אין שם – פרק 3

השם 'קת'לין פארקר' נכתב ביד רועדת ומזיעה לרוחב קו ישר וקצר שישב בביטחון בפינת המבחן, לצד צירוף האותיות 'שם'. בחנתי את השאלות במבטי, קראתי אותן ושיננתי לי את התשובה של כל אחת מהן בראש. קולו הרם של מר קלרסון החל לנאום שוב, וקטע אותי באמצע הקריאה של שאלה שתיים עשרה. "תלמידים, להפסיק את המבחן". הרמתי את ראשי מהבוחן. "חסרים לי ארבעה עותקים", המשיך, "אני הולך לצלם אותם וחוזר. בינתיים- תהפכו את המבחן, אם אני אתפוס מישהו מכם ממשיך את המבחן בזמן שלא הייתי הוא ייכשל וייפסל מלהמשיך את המבחן", הוא איים, ויצא מהכיתה וטרק אחריו את הדלת בחוזקה. לפתע נשמעו בכיתה קולות של מבחנים שנהפכים על צדדיהם. מיהרתי להפוך גם את המבחן שלי, מנסה לעבור על התשובות שסידרתי לי בראש, ללא הצלחה. הסתכלתי על הדף הלבן והחלק, ומחשבותיי נדדו אל הסיוט שתקף אותי אתמול. אצבעותיי החלו לשחק בעיפרון שהיו מונח על השולחן, ולאט לאט מצאתי את עצמי אוחזת בעיפרון, ומציירת קווים לא ברורים על קו המבחן, שמתבהרים לתמונה אחת של יד מקועקעת, אוחזת באקדח, בפרטי פרטים לחלום שלי אתמול. הקעקוע אומנם היה שחור, אבל צורתו דמתה קצת לצורת להבה שנמשכת מכף היד לאורך הזרוע, עד המרפק. יכולתי לראות את בראד פוזל לכיוון הציור, ומיהרתי להסתיר אותו בכף היד. "מה כל כך סודי?", הוא שאל באדישות. "סודות לא מגלים, לא?" עניתי לו. הוא חייך אליי חצי חיוך וגיחך מעט. דלת הכיתה נפתחה, ומר קלרסון עמד מאחוריה, עם חמישה מבחנים בידיו, ארבעה מהם עותקים של החמישי. הוא חילק אותם במהירות לתלמידים, וזרק 'בהצלחה' קצרה וקולעת, מה שאישר להמשיך את המבחן. הפכתי את הבוחן, וחיפשתי את שאלה שתיים עשרה בין כל הדפים והשאלות, שהתבלגנו לגמרי בתוך הראש שלי. התחלתי לקרוא אותה, וחיברתי לי בראש את התשובה המדוייקת והמתאימה לה. המשכתי לשאלות שאחריה באותה השיטה, עד שהגעתי לשאלה ארבעים ושבע, השאלה האחרונה. קראתי אותה, מנסה לשמור על ריכוז, ולאחר מכן עברתי עליה שוב. בניתי לעצמי את התשובה המתאימה בראש, ורשמתי לידה תזכורת קצרה כדי להיזכר בתשובה. חזרתי להתחלת המבחן, קראתי כל שאלה ולאחר מכן רשמתי עליה את התשובה המתאימה. הגעתי לשאלה האחרונה, שאלה מספר ארבעים ושבע עם תזכורת קצרה בצד. קראתי את השאלה, ולאחר מכן גם את התזכורת, וכתבתי את התשובה המתאימה. הבטתי בשעון שהיה תלוי על הקיר, השעה הייתה שמונה בבוקר וארבעים ושבע דקות. נראה שכל שאלה לקחה לי בדיוק דקה, כי הייתי בשאלה מספר ארבעים ושבע. עברתי על המבחן במהירות, בודקת אותו ביסודיות. ראיתי את אלקסיס צועדת בהתנשאות על עקביה עד לשולחן המורה, ומגישה לו את המבחן בידיה, שציפורני אצבעותיהן צבועות בלק ורוד צעקני. "אני יאסוף את המבחנים בסוף השיעור", מר קלרסון דחה אותה, והיא חזרה שוב למקומה, קול העקבים שלה הולך ודועך. קמתי מהכיסא, והתיישבתי בכיפוף רגליים על הריצפה, לצד הילקוט שלי. הוצאתי ממנו ספר קריאה, "ליל הכוכבים התשיעי". יכולתי לראות את בראד נוגע קצת במבחן שלי, לא כדי להעתיק. הוא היסס, ולאחר מכן הוא הפך אותו, והסתכל על הציור. להפתעתי, לא כל כך הפריע לי שהוא בוחן אותו ומסתכל בו, הרי הוא לא יידע בכלל מה המניע שלי לצייר אותו, כי בשבילו זה רק עוד ציור של יד מקועקעת שמחזיקה באקדח. הוא מיהר להפוך את המבחן בחזרה ולסדר אותו כפי שהיה קודם כשראה שאני קמה בחזרה לכיסא. התיישבתי חזרה, ופתחתי את הספר שלי בעמוד עשרים ושש, והתחלתי לשקוע בתוך הספר, חווה כל רגע שנכתב שם: "אני יושבת בפינת חדר חנוק וקטן, שדחוסים בו בצפיפות חמישה עשר מזרנים, על כל מזרן מונחת כרית עם שם. אני קמה, ומחפשת ביהירות את השם שלי בין כל הכריות, מדלגת על שמות שנראים אקראיים וחסרי משמעות בעיניי. לפתע מוחי קולט צירוף אותיות מוכר על אחת הכריות, ומבין שזהו השם שלי. אני מתיישבת על המזרן, ומחבקת את הכרית בחוזקה אל חיקי, כאילו היא אחותי הקטנה, זו שמעולם לא הייתה לי. החלונות הגדולים פולטים בלהט אור שמש אפרפר, שמכה את עורפי בקרירות זרה. מנהלת בית היתומים עוברת במסדרון וקוראת לכולם לרדת לחדר האוכל, ואני יכולה לשמוע את קולה הנוקשה שמעביר בי צמרמורת חודר מבעד לדלת העץ הלא יציבה. כמו רובוטים כל הנערים והנערות מצייתים לה, ויורדים בקפידה במדרגות הארוכות והתלולות. נראה שהבעת פניהן חסרת רגש, ולרגע הם באמת נראים כמו רובוטים נוקשים וקרים שממלאים אחר פקודותיה של המנהלת. הם אפילו מדקלמים בדיוק מושלם מורל מנומס וצייתני באחידות ובקרירות, ואוכלים בהתנשאות. נראה שעינהן הקרות והרובוטיות נועצות בי מבטים קרים. אני מתחילה להיזכר איך הוריי נעלמו, פגו כלא היו למול עיניי התמימות, עיניה של ילדה בת שמונה. אני עכשיו רואה איש עם אקדח וקעקוע על היד מאיים עליהם בחורבה של חדר עם קירות הרוסים. הם מנסים לשמור על יציבות כדי להרגיע אותי, להפיג ממני טיפת פחד, ללא הצלחה. הדמעות פורצות מפניי, ואני בוכה חרישית. פי רועד מפחד. ולפתע, הוא טוען את האקדח, ואני מסובבת את ראשי למראה האכזרי הזה, עוטפת את עיניי בשתי כפות ידיי. נשמע קול חזק של שתי יריות, ואני מסרבת להסיר את כפות ידיי הדביקות מבכי מפניי.
התעוררתי מהסיוט הנורא הזה כשזיעה מנצנצת על מצחי, ושיערי הלח נדבק אליו. אני מתנשפת בפחד, וגופי רועד בתוך השמיכה הדקה, שמצליחה בקושי…" סגרתי את הספר במהירות. הספר כתב בדיוק מוחלט את כל מה שקרה לי אתמול בלילה.