אין שם – הקדמה

לפני הרבה שנים, אחרי שמריה וישו מתו, אחרי הכל, העולם היה חסר תקווה, ערים נהרסו, חוסר אמונה.
אחת הערים ששרדו, הייתה די גדולה יחסית לעיר כמעט הרוסה, התושבים שם שגשגו ונהנו מעושר ויחס, אבל רק דבר אחד היה חסר שם.
אמונה.
בקצה העיר היה מקדש קטן והרוס, אשר קירותיו היו אפורים ומתקלפים, בתוכו ישבה אישה, בגדיה שחורים וכיסו את כל גופה, שיערה הבהיר לא היה מכוסה ואסוף בצמה קצרה על כתפה.
ללא התראה מוקדמת, אידה מבוגרת נכנסה, היא החזיקה בידה תינוקת. "בבקשה, הצילי אותי!" התחננה האישה וירדה על ברכיה.
האישה שישבה הסתכלה עליה במבט בוחן.
"הם רוצים את הבת שלי..בבקשה, תשמרי עליה.." האישה התחננה שוב. "בבקשה..רק תשאירי אותה חיה.." עיניה התמלאו דמעות.
האישה סיימה להסתכל עליה. "בסדר."
האישה השניה חייכה, חיוך עקום. "תודה לך, תודה לך, תודה לך!"
האישה השתחווה לאישה השניה, כשלפתע, אנשים מכוסים בבגדים שחורים תפסו אותה.
"תשמרי עליה!" היא צווחה בבכי, בעוד מובילים אותה אל מותה, אל הצלב.