אין עוד שם לסיפור

פרק 1:
היה זה יום גשום וקודר, העשרים ושמונה לחודש. החורף הקשה ביותר שמישהו יכול לזכור. אנה פילסה את דרכה בשלג הצחור. משב רוח קל הכה בה והיא עפה לאחור, מזל שהוא היה שם כדי לתפוס אותה. ידיו החמות הציפו את גופה בהרגשה נעימה, היא לא רצתה לעזוב אבל הוא שחרר אותה ועזר לה לעמוד. \"תיזהרי, יכול להיות שבפעם הבאה אני לא יהיה כאן כדי לתפוס אותך\", הוא חייך בחן והמשיך בדרכו. \"חכה רגע\", היא רצה אליו וכמעט מעדה שוב, \"אני אנה. איך קוראים לך?\" הוא המשיך ללכת, אפילו לא הסתכל לכיוונה. היא הייתה המומה מהגסות שהוא הפגין כלפיה, הוא אפילו לא עצר לרגע כדי להקשיב לה. היא נשמה עמוק ונרגעה.אנה ניקתה את השלג מבגדיה, הזדקפה, סידרה את שערה הזהוב והמשיכה בדרכה המפותלת לכיוון בית הספר. לאחר מאמץ ממושך ואלפי פתיתי שלג שנדבקו לגופה הצנום, היא הגיעה לבית הספר ונכנסה בשעריו המתכתיים. השעון הכחול הורה על השעה 9:05, בדיוק בזמן לשיעור השני, ספרות. כרגיל, היא הפסידה את שיעור המלאכה הראשון שתיעבה בכל נפשה. היא דהרה במדרגות ובמסדרונות, עד שהגיעה אל דלת הכיתה. אנה נשמה עמוק, הניחה את ידה על הדלת ונכנסה חרש, בתקווה שהמורה לא תשים לב לכניסתה. \"אנה, איזה יופי שהחלטת להצטרף אלינו, יש לך איחור גבירתי הצעירה.\" משקפיה של המורה גלשו לאורך אפה כשהסתכלה על רשימת השמות ושרבטה סימון ליד שמה של אנה. \"קדימה\", היא הרימה את עיניה,\" את מעכבת את כל הכיתה.את יכולה לשבת ליד הילד בשולחן האחרון בצד ימין.\" כמובן שהיא לא ידעה את שמו, היא ידעה רק את השמות של התלמידים המפריעים או המתקשים, שתי קטגוריות שאנה התאימה אליהן. היא גררה את רגליה באיטיות, עדיין רועדת מהקור, אל עבר השולחן. היא התיישבה בשקט לצד הילד עם הזקט האדום. הוא חייך אליה וכמובן שהיא הייתה חייבת לחייך חזרה. גם אם זה היה חיוך מזויף. חוק זה חוק. \"טוב תלמידים, לאחר שנגמרו ההפרעות, אפשר להמשיך בשיעור. כמו שאמרתי ויקטור הוגו בספריו…\" אנה לא הקשיבה. היא חלמה בהקיץ כמנהגה והסתכלה על התלמידים בכיתה. היא הכירה את כולם מלבד לאחד. הילד בשולחן השני בצד שמאל. לפתע היא נזכרה, זה הנער. הנער שתפס אותה היום בזרועותיו ולא גילה לה את שמו, חצוף.היא בהתה בו בפרצוף חמוץ וכועס עד שהוא הסתכל עליה חזרה והיא הסיטה מיד את מבטה. \"אנה\",היא הפנתה אליה מבט קר,\" את יכולה לספר לנו בקצרה את תוכן השיעור? היית כל כך מרוכזת בנער החדש שאני בטוחה שאת יודעת היטב את ההיסטוריה של ויקטור שדיברתי עליו, נכון?\" כל הכיתה פרצה בצחוק מתגלגל, גם הנער החדש צחק וגומותיו זזו למעלה ולמטה בקצב אחיד. \"בטח המורה\", היא התאשתה והסתכלה על הלוח, קראה ברפרוף את מה שהיה כתוב. \"ויקטור הוגו היה סופר נהדר.\" המורה חיכתה לפרטים נוספים ואנה לא ידעה מה לעשות. \"הוא כתב ספרים רבים.\" \"יש לך דוגמה?\", היא שאלה בקול בוחן. כל הכיתה השתתקה, כולם חיכו למוצא פיה. הילד עם הזקט האדום החליק את המחברת שלו לידיה של אנה.\"שורה שנייה.\" הוא אמר חרש.היא הסתכלה מטה וקראה את השורה במהירות.\"יש לי הרבה דוגמות\", בטחונה שב אליה, \"עלובי החיים, הגיבן מנוטרדאם, האדם הצוחק.\" היא חייכה אליו, הפעם החיוך לא היה מזויף.\"תודה\", היא לחשה לו,\"הצלת אותי.\" הוא חייך חזרה. \"יש לך מזל, גברת בורנובסקי.\" הפעמון צלצל בקול ואנה נאנחה ונשמה לרווחה. \"משוחררים.\" כולם דהרו מהכיתה כמו צבא סוסים דוהר בשדה. היה אפשר לשמוע את הרקיעות של נעליהם ברצפה המרוצפת. המורה הלכה במהירות לכיוון המדרגות, כמו מישהי הנמלטת מהלהקת זאבים אכזרית שבאה לטרוף אותה. אנה לא יצאה. היא חיכתה לנער, היא רצתה להעמיד אותו במקומו לאחר התנהגותו הגסה בבוקר. היא חיכתה כל ההפסקה אבל הוא לא הגיע. גם בשאר השיעורים באותו היום הוא לא הופיע. נעלם כלא היה.
בתום יום הלימודים המייגע, אנה יצאה אל השמש הקופחת שליטפה את פניה עם קרניה החמימות. בדרכה הארוכה אל ביתה בקצה העיירה היא חשבה לאן הנער החצוף נעלם. עוד יותר מכך, איך אף אחד לא חש בחסרונו חוץ ממנה. היא החליטה ללכת לחפש אותו. במילא הוריה לא היו בבית ואחיה יוכל לחמם באחד הסירים החלודים את ארוחת הצהרים שהכינה אתמול. אנה יצאה לדרך וחשבה היכן הוא יכול להסתתר. היא התיישבה על הספסל בצד הדרך, הוציאה את מחברת המתמטיקה שלה שהייתה ריקה לחלוטין למרות שעבר סמסטר שלם והתחילה לשרבט בכתב ידה המבולגן את מפת העיירה. עלו במוחה מספר אפשרויות כמו היערות הסבוכים, הבקתה הנטושה או ה…"היי". היא הסתכלה לצד במהירות, לשמוע מאיפה הגיע הקול המסתורי."כבר שכחת אותי?" לא היה אף אחד לידה. היא הפנתה את מבטה קדימה ולפתע ראתה את הנער. היו לה כל כך הרבה שאלות וטענות להטיח בו אבל כולן ברחו מראשה ברגע שראתה אותו ואת עיניו הכחולות הבוהקות. "ראיתי שהסתכלת עלי היום בכיתה". לחייה האדימו במהירות ומבטה הושפל לרצפה. "אל תדאגי, זה דווקא החמיא לי." הוא יישר את מבטה עם אצבעו החמה שנעמה לאנה, היא אהבה את התחושה של ידו על פניה. "בואי, יש לי משהו להראות לך. את נראית כמו ילדה סקרנית." היא חייכה אליו אבל הוא לא חייך חזרה. כמו חשבה, חוצפן. "טוב, אבל אל תחשוב ששכחתי את מה שעשית היום בבוקר." הוא כבר היה בחצי הדרך במעלה הגבעה, הוא סימן לה לבוא אחריו ושוב, שוב הוא לא הקשיב לה. הם חצו את הגינה הירוקה ואחריה עברו את היערות הסבוכים. הוא פילס את דרכה ועזר לה לעלות במעלה המדרגות המפותלות והשבורות. היא הייתה חייבת לעצור לרגע. היא התנשפה, מעולם לא הלכה כל כך הרבה. אולי פעם אחת בטיול של בית הספר אבל גם שם, היא עזבה באמצע הטיול כי הייתה "חולה" ושחקנית מצויינת. היא הרימה את מבטה, הסתכלה סביב ופתאום הוא כבר לא היה לידה יותר. הוא נעלם כלא היה, כמו היום בבוקר. היא הבינה שעדיף שתחזור לביתה. השמיים התחילו להחשיך ואחיה בטח גווע ברעב. היא הלכה הביתה במהירות. עברה את הבתים המפונפנים של עשירי העיירה והגיעה לאחר שעתיים ארוכות לשער ביתה ההרוס. היא נכנסה לביתה ולא הפסיקה לתהות למה הוא כל הזמן נעלם. לאן הוא הולך. מה הוא עושה שם, במקום הזה. "אנה,אנה,אנה,אנה,אנה.." היא ידעה שהוא לא יפסיק עד שתקשיב לו. היא נשמה עמוק, הדביקה חיוך מזויף לפרצוף ושאלה בנועם האופייני לה : "מה?". "אני רעב." אחיה אמר בתמימות והצביע על הסיר. "החימום לא עובד ולא ידעתי מה לעשות. אני רעב." אוי לא. היא הבינה. ניתקו את החשמל כי לא שילמה את החוב האחרון. גם אין מים, אין חשמל, עוד שבוע הם בטח יקחו להם את הבית והם יעבור לגור ברחוב. אבל היא הייתה חייבת להסתיר את גורלם העצוב מתום."אל תדאג, המרק טעים גם כשהוא קר. אני אכין צלחת לשנינו." הוא היה עצוב אבל נראה שהוא הבין והסכים במבטו לקבל בלית ברירה צלחת מרק כרוב קרה. "הנה". היא מילאה את הצלחות עם מצקת העץ הסדוקה. "זו שלך, והשנייה שלי. בוא נשב ליד השולחן." שניהם התיישבו ליד קרש העץ ששימש כשולחן למרות שהיה רק חתיכת עץ ארוכה שאנה מצאה ברחוב אחרי שהוריהם עזבו.
הלילה ירד על ביתי העיירה ואנה ואחיה הלכו לישון על הסדינים הבלויים המתוחים על המיטה השבורה. אנה לא יכלה להירדם. כל הלילה היא חשבה על הנער המסתורי והחצוף והיפה ההוא עם הגומות בלחיים. איך כל פעם שראתה אותו הוא נעלם כלא היה.