-אין שם עדיין- פרק 1.

*שימו לב, סיפור זה בתקופה של כריסטופר קולומבוס, האיש שגילה את אמריקה.*
פרק 1:
ישבתי על שפת הים באמצע הבוקר, מרימה את מבטי על הציפורים היפהפיות העפות ברקע. מרחוק ראיתי את חגיגות האינדיאנים, רוקדים ריקודים רגילים. הם רקדו סביב המדורה הגדולה, המחממת בזמן הקור. תופים וקולות נשמעו משם.
לא רציתי להיות שם, כבר נמאס לי לרקוד כל היום. אז פשוט נשכבתי על החול המוזהב. החול היה חמים כל כך, שהרגשתי שאני מתכסה בשמיכה. עשיתי גם את כל מה שהאנשים עושים שמשעמם להם. סופרים את נוצותיהם על הכובע. אני הייתי במקום השני עם הכי הרבה נוצות. אבי עקף אותי ממזמן. חייב שלצ'יף יהיה הכי הרבה נוצות על הכובע. ולבן שלו בכמות דומה אבל קצת פחות. ולבת יש פחות במקצת מהבן.
אבל לאבי אין בן. לכן אני במקום השני עם הנוצות. לאחותי הקטנה ממני בשנתיים יש פחות נוצות ממני. קוראים לה מונה. שם מיוחד נתנו לה. בניגוד אליי. שם כל כך נפוץ שזה מעצבן. אגם. איזה מין שם זה? אבל אבי אמר לי ששם נפוץ אולי זה לא מיוחד, אבל זה אומר שאני לא מוזרה. טוב זה קצת העליב את אחותי, אבל הוא גרם לה לחשוב שזה לטובתה שהיא מוזרה. אני לא מבינה פשוט את הקטע הזה.
אני יודעת כמה נוצות יש לי, אבל כולם יודעים שאם אתה מתבגר, בלי שאתה שם לב אלת הצייד מוסיפה לך נוצה.
התחלתי לספור. 1…2…3.. אבל הספירה שלי נעצרה. שמעתי קולות מוזרים ברקע. שהרתיעו אותי. גם האחרים לא הבינו מאיפה זה נפל עליהם. הם הביטו סביב, לראות מה קורה.
הרגשתי שהקולות באים מהים. האם האלים מתחילים לגלות את עצמם? לא זה לא יכול להיות.
לאט, לאט האינדיאנים בשבט התחילו להתפזר ולחפש אחרי הקול. אף אחד לא התקרב לים, מרוב פחד שזה רוח הים. אני אזרתי אומץ והתקרבתי לים. הים נגע בכפות רגליי. לא הרגשתי משהו משונה.
אבי היה מרחוק, כהה כמו תמיד, מלא נוצות על הראש, רץ אליי.
"אגם!" הוא קרא לי בעוד רץ אליי.
"מה?" שאלתי.
"אני חושב שהגיע הזמן שאתגלה אל רוח הים." הוא דחף אותי אחורנית מהים. "זה מסוכן מדי בשבילך. יום אחד יגיע הזמן שלך."
"מה.." ניסיתי לא להראות נעלבת. אני זאתי שהייתה הכי קרובה לקול.
"תתרחקי. אני עושה את זה למענך."
"אבל.. אולי אני המיועדת פה?" עכשיו אבי סובב את מבטו אליי.
"מה זאת אומרת?" הוא שאל.
"אולי הקול נועד בשבילי? אתה חושב שסתם נשמע הקול כשנשכבתי ליד הים?"
"אני לא יודע.. אבל אני לא רוצה להסתכן. בבקשה תלכי אגם."
"טוב.. בסדר." נאנחתי והלכתי משם. ראיתי מרחוק את אבא שלי, מתקרב יותר ויותר עד שהים מגיע לאגנו. אני מקווה שהוא יודע לשחות, כמוני. עוד הוכחה שזה היה אמור להיות בשבילי. איזה גבר יודע לשחות? רק נשים למדו.
"להיות בשקט!" אבי קרא בקול והשתיק את כל הרעשים של השבט. הם הבינו את הרמז ושתקו. כשהוא אומר את זה, זה בדרך כלל שהוא מנסה לאזן את כוחותיו ולמצוא את המקום ממנו בא הקול. הוא נשאר במקומו, מביט למרומים. עוד יותר התעצבנתי. לפתע ראיתי באופק סירה משוטטת בים, אבל גדולה שמשמיעה רעשים איתה. זה היה המניע לקול?
"אבא! תראה!" קראתי לו. הוא הסתובב אלי. ראו בפניו שהוא כועס על זה שהערתי אותו. אבל כשהוא ראה בפניי שאני מצביעה על משהוא מאחריו, הוא הסתובב שוב אל הים. סירה התקרבה אליו, עם גל עצום עלייה. מיד אבי התחיל לברוח משם.
כל השבט התחיל להרעיש ולרוץ לכל עבר. אני נשארתי במקומי. הייתי חייבת לדעת, מה זה הדבר הזה? אבי ניסה לגרור אותי משם. אבל אמרתי לו שאני אתמודד עם זה. הוא הבין אותי והניח לי. הוא ידע שאם יקרה לי משהו כל השבט בכוננות על אותה הסירה. אך לפני שהוא הניח לי, הוא נתן לי חץ וקשת. למקרה שהאנשים בתוך הסירה אויבים.
"אני סומך עלייך, אגם." הוא אמר וטיפח בגבי. הנהנתי לו ברצינות.
אז ככה יצא שכול האינדיאנים רצו לאוהלים שלהם. חוץ מאבי, שישב ליד האש בכוננות. כשקורה דבר מוזר, כל האנשים בשבט רצים לאוהלים בכוננות ומחפשים את החץ והקשת. הצ'יף יושב במדורה, מסמן להם שהגיע הזמן לתקוף.
הסירה הגיעה לשפת הים. התחלתי לכוון את החץ והקשת שלי על הסירה. יצאו ממנה כמה אנשים. התכוונתי לעשות להם מלכודת. חיכיתי להם בשיח, מנסה לראות מה הם עושים. מרחוק אבי סימן לי שזה בסדר.
האנשים האלה היו לבושים מוזר. אחד היה עם כובע עם פסים ועם סימן של עוגן, בגדים עם פסים גם, אחד היה עם גליל כזה שהצליח לראות את הרחוק מולו.
הם לבשו דברים על הרגליים. מה זה אמור להיות? הם היו נראים תשושים למדי. ישר כשהם באו הם התנפלו על החול המלטף. הם נשארו שכובים שם המון זמן.
ידעתי שזה הזמן שלי לצאת מהשיח ולהתחיל לשאול.
קמתי מהשיח בשקט. הם עדיין לא שמו לב לקיומי. אך הם ראו מרחוק את המדורה, אבל לא את אבי. אבי החביא את פניו בעזרת כובעו. הם שמו לב לזה, אבל לא היה ניראה שהתייחסו לזה במיוחד. הם רק שתו מים מאיזה בקבוק מפלסטיק וישבו על החול. הם לא נראים חכמים במיוחד. התקרבתי אליהם לאט, לאט, עד ששמו לב שאני לידיהם. הם נבהלו קצת. אבל נבהלו יותר כשכיוונתי עליהם את החץ וקשת.
הם קמו והרימו את ידיהם בצורה מוזרה. מה זה אמור להיות?
אחד היה קצת בולט, עם שיער אפור לבן. הוא הביט מסביב, כאילו נולד רק עכשיו.
הכול היה ניראה לו זר.
"מי אתם?" שאלתי.
"מי את?" הבן אדם עם השיער האפור שאל אותי בחזרה.