אין שם- הקדמה

אני יושבת בפינת חדר חנוק וקטן, שדחוסים בו בצפיפות חמישה עשר מזרנים, על כל מזרן מונחת כרית עם שם. אני קמה, ומחפשת ביהירות את השם שלי בין כל הכריות, מדלגת על שמות שנראים אקראיים וחסרי משמעות בעיניי. לפתע מוחי קולט צירוף אותיות מוכר על אחת הכריות, ומבין שזהו השם שלי. אני מתיישבת על המזרן, ומחבקת את הכרית בחוזקה אל חיקי, כאילו היא אחותי הקטנה, זו שמעולם לא הייתה לי. החלונות הגדולים פולטים בלהט אור שמש אפרפר, שמכה את עורפי בקרירות זרה. מנהלת בית היתומים עוברת במסדרון וקוראת לכולם לרדת לחדר האוכל, ואני יכולה לשמוע את קולה הנוקשה שמעביר בי צמרמורת חודר מבעד לדלת העץ הלא יציבה. כמו רובוטים כל הנערים והנערות מצייתים לה, ויורדים בקפידה במדרגות הארוכות והתלולות. נראה שהבעת פניהן חסרת רגש, ולרגע הם באמת נראים כמו רובוטים נוקשים וקרים שממלאים אחר פקודותיה של המנהלת. הם אפילו מדקלמים בדיוק מושלם מורל מנומס וצייתני באחידות ובקרירות, ואוכלים בהתנשאות. נראה שעינהן הקרות והרובוטיות נועצות בי מבטים קרים. אני מתחילה להיזכר איך הוריי נעלמו, פגו כלא היו למול עיניי התמימות, עיניה של ילדה בת שמונה. אני עכשיו רואה איש עם אקדח וקעקוע על היד מאיים עליהם בחורבה של חדר עם קירות הרוסים. הם מנסים לשמור על יציבות כדי להרגיע אותי, להפיג ממני טיפת פחד, ללא הצלחה. הדמעות פורצות מפניי, ואני בוכה חרישית. פי רועד מפחד. ולפתע, הוא טוען את האקדח, ואני מסובבת את ראשי למראה האכזרי הזה, עוטפת את עיניי בשתי כפות ידיי. נשמע קול חזק של שתי יריות, ואני מסרבת להסיר את כפות ידיי הדביקות מבכי מפניי.
התעוררתי מהסיוט הנורא הזה כשזיעה מנצנצת על מצחי, ושיערי הלח נדבק אליו. אני מתנשפת בפחד, וגופי רועד בתוך השמיכה הדקה, שמצליחה בקושי להסתיר זאת. הבהלה הקימה אותי במהירות מהמיטה הרכה, ורגלי כיוונו את כל גופי באופן אוטומטי אל המרפסת, מבלי שאני אתערב בעניין. אני פותחת את דלת המרפסת. שיערי מתבדר ברוח הלילית ואני נשענת על המעקה ונושמת את האוויר הצח, כשכפות רגליי היחפות מתנדנדות מעלה מטה. האורות הכתמתמים שפולטים פנסי הלילה ממטירים על המדרכה באור חלוש, ואני צופה בהם. אני יכולה לשמוע את הגלים מתנפצים על החוף בלחישה בים שמאחורי שלושה בתים וכביש. כמה אני רוצה לברוח עכשיו אל הים, לשבת על החול הרך ולהרטיב את כפות רגליי במים המלוחים, לצפות בירח עד הבוקר. הכותונת הסגלגלה שלי משחקת בין רגליי יחד עם הרוח, ואני מגהצת אותה חזרה בשתי כפות ידיי. קו דק וצהבהב של שחר מופיע בשמיים, ואני נכנסת חזרה לבית, נועלת מאחוריי את הדלת ונכנסת לחדרי. אני מסתכלת בשעון שעל שידת העץ השחוקה, ורואה שהשעה היא חמש לפנות בוקר, ושלושים ושמונה דקות. אני משתחלת חזרה אל המיטה, מכסה את ראשי בשמיכה ונשבית בתרדמה מתוקה.