אין שם בינתיים (: – פרק 4

נשימותיו של מת'יו נחו עליי, הוא מנסה להירגע.
ראשו מוטלת על כתפי, אך הוא עדיין מחזיק בי בחוזקה, זה מתחיל לכאוב.
הוא משחרר אותי מאחיזתו, אני מיד נרתעת לאחור בחופשיות.
מסתכלת עליו ללא מילים.
"אני מצטער." הוא פולט אליי, נאנח, פונה לכיוון היציאה מהשירותים.
"רגע." תפסתי בידו הקרה, לא נותנת לו לזוז.
מת'יו מסתובב אליי, מרים את גביו כמחכה שאגיד משהו.
"אני.. אני…" גמגמתי, לא יודעת מה לומר, "מי… מי אתה?"
"אף אחד. את לא ראית כלום ולא תראי כלום." קבע.
"אני ראיתי." התנגדתי בתוקף, "ואני ראיתי המון. אני חושבת שמגיע לי הסברים."
"אני ערפד, בן אל מוות. כן, כמו הערפדים האלו בסרטים, רק הרבה יותר מסוכן. אז עכשיו אני אייעץ לך לא להתעסק עם ערפדים, ואלך לדרכי." מת'יו דיבר במהירות והשתחרר מאחיזתי בקלות ופנה לעבר זוג הנערים המאוהבים.
התקדמתי לכיוון המטבח, נזכרתי בהזמנתם.
המגש עם הקפה, התה והעוגה נח שם ממזמן.
לקחתי אותם, מעמיסה את המגש על ידי החלשה, מתקדמת בזהירות לעבר הנערים ומת'יו.
"הנה הזמנתכם." הכרזתי בזמן שאני מורידה לאט לאט את הצלוחית ומעליה חתיכת העוגה.
"תודה." משיבה לי הנערה בנימוס ולוקחת את העוגה לעברה.
הורדתי גם את שתי הכוסות ופניתי בחזרה אל הדלפק,
מביטה לסירוגין במת'יו.

התקדמתי לעבר שערי בית הספר ועברתי אותם תוך שניות,
מפהקת מהחשיבה של הנה מגיע לו עוד יום לימודים מפרך ומשעמם.
פתאום הרגשתי דחיפה שהרגישה כמו רוח עזה או ים סוער עם גלים עזים,
זה היה מת'יו.
"זה שאני יודעת שאתה ערפד עכשיו זה לא אומר שאתה יכול להפעיל עליי את כל הקסמים או מה שזה לא יהיה של הערפדים!" רטנתי, עוד לפני שהוא הספיק לומר מילה.
"תקשיבי, אסור לך לומר שם דבר ממה שקרה אתמול לג'ייס, זה יהרוס הכול!" הוא התעלם ממה שאמרתי לפני רגע.
גלגלתי את עיניי, "יהרוס מה? יהרוס את התוכנית הזדונית שלך להשתלט על כל העיר?!" גיחכתי, "לא לא, זה יהרוס את התוכנית להשתלט על כל המדינה!!!"
"זה יהרוס את הסיכויים שלי לחיות חיים כמו בחור נורמלי." ענה בקול חלש וכנוע.
עיניי הסתכלו על הרצפה, "בסדר, אני לא אומר לו דבר."
עלינו ביחד אל כיתתנו, בינינו השתרע שקט מתוח.
הוא ערפד! ערפד אמיתי!
נכנסנו לכיתה, המורה כבר התחילה ללמד, הרי השעה כבר 8:30.
"רוזלין ו..מת'יו?" המורה נאנחה את האנחה הקבועה שלה כשאני מאחרת.
"המורה זה אשמתי." פלט מת'יו, מסתכל למורה בעיניים ולא מתבייש.
"לאלא." התנגדתי מיד, כנראה מתוך נימוס. "זה אשמתי."
"אוחח, משחקים לי פה ג'נטלמנים.." המורה מלמלה לעצמה, "טוב טוב. כנסו שניכם."
שלחנו מבטי שמחה אחד לשנייה והתיישבנו במקומינו,
מת'יו ליד ג'ייס ואני ליד… העציץ.
"פסטט.." ג'ייס קרא לי בלחישה,
הסתובבתי אליו במבט אדיש.
"את ומת'יו הלכתם ביחד?" שאל, מחייך חיוך דפוק.
"רק נפגשנו שער של בית הספר." מלמלתי. לא שיקרתי, זה באמת קרה.

הנה אני, נכנסת לאוטובוס הרועש, נפרדת ממזוודתי האדומה שנחה לה כעת בבגאז' האוטובוס.
האוטובוס מלא בנערים נרגשים שרק רוצים שהטיול יתחיל, או ייגמר.
פילסתי את דרכי בין גוש הנערים, מחפשת מקום לשבת בו.
"רוז!!" שמעתי קול הקורא לי, מהחלק האחורי של האוטובוס.
התקדמתי עוד, מנסה להבין מי קורא לי.
ככל שהתקרבתי יותר ויותר הבנתי מי זה, זה אנדרו.
"אנדרו!" קראתי בשמחה, מתיישבת לידו ודוחפת את התיק הקטן הנוסף שלי,שמיועד לטיולים הרגליים, אל מתחת לרגליים.
חיבקתי אותו ונישקתי אותו נשיקה רפופה בלחי, "מתרגש?" שאלתי אותו בטון מלגלג.
"אני מבטיח לך," התחיל לומר, "ואני לא מבטיח כל הזמן, שיהיה לך הטיול הכי כיף שהיה לך אי פעם!"
צחקתי, "בסדרבסדר." נעצרתי לרגע, "איפה אנאלי? היא לא תשב לידך?"
"אממ.. לא חשבתי על זה." גירד את ראשו במבוכה, "כנראה היא תיאלץ לשבת ליד נילי."
צחקתי שוב, "אתה ממש מתחשב בחברה שלך."
אנדרו סימן לי להתקרב אליו באצבעתו.
התקרבתי אליו,
"חברה לשעבר בקרוב מאוד." לחש לי באוזן, שמח.
גיחכתי, "תפסיק." דחפתי אותו מעט לכיוון החלון, "היא גם בן אדם, היא לא צעצוע שאפשר לצחוק עליו ולשחק בו." אמרתי בהתחשבות.
וואו, אני מדברת כמו מלאך.
אני לא אוהבת מלאכים.
"טוב, את צודקת." הסכים, מחייך חיוך קטן.
"אז הכנתי את כל מה שצריך למשך הנסיעה," אמרתי בעודי מוציאה אוזניות מחוברות לפלאפון כבר הספיקו לקשור את עצמם, "יש פה שירי דיכאון, שירי אהבה שמחים, שירי אהבה עצובים, שירי מסיבות, סתם שירים מוזרים ו… זהו."
"וואו." הופתע, לוקח אוזנייה אחת ותוחב אותה באוזנו.
"אז איזה סוג שירים אתה בוחר?"
"תפתיעי אותי." אמר, מבסוט, נותן לי לבחור.
תהיתי איזה סוג שירים הוא אוהב, רוק? ואולי ראפ והיפ הופ?
אז פשוט הדלקתי שירים מוזרים שלא משתייכים לשום קטגוריה.

"מי זה ההוא שישבת לידו בנסיעה?" מת'יו שאל בחטטניות כשטיילנו מסביב לנחל.
אני לא זוכרת מה שמו של הנחל, אני רק יודעת שזה נחל עם המון שטח טיול,
וזה מפרך.
"מה אכפת לך?!" עניתי לו, מעט בהתחצפות.
"סתם שואל.." מלמל, ואז כנראה הוא נזכר בזה שאני יותר שהוא ערפד אז הוא הגביר את קולו, "ואני מזכיר לך שאת מתעסקת פה עם ערפד, ערפד שנשאר לו המון מרץ והמון כוח. ובעיקר המון חיים."
"אתה מבין שאני לא מפחדת ממך?" התקרבתי אליו בתנועה מאיימת,
מת'יו מביט בי במבט מלגלג, "את מבינה שלי לא אכפת אם את מפחדת ממני או לא? אני יכול פשוט להרוג אותך."
"נראה אותך." זרקתי לעברו ומיד פסעתי קדימה יותר אל כיוונו של אנדרו.
"-אתה מתייחס אליי כאילו אני עוד מישהי מהרחוב!" הגעתי בעיצומו של ריב בין אנאלי לאנדרו.
"אופסיי.." לחשתי וניסיתי ללכת לאחור, אני בטוחה שזה גם קשור אליי אך אין לי כוח לכל המריבות הטיפשיות הללו.
"תעצרי, רוזלין." אנאלי תפסה אותי,
"שיט." מלמלתי לעצמי,
"תעזבי אותה, היא לא קשורה לזה." אנדרו מיהר להגן עליי, תודה?
"היא מאוד קשורה לזה." אנאלי הדגישה את ה'מאוד',
אני אמורה לפחד?
"אנאלי, תקשיבי, אני לא יודעת על מה אתם מדברים ואני מאוד מעדיפה לא להתערב כי אני לא אוהבת מריבות. אז בבקשה, הניחי לי ללכת." דיברתי אליה בנימוס מאופק.
"אוחח.. ילדה טובה ירושלים.." מלמלה, חושקת שינייה בעצבנות.
התקדמתי עוד, מתעלמת מדברייה האחרונים.
עכשיו אני הולכת ליד המדריך, אני מוגנת עכשיו.
נכון?
יותר מידי שאלות, אך אין מי שייענה עליהם.