עד לגראז' שלנו, ונפרדת ממני בחיבוק ליד הב. מ. וו שלי. תוך כדי היא לוחשת לי באוזן איחולי הצלחה ויום מאושר ומבטיחה לי שישו איתי, למרות שאני יהודיה.
אני ממשיכה לצפות בה מנופפת לי המראה הצדדית שלי, עד שאני פונה לרחוב, והפנים הידידותיות היחידות שאפגוש היום נעלמות לנגד עיניי.