אין שם בינתיים (: – פרק 3

"עכשיו אני אהיה צמוד אלייך, ואני אעזור לך בבחירת השמלה." אנדרו חייך אליי חיוך ניצחון.
"בסדר. בסדר."
אנדרו הסתכל על כל השמלות והוציא אחת,
צבעה לבן עם המון פרחים תפורים על השמלה.
"ברצינות?" שילבתי את ידיי, מגחכת.
"טוב טוב." הוא הוציא שמלה אחרת ואת השמלה הפרחונית החזיר.
הפעם זו הייתה שמלה קצרה, ממש קצרה, לבנה, סטרפלס.
הרמתי גבה והסתכלתי עליו,
הוא נאנח והחזיר את השמלה למקומה.
"את יודעת מה? יש לי רעיון. בואי." אנדרו לקח עגלת סופרים, מיד עליתי עליה והוא סחב אותי ביחד עם העגלה תוך כדי שהוא מעמיס כל שמלה הבאה לידו.
הנפדתי את ידיי לאוויר, תחושת החופש, תחושת השמחה ממלאת את ליבי.
אנדרו מגלגל את העגלה הכי מהר שאפשר, עושה סיבוב בכל החנות עד שסיים לקחת לפחות חצי מכל השמלות בחנות.
הוא עצר את עגלת הסופרים ליד חדר ההלבשה, יצאתי מהעגלה ולקחתי אחת מהשמלות, נכנסת לחדר.
יצאתי מהחדר כשסיימתי ללבוש את השמלה, הסתכלתי על עצמי,
נערה שנראית כמו ילדה, פוני בובה שמכסה את גבותיה וכמעט את כל עינייה,
הקומץ שאפשר לראות מעינייה הם בצבע חום בהיר.
שערה הקצר האסוף לקוקו שמונח על כתפה גם הוא בצבע חום.. אך יותר כהה.
היא מעולם לא העזה לפזר את שערה ככל הבנות.
שפתייה עבות אך לא יותר מידי, בצבע אדום, אפילו בלי אודם.
היא לבושה בשמלה בצבע שמנת, לא קצרה אך לא ארוכה, מגיעה עד לברכיים, עם כתפיות צרות.
הי, זאת בעצם אני.
יצאתי מהחדר, בהיסוס קטן.
אנדרו מסתכל עליי, מופתע, פיו פתוח. "את.. את מושלמת." הוא מגמגם.
"אין.. אין דבר כזה מושלם." השבתי, אפילו בלי לומר תודה, או לחייך חיוך קטן.
אני מתארת לעצמי שבאותו רגע האדמתי כלכך, היה לי כלכך חם בפניי.
"טוב. תן לי עוד שמלה." ביקשתי ממנו, הוא זרק לי עוד שמלה, הפעם ארוכה,
שמלת מקסי סגולה.
לבשתי במהירות גם אותה, היא כיסתה לי אפילו את הנעליים, כשניסיתי ללכת מעט הסתבכתי.
פתחתי את הדלת הקטנה, מסתכלת על אנדרו והא מסתכל עליי.
"את מדהימה." חייך אליי, "אבל אני חושב שהשמלה הקודמת יותר יפה עלייך."
לפתע אנאלי באה לעברינו, ונישקה את אנדרו נשיקה ארוכה.
"אני ונילי סיימנו לבחור שמלות, בואו." אמרה לאחר שסיימה לנשק אותו.
"את לוקחת את השמלה הזאת, כן?" אנדרו שאל אותי, מצביע על השמלה הראשונה שמדדתי.
שללתי בראשי, ראשי מושפל מטה בביישנות, או שעליי לקרוא לזה חוסר ביטחון?
"אז איזה שמלה?"
"אף אחת. אני לא ממש רוצה לקנות שמלה." עניתי בקול חלוש, ראשי עדיין מושפל.
"נו, תחליטו כבר." נילי הפצירה בנו.
אנדרו פלט אנקת האנחה ולקח את השמלת שמנת בידו.
לא הבנתי מה הוא מעולל אך לא היה לי כוח ורצון לומר דבר.
התקדמנו לעבר הקופה.
מולנו, מאחורי הדלפק עמדה אישה גבוהה וזקופה, חיוך גדול היא חייכה עם שפתייה המרוחות בליפגלוס ורוד נוצץ.
שערה הבהיר היה פזור וארוך, עינייה הכחולות שידרו שלווה.
"אני רוצה לקנות את השמלה הזאת." אמרה אנאלי והושיטה למוכרת את שמלתה,
לא הספקתי לראות איזה שמלה היא קנתה.
"470 דולר בבקשה." המוכרת ביקשה מאנאלי עם חיוך קבוע.
אנאלי הוציאה מארנקה כרטיס אשראי, בטח אביה העשיר נתן לה, ונתנה למוכרת המאושרת.
נילי גם נתנה את שמלתה למוכרת וגם שילמה בכרטיס האשראי של אנאלי.
"גם אתה מעוניין לקנות את השמלה שיש לך ביד?" המוכרת פנתה אל אנדרו,
"כן." ענה אנדרו ונתן לה את השמלה.
מה הוא עושה?
"אנדרו." פניתי אליו בלחישה, "מה אתה עושה?"
"קונה שמלה." ענה בפשטות.
"למי? לך?" פלטתי בצחוק.
"לך. מצחיקה שכמותך." השיב ופרע את שיערי.
"400 דולר בבקשה." המוכרת אמרה, מושיטה את ידה לכסף.
"אני לא רוצה שמלה. ואין לי כלכך הרבה כסף." רטנתי בשקט, לא מתייחסת למוכרת.
"אז קבלי את השמלה כמתנה ממני." אנדרו תחב את ידו בכיסו והוציא מהכיס כמה שטרות.
הוא נתן את הכסף למוכרת ולקח את השקית עם השמלה בתוכה.
פסענו אל מחוץ לחנות, רוח עזה נשבה.
"כ..כדאי שאלך.." אמרתי רועדת.
"קחי." אנדרו הושיט את השקית לעברי, מתבונן בי עם פאפיפייס מוכחש, "בבקשה."
לקחתי את השקית, "תודה.." מלמלתי לעברו ורצתי במהירות לכיוון המסעדה אפילו בלי להיפרד מכולם.

"מת'יו?" נדהמתי כשנכנסתי למסעדה וראיתי את מת'יו מנקה את שולחן מספר 2.
"היי." חייך אליי,
"מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו.
"אני עובד פה." השיב, "עובד חדש."
הנהנתי בהבנה והלכתי לכיוון הדלפק, מביאה את הפנקס והעט שלי.
ניגשתי אל בן ובת, נערים, ככל הנראה יותר קטנים ממני, שישבו בשולחן וחיכו למלצרית.
"מה הינכם רוצים להזמין?" שאלתי, שוב בשפה די גבוהה.
הנער הסתכל אל הנערה במבט שואל,
"רק תה וחתיכת עוגה." ענתה הנערה בקול חלוש ועדין.
"ואני קפה." הוסיף הנער בקול רם יותר, בטוח בעצמו, אבל גם ג'נטלמן באותה מידה.
הנהנתי ורשמתי בפנקס, מצחקקת לעצמי בשקט,
אהבה ראשונה.
למען האמת, מעולם לא הייתה לי אהבה ראשונה ולא חבר,
חוץ משכשהייתי בת 7 היה לי חבר לחודשיים, אבל רק כי רציתי את הממתקים שלו.
הנער והנערה עדיין הסתכלו עליי במבט מוזר, מחכים שאלך.
"אה." פלטתי, מבחינה בזה שאני עומדת שם יותר מידי זמן עם חוסר מעש,
והלכתי לכיוון הדלפק, תולשת את הדף עם ההזמנה ומביאה לטבח המשועמם.
ראיתי את מת'יו, הוא היה בשירותים של המסעדה, אלו שירותים משותפים גם לבנים וגם לבנות,
הוא הסתכל עליי כמסמן לי לבוא אליו.
שלחתי אליו מבט מבולבל אך הוא לא הגיב אליו.
טוב, אני חייבת לברר מה הוא רוצה.
התקדמתי באיטיות לכיוון מת'יו, עדיין אוחזת בפנקס ובעט.
"מה?" זרקתי לעברו כשהגעתי לשירותים,
נשענת על שיש השירותים.
מיד הוא חשף את שינייו, שתי השיניים הצדדיות מקדימה ארוכות יותר.
הבטתי בשינייו לעומק, עם מבט מפוחד.
"אני מאוד מצטער על מה שאני הולך לעשות עכשיו.." מלמל בעודו מושך את גופי אל גופו.
ניסיתי לצעוק, להשתחרר, אך כוחי שווה אפס לעומתו.
נשמתי עמוק, מנסה להירגע ולחשוב מהר מה לעשות.
מת'יו מביט בי, עיניו השחורות כפחם נוצצות, ראשו נוטה הצידה אל גרוני.
"בבקשה לא." פלטתי בלי קול,
נשימותיו של מת'יו נחו עליי, הוא מנסה להירגע.
ראשו מוטלת על כתפי, אך הוא עדיין מחזיק בי בחוזקה, זה מתחיל לכאוב.

-ההמשך יבוא אם תרצו (: –