אין שם- פרק 1

תודה רבה רבה רבה על התגובות בפרק שעבר!
תיהנו מהפרק :)
פרק 1
קול השעון המעורר שעל שידת העץ המתקלפת צלצל באוזניי בחוזקה. כיסיתי את ראשי בכרית, מצטערת על 'הפסקת השינה' הקצרצרה בחמש לפנות בוקר. היה נדמה כי השעון ראה שכיסיתי את ראשי בכרית, והוא צווח אפילו חזק יותר ממקודם,מנסה לעורר אותי משינה, שנדמה היה כי לא אחזור אליה הבוקר. הרמתי את הכרית כך שיווצר פתח קטן בין הכרית למיטה, הסתכלתי דרכו והשחלתי את ידי מהשמיכה המבולגנת אל השעון המעורר. היא כיבתה אותו במיומנות והסרתי את הכרית מראשי בהקלה. ידעתי שאם אחזור לישון אתעורר מאוחר ואאחר לבית הספר, ולכן רק נשכבתי במיטה כשעיניי פקוחות, מנסה להתעורר מהישנוניות המעיקה שנדבקה בי. אבל עיניי התעקשו להיעצם, ולאט לאט מצאתי את עצמי נזכרת בסיוט שתקף אותי אתמול באמצע השינה, או יותר נכון, בזיכרון. איש עם קעקוע משונה ואקדח. ההורים שלי, שכנראה נכנסו לחובות. דמעות. ירייה. בכי בלתי נפסק וידיים דביקות על הפנים. פתחתי את עיניי במהירות, מנסה להעסיק את עצמי בדבר אחר, ללא הצלחה. הייתי חייבת לפרוק את הזיכרון הזה מעצמי, כי אם הוא מופיע לי בחלומות אז כנראה שזה סימן מספיק טוב לנסות לשכוח ולמחוק אותו. אבל הוא נחרט במוחי, ולא התאפשר לשכוח אותו. התנערתי מהסיוט במחשבה שאאחר לבית הספר, ואז יהיה לי סיוט אמיתי- להיחקר על ידי גברת מורגן. הסטתי את השמיכה שנדבקה לרגליי, וקמתי מהמיטה באי חשק. רגליי היחפות נצמדו לרצפה הקרה, והתהלכו עליה עד לחדר המקלחת. החדר היה קטן למדי. היו בו כיור, שטיח ואמבטיה מקושטת בעלי כותרת ובנרות ריחניים, שהוסיפו לריח הסבונים המוכר שהציף את החדר. ניגשתי לכיור, הפעלתי את הברז והרטבתי את פניי במים, משפשפת ביסודיות את עיניי, שהיו מלאות בקורי שינה. לאחר מכן צחצחתי את שיניי במברשת התכולה שלי, וחזרתי לחדרי, צועדת במהירות על הרצפה הקרירה. פתחתי את דלת הארון הלבנה, והבטתי בבגדיי. באין ברירה הושטתי את ידי לכיוון חולצת בית הספר הלבנה, שעליה היה מוטבע סמל בצורת ריבוע, ובתוכו כתוביות קטנטנות בשחור. לאחר מכן לקחתי מכנס קצר ותכול, שהיה מקופל בדיוק מושלם. פשטתי את כותנת הלילה שלי, והתלבשתי במהירות. סגרתי את דלת הארון, סידרתי את השמיכה הדקה שעל המיטה, ואחזתי את הילקוט שלי בכתפייה אחת. רצתי לאורך המדרגות התלולות שירדו לקומה הראשונה, ותיקי נסחב אחריי, נחבט במדרגה אחר מדרגה. "בוקר טוב לך," שמעתי את קלרה אומרת בחביבות. "בוקר טוב סבתא", עניתי לה והתיישבתי לצד השולחן במטבח. למעשה, קלרה לא הייתה סבתא שלי, היא הייתה זקנה חביבה ונחמדה בשנות השישים לחייה, שאימצה אותי ולקחה אותי מבית היתומים. את הכינוי 'סבתא' נתתי לה כי היא הייתה בשלנית מעולה, ועטפה אותי בחום ואהבה, ממש כמו סבתא אמיתית. את סבתא שלי לא זכיתי להכיר, למעשה, לא הכרתי אף אחד מהוריהם של אמי או של אבי. הם מעולם לא דיברו עליהם, או על המשפחה שלהם כולה. כשהייתי בת שש שאלתי את אימא מה היה שם המשפחה שלה לפני שהתחתנה. היא שתקה והתעלמה מהשאלה, כאילו הייתה אוויר. התעוררתי מהמחשבה הזו, כשסבתא הגישה שלושה פנקייקים ריחניים ערומים אחד על השני בצלחת, ולצידם צלוחית של רוטב מייפל והר של קצפת. לאחר מכן היא הגישה לי גם קקאו חם עם כפית לערבוב. למרות שידעתי שאני לא הולכת לגמור את הכל, שתקתי, בעיקר כי קלרה לא אוהבת שאני מביאה הערות על האוכל שלה, או על הרעב שלי. היא פשוט תענה "תאכלי כמה שהתיאבון שלך אומר לך", המשפט הקבוע שלה, ותמשיך לצפות באופרת הסבון שהיא עוקבת אחריה כבר כל החודש בעניין. לבסוף אכלתי חצי פנקייק ולגמתי כמה לגימות מהקקאו, כשלפתע נשמעה הדפיקה המוכרת של רייצ'ל על דלת הבית, שעצרה אותי מלהמשיך לאכול. סבתא אפילו לא קמה מהספה, בעיקר כי ידעה שזו רייצ'ל. קמתי מהשולחן במהירות, ופתחתי את הדלת. "היי קייט!" היא אמרה בשמחה ונכנסה לבית. "שלום גברת קלרה", היא אמרה בנימוס, וקלרה רק המשיכה לצפות באופרת הסבון. "היי רייצ'ל" אמרתי לה וניגשתי חזרה למטבח, מפנה את הכלים לכיור. "את זוכרת שיש היום מבחן בהיסטוריה?" היא שאלה אותי. הכלים נשמטו מידיי היישר אל תוך הכיור הריק. "אז אני מבינה שאת לא התכוננת כדי להתייאש מללמד אותי במשך שתי דקות את החומר ואז להבטיח לי שתתני לי להעתיק ממך במבחן?".