-אין שם- הקדמה+פרק ראשון

"יופי אליאב!" צעקה ליזה, "כל הכבוד לך!".
היא נשענה על הקיר וירדה לאורכו עד שהתיישבה על הריצפה.
"אני? מה אני עשיתי? זה לא אני שרצתי עם התמונות ביד ליד סיגלית!!" צעקתי.
"לפחות אני לא הצצתי לשירותים כמו מפגרת!" צעקה עלי ליזה.
"זה לא הייתי אני, אלא הגאון שלימני…" אמרתי והסתכלתי זועם לכיוון רונן.
"אני? מה אני קשור?" -"ועוד איך קשור!" צעקתי.
"היי! צוציקים! אתם יכולים להיות בשקט?!" שאלה אחת התלמידות מכיתה י"ב שצבעה את התפאורה, "אני אשם, אתה אשם… כולכם אשמים! טוב? עכשיו שקט!".

עדיף שאתחיל מההתחלה…
אני אליאב, בן 17 לומד בתיכון מקיף ג' בתל-אביב בכיתה י"א
ובמילה אחת? להיות בן 17- זה לא משהו….. ודי מיציתי את הגיל הזה….
אתם שואלים מי היו אלה שצעקו עלי מקודם? טוב… מאיפה להתחיל? מההתחלה… כן! מההתחלה… זה הכי טוב….
אני, ליזה ורונן, חברים טובים שלי, נשארנו לעזור לצבוע את התפאורה למסיבת הסיום.
לא שאנחנו כאלה נשמות…. אבל זה היה האופציה היחידה להיפטר משעת אפס….
למה נשארנו לצבוע?… הכול בגלל גילי. היא הילדה הכי יפה בשכבה…
ובעצם… זה בגלל רונן! וגם בגלל ליזה!
ואלוי… אולי גם דיי בגללי…
עוד מעט נשף הסיום של השנה, ואני ורונן נשארנו בלי בנות זוג… אז רונן, החבר הכי טוב שלי, הציע שנציץ לשירותים של הבנות כדי לשמוע אותן, "לרחרח", כמו שרונן הדביל הזה קרא לזה….
אזאני ורונן רצנו בסוף השיעור לשיחים הסבוכים שליד החלון של שירותי הבנות.
"אליאב, תעשה לי סולם גנבים" ביקש רונן.
הוא טיפס עלי ידיי וניסה להציץ לשירותים.
"נו? אתה שומע משהו?" שאלתי את רונן -"
שש!! רק שניה!" -"רונן! אה כבד לי! נו!"
"מה הלחץ?! יואו!" קרא רונן -"שקט יא מטומטם! עוד יעלו עלי…" -"מה קורה כאן?" שאל הקול הצורמני של סגנית המנהלת, סיגלית.
"איי!!" קרא רונן ופל איתי על האדמה הרטובה.
"שאלתי, מה קורה פה לכל הרוחות?!" שאלה שוב סיגלית.
"אמ… אה…" גמגמנו -"אה-הא… בתום ההפסקה חכו לי ליד המשרד שלי!" פסקה.
"אבל סיגלית.." התחנן רונן -"סגנית המנהלת סיגלית בשבילך נערי. בתום ההפסקה אני מצפה לראותכם ליד משרדי! זה ברור?" שאלה.
"כן…" נאנחנו.
כשהתחלנו לקום, למזלנו הרע סיגלית עוד לא הספיקה להתרחק מספיק, כאשר ליזה, ידידתי הטובה הגיחה מאחורי אולם הספורט עם דפים בידיה, מנופפת בהם וקוראת לנו.
"היי! אליאב רונן! השגתי את זה! היי!"
בואו נגיד, שליזה, היא לא ממש המוח בחבורה שלנו…
היא רצה אלינו, והפנתה את תשומת ליבה של סיגלית אלינו. שוב!
מצאתי! הינה כך…." -"מה זה?" שאלה סיגלית וחטפה מידיה של ליזה את הדפים.
למעשה, אלו היו תמונות מודפסות של גילי, הילדה הכי יפה בשיכבה שלנו עם הביקיני שלה, שהיא לבשה במסיבת הסיום של שנה שעברה שהייתה בחוף הים.
אפשר להבין למה סיגלית לא ממש העריכה את זה שהדפסנו את התמונות *האלו*, ועוד מספריית בית הספר…. אז בואו גם נגיד, שליזה ממש צריכה משקפיים…
"גברת קורודונסקי, אני רואה שגם את רוצה להיות בריתוק עם שני הבנים האלו, נכון?"
"ריתוק?!" זעקנו שלושתינו. סיגלית לא הזכירה שום דבר לגבי ריתוק!
היא הסתכלה שוב בתמונות וקימטה אותן.
"את צריכה להתבייש גברת קורודונסקי!" נזפה בה סיגלית והלכה משם.
היא נעצרה לפתע, וחזרה על עיקבותיה, אלינו, ואמרה- "אני בטוחה שהשמיניסטים מאוד" הדגישה "צריכים עזרה בצביעת התפאורה שלהם לקראתהצגת סוף השנה שלהם… לא כך?" שאלה בציניות, "אני מקווה שהבנתם את הרמז! או… שאתם מעדיפים שעת אפס?" -"לא לא לא!" אמרנו במהירות.
"ובכן, היום בשעה שמינית ותשיעית אשמח לראות אתכם עובדים במקלט…."
הצלצול המחריש אוזניים נשמע.
"קדימה! לכיתות!" קראה סיגלית ופנתה לעבר משרדה.
ומכאן… הכל רק יותר הסתבך….