אין שם בינתיים (: – פרק 5

שאאאאאאלוווווווווםםם (:
אז לפני שאתם מתחילים לקרוא, אני רוצה להודיע:
מצאתי שם!
אוקיי, אז במחשב, הסיפור שמור לי כ- א.ש. (ראשי תיבות של אין שם) אז מהשם הזה הגעתי לאש, כאילו.. אש אש מדורה והכול.
ואז….. חשבתי על Fire כי באנגלית זה נשמע תמיד יותר טוב ;)
ואז חשבתי על Heart of Fire וזה נשמע ממש טוב!!!
אז בפרק הבא, זכרו, קוראים לסיפור Heart of Fire ולא 'אין שם' :P
ועכשיו- פרק 5……
קריאה מהנה ;)
————————————————————————–

"אוחח.. ילדה טובה ירושלים.." מלמלה, חושקת שינייה בעצבנות.
התקדמתי עוד, מתעלמת מדברייה האחרונים.
עכשיו אני הולכת ליד המדריך, אני מוגנת עכשיו.
נכון?
יותר מידי שאלות, אך אין מי שייענה עליהם.

הנחתי את התיק (הגדול והקטן) שלי על שק השינה שלי, שנמצא בתוך האוהל שלי.
איתי ישנו (בעתיד) עוד שתי בנות מכיתתי.
יצאתי מהאוהל וסגרתי אותו עם ריצ'רץ'.
ליד האוהל שלי ניצבו עוד המון אוהלים במעגל ענק, מסביב למדורה שעדיין לא הודלקה.
בחוץ היה חשוך, טרם יצא כוכב קטן, כחול.
רוח קרירה חדרה אליי והרעידה מעט את גופי.
מסביבי המון תלמידים ומורים, יש הסוחבים קרשים ויש המכינים אורז עם סיר מאולתר.
התיישבתי על האדמה הנוקשה והמעופרת,
מיד אנדרו התיישב לידי ופלט אנקת האנחה שאמורה להראות עד כמה אנדרו מסכן, אני מניחה.
"אני מצטער על מה שאנאלי אמרה לך, זה לא הגיע לך. אני מבטיח לך שעוד הלילה אפרד ממנה ונוכל להיות ביחד." אמר במהירות, אפילו בלי לחכות לסימן ממני, "אם את עדיין רוצה, כמובן."
חייכתי כאילו אבן נמוגה מליבי, "ברור שאני רוצה."
"אז מה קורה?" אנדרו שאל אותי,
"טיול שנתי, אתה יודע." עניתי,
הרגשתי כאילו אני בשיחה של שני גברים שמותשים מהנשים שלהם.
"אתה עדיין בטוח שזה יהיה הטיול הכי כיף שהיה לי?"
"בטוח." ענה בביטחון וחייך חיוך ענק.
"אנדרו! בוא, תעזור לי עם הענפים!" נער אחד, שהיה בשכבה מעליי, צעק לאנדרו.
"אני מיד בא, סם." אנדרו השיב בצעקה לאותו נער, שכנראה קוראים לו סם.
"חייב ללכת, אה?" זרקתי לעברו בפרצוף מבואס במקצת.
אנדרו הנהן,
"אבל הי, הלילה עוד צעיר." קרץ לעברי.
הנהנתי, מחייכת, בעוד שאנדרו קם והלך לסם, חברו.

השעה היא 20:30.
שלושים תלמידים ובתוכם גם מת'יו, ג'ייס ואני, יושבים מסביב למדורה הדולקת, משום מה אנדרו לא פה.
אוכלים מרשמלוים שרופים המודבקים לשיפודים חמים.
שלושה נערים ניגנו בגיטרה, הרוב שרו, חלק נישקו את אהוביהם, הרי זו אווירה כה רומנטית.
וחלק, או יותר נכון לומר- אני, טחנו המון מרשמלו.
"רוזלין!!" שמעתי צעקה מתוך אחד האוהלים, ומיד ראיתי את אנדרו יוצא מאוהל.
הבטתי בו בעיניים נוצצות,
תגיד את מה שחיכיתי לו כה הרבה זמן, תגיד את זה.
"אני ואנאלי נפרדנו! אנחנו נהיה ביחד עכשיו, אני ואת!" הכריז, וחייך חיוך מאושר.
חייכתי, עוד אבן נמוגה מליבי.
אולי הטיול הזה הוא באמת הטיול הכי כיף שהיה לי בחיים?
הבחנתי בסימן אדום שיש לו על הלחי השמאלית,
"מה קרה לך בלחי?" שאלתי אותו, אני מנחשת שהופיעו לי כמה קמטי דאגה במצחי.
"זה.. זה כלום, רק סטירה קטנה שאנאלי נתנה לי." ענה, מלטף את הלחי.
צחקתי, נעמדתי קרוב אליו, ממש קרוב.
נשמתי עמוקות את ריחו הגברי.
קירבתי אליו את פניי, כך גם הוא.
שפתינו כמעט נפגשו,
אך ברגע האחרון הרגשתי שמישהו מושך אותי הצידה, ממש הצידה.
רחוק יותר מכולם.
"בן??" הופתעתי, "מה אתה רוצה?"
"אני חייב לעשות את זה, לפני שיהיה מאוחר מידי." מלמל לעצמו וקירב את פניו אל גרוני,
הוא נשך אותי במהירות ויישר את פניו מול פניי, עיניו הסתכלו על עיניי.
רציתי לומר לו, רציתי לומר לו עד כמה אני שונאת אותו, איך הוא הרס את חיי,
אך במקום זה יצאה מפי רק מילה אחת, "למה?..!" דמעותיי עמדו בעיניי.
בן נשך את שפתיו עמוק מידי,
דם נזל מקצוות שפתיו.
"רוזלין!!!" שמעתי את קולו של אנדרו, הוא מחפש אותי. "איפה את??"
התכוונתי לצאת לגלוי, אליו, אך בן תפס בידי בחוזקה ולא נתן לי ללכת.
"לא כדאי שתלכי אליו כרגע, את עלולה לנשוך אותו, לערפדים חדשים אין שליטה במה שהם עושים." הסביר, תוך כדי שהוא מביט בי, זה מרגיש כאילו הוא חודר אליי במבטו.
השפלתי את עיניי כלפיי מטה,
"בסדר." עניתי, והרמתי את מבטי לכיוונו של אנדרו שיושב שם לבד, מבולבל.
נילי באה אליו ודיברה איתו, היה אפשר לראות שהיא כועסת וצועקת עליו.
אחרי מליון שנה שהיא חפרה לו, היא פשוט סטרה לו והלכה משם בכעס.
ההרגשה בליבי, בבטני, בגופי, הייתה עצומה.
הרגשתי כאילו חותכים לי את הבטן ומכניסים לי לשם נשרים גדולים, ואז סוגרים בחזרה.
התיישבתי על כיסא מפלסטיק שהיה לידי,
ניסיתי לנשום אך לא הצלחתי, אבל מה שמוזר הוא שלא נגמר לי האוויר, הרגשתי רגיל.
"את בסדר?" מת'יו שאל אותי,
"אני לא מצליחה לנשום.." מלמלתי, מזועזעת.
"את גם לא תצטרכי לנשום, מעכשיו." חייך, "את בת אלמוות, שזה אומר שאת לא יכולה למות, אבל את כבר מתה."
"מה לעזאזל…?"
"אין לך נשמה, אין לך לב. יש לך דם, אבל זהו דם מיוחד לערפדים."
"אז אני מתה."
"כן."
"טוב. נראה לי ש… אני אפרוש לישון. וכשאקום, אני מאוד מקווה לגלות שזהו רק חלום דפוק." הודעתי ונכנסתי לאוהל שלי,
"את לא יכולה לישון, ערפדים אינם יכולים לישון." הזכיר לי מיד.
פלטתי אנקת האנחה,
יאי, אני עומדת לבלות את הלילה עם מת'יו.

"בואי." לחש לי,
השעה הייתה 3 וחצי בלילה, כולם ישנו.
אני הדמתי את עצמי ישנה בפני המורים, אך אז מת'יו קרא לי.
"לאן הולכים?" שאלתי, מלאת מרץ, קופצנית.
"הרחק הרחק מפה." ענה וחיוך ערמומי נגלה בפניו,
מת'יו משך בי והחל לרוץ במהירות על טבעית.
"לאן??" צרחתי תוך כדי שאנחנו רצים בין העצים הירוקים,
זה היה נדמה לי כאילו אנו בעצם עפים.
עצרנו ביער,
יער עצום.
המרווח בין כל עץ ועץ הוא בערך מטר, או אפילו פחות.
כמעט ואי אפשר לראות כלום בגלל החושך,
אבל כוחותיי כערפדית נותנים לי לראות בחושך.
בין רגע שמעתי או הרגשתי מיד רוח עזה וגדולה שעפה אל גבעה גבוהה שהייתה רחוקה ממני.
זה היה מת'יו, הוא נראה כמו רוח כשהוא רץ.
"בואי." סימן לי לבוא בידו.
"טוב. אני מניחה." התחלתי ללכת רגיל, נאנחת.
"לא." הוא גרם לי לעצור באמירתו, "כמוני."
פלטתי אנקת האנחה, "אני לא יכולה.."
מת'יו הרים גבה, "את אפילו לא ניסית!"
נשמתי עמוק, מתרכזת.
"אני לא יכולה." קבעתי, מתייאשת סופית.
בין רגע מת'יו חזר ונעמד לידי, "תעשי את זה. בשביל… אנדרו?"
"מה קשור אנדרו עכשיו?"
"אני מנסה לשכנע אותך, ואם הייתי אומר לך 'תעשי את זה בשבילי', לא היית עושה."
"טוב, בזה אתה צודק." הסכמתי, "אז השנאה בינינו הדדית וזה מוסכם בין שנינו?"
"אה-אה" מת'יו הנהן בהסכמה, "אבל אני בכל מקרה צריך להיות המאמן שלך."
"לצערי הרב." עשיתי פרצוף חמוץ.
"אז בשביל אנדרו?" החזיר את השיחה לקודמתה.
הנהנתי בלט ברירה.
מת'יו חזר למקומו, הי שם בגבעה.
ואני נותרתי לבדי, ליד עץ גדול וירוק.
"פשוט תחשבי על זה שאת רוצה לרוץ מהר יותר, כמו משאלה." הסביר.
"אוקיי." עצמתי את עיניי, חושבת על זה שאני רוצה לרוץ מהר, או מה שזה לא יהיה.
פקחתי את עיניי, מביטה סביבי.
שום דבר, אני עדיין עומדת על אותו מקום.
"בהתחלה זה קשה, צריך לתרגל. אבל תנסי שוב, את תצליחי." מת'יו המשיך להאיץ בי.
בבקשה, אני רוצה לרוץ מהר,
מהר כאיילה,
כסופרוומן,
להראות שאני חזקה יותר ממה שאני באמת.
בבקשה.
בין רגע הרגשתי שאני רצה, אך.. יותר מרצה, עפה.
אני עפה.
נחתתי לא כלכך טוב ונפלתי על האדמה, נאחזת בסלע גדול שהיה לידי כדי לקום.
"כל הכבוד." מת'יו מחא לי כף אחת בלבד.
הסמקתי קלות, והתרוממתי.
"את בסדר." לחץ את ידי, "יחסית לערפדית."
"יש לך בעיות עם ערפדיות?" הרמתי גבה והתקרבתי אליו כתנועת איום.
"אין לי בעיות איתכן. אני רק אומר שאתן קצת יותר חלשות מאיתנו, הערפדים."
"אתה מצחיק, אתה יודע?" זייפתי צחוק,
"אממ.. לא התכוונתי להצחיק."
"אז למה אתה אומר שקרים?"
"איזה שקר? אני לא שמעתי שום שקר יוצא מפי."
"אז תבדוק שוב." ליטפתי את לחיו הימנית והסתובבתי,
חוזרת אל שטח האוהלים בהליכה האל טבעית.
מאחורי אני שומעת גיחוך קטן היוצא מפיו של מת'יו.

בוקר, אני אורזת את דבריי המועטים כשאר התלמידים.
"רוזלין?" שמעתי קול של בחור הקורא לי מאחוריי,
הסתובבתי באיטיות, מקווה שזה לא מי שאני חושבת שזה.
אבל זה כן, זה אנדרו.
"כן?……" חייכתי חיוך מאולץ כאילו שהכול רגיל.
"את בסדר?" שאל במבט חשוד.
"כן. ברור." הנהנתי, "למה שלא אהיה?"
"לא יודע.. את נראית מוזרה כזאת.. את בטוחה שאת בסדר?" המשיך בשאלתו שמלחיצה אותי.
"אני אפילו יותר מבסדר." צחקתי, כמובן שזהו צחוק מזויף.
"טוב.." אנדרו חזר לחבריו והמשיך לארוז את דבריו.
עזבתי את דבריי ורצתי, רצתי הרחק,
בכוח העל טבעי הזה, לרוץ מהר יותר מהרגיל.
אני אפילו לא יודעת לאן רצתי, פשוט רצתי.
"רוזלין?" עוד קול, הפעם אחר, שמעתי מאחוריי.
לא טרחתי להסתובב, אני יודעת מי זה.
וממנו- אני לא צריכה להסתתר.
מיד פצחתי בבכי, התמוטטתי על הרצפה.
מת'יו רץ אליי, 'הגיש' לי את כתפו.
"זה קשה." השחלתי בין כל הדמעות שלי,
"אל תדאגי, עוד מעט החלק הרגשי של הלב שלך יעלם." ניחם אותי בדרך מוזרה שכזו, "ואז לא יהיה לך קשה."
"אני.. אני רוצה שיהיה לי רגש..!!!" נבהלתי
הוא הרים את כתפיו כלא יודע מה לעשות.
יופי,
לא יהיה רגש.
אני אהיה מפלצת.
"מתי בערך.. הרגש יעלם לי?" שאלתי בחשש.
"ככל שהזמן עובר הרגש הולך יותר." ענה בפשטות, כאילו מקריא מספר.
השתדלתי לנשום עמוק, כדי לא להתעצבן.
"אז מה עושים עכשיו?" שאלתי, פולטת אנקת האנחה מעצבנת.
"חוזרים, אני מניח..?" ענה בביאוס.
ניגבתי את דמעותיי אשר הפתיעו ובאו שוב.
"כן." הנהנתי, "כדאי שנמהר."
"זה לא בעיה בשבילי." מת'יו חייך את החיוך הדפוק שלו ורץ במהירות בחזרה אל שטח האוהלים.
רצתי אחריו, גם במהירות מופרזת.