אין שם עדיין פרק 1 – לא לבד בעולם

לפעמים, הצרות מגיעות בצרורות לכל מיני אנשים חסרי מזל, וגורמות הרבה נזק בדרך. אחרי שחשבתי על כל זה, אני מניחה שכנראה אני אחת מן האנשים האלה.
אך לפעמים, הצרות הארורות האלה גורמות לאובדן שפיות, והרגשה רעה מתמידה. לצערי אני גם אחת מן האנשים האלה.
תמיד ידעתי שאני חריגה, אך רק לאחר התאונה, הבנתי שניחנתי בכוח אפל, כוח שאסור להתעסק בו. אני יכולה לקרוא מחשבות, ובמקרים מסוימים גם לשלוט בהם.
כל הבלגן התחיל ביום הראשון בכיתה י', בבית ספר חדש, בשכונה חדשה, במדינה חדשה.
אימא שלי ואני עברנו תאונת דרכים לפני חצי שנה, אימא נפטרה מפציעות קשות ואני, לפי דברי הרופאים, חיה בנס. מאז, הילדה השחיינית הביישנית עם השיער השחור הפכה לילדה השברירית שלא נכנסת למים . ובשביל לחסוך את המבטים המרחמים ואת ההערות הפוגעניות, עברנו, אני ואבי דירה.
אבא שלי עובד 12 שעות ביום בתור מפקד של תחנת כבאיות כדי לפרנס אותנו, ולמזלי הרב, השיג משרה נחשקת בעיר הולדתו. האמת שהוא גם ראה איך המצב החברתי העגום שלי מחמיר ומחמיר, עד שכאשר הייתי נכנסת בשער בית הספר האפור , מועקה הייתה מתפשטת בבטני.
אז עכשיו עברנו לאי קטן, שנמצא בדרום ארצות הברית. גרם שם בערך 1,000 תושבים, וזה היה מקום המגורים של אבא שלי בילדותו ונעוריו. כולם פה מכירים את כולם, וכרגיל אני זו שנשארת לבד.
האמת שאפשר לשרוד במצב שלי כשאתה בעצם מתחיל להיאטם אל הסביבה. אמנם לאנשים שהכירו אותי לוקח קצת זמן להתרגל לקטע שאני כבר לא מדברת יותר מידי, ולא מתעניינת בחיי החברה, אז בהדרגה הם מתחילים להתעלם, ואז מגיעה הקטע שפשוט אנשים חולפים כאילו אני אוויר, ואז המועקה שהתפשטה לי בגרון טיפה נחלשת, מחכה לפעם הבאה בכדי לפרוץ.
לפתע אור חזק ובוהק סנוור את עיניי, ואז ראיתי שמים כחולים ללא ענן אחד. בקנדה, בה גרתי כל חיי הייתי רגילה לגשם, ולחורף מתמיד (העונה האהובה עלי). כנראה שאני באמת לא מתאימה למקום הזה.

"הנה אנחנו. עוד חמש דקות נגיע לבית ואז תוכלי לחזור לבלוק הציור שלך חומד. " אבא חייך מן המושב הקדמי, ואני חייכתי אליו בחזרה, הלוואי שהכול היה פשוט יותר. שמעתי בראשי כמו ברדיו, את כל מה שעל ליבו של אבי, הוא דואג לי מאוד, הוא רוצה לשלוח אותי לטיפול פסיכולוגי. וגם על זה שהוא חושב מי היא הבחורה הברונטית והגבוהה שהייתה בבית הקפה בו עצרנו לצהריים.

"גוון, הגענו" אבי ניער אותי מהרהוריה ואז קמתי ללא חשק. הלוואי שיכולתי להישאר כל היום במיטה, פשוט לבכות.
בזמן האחרון אני בוכה מלא, אבל כשיש לך אבא פרנואיד, שאולי מצותת לדלת את לא יכולה לבכות ברעשה אז חייבים ללמוד לבכות בשקט. זה ממש משחרר, ולפעמים לכמה שניות בודדות אני מרגישה נורמלית, כאילו השפיות חזרה אליי, כאילו אני לא לבד בעולם.