חייה של לונה -פרק 1- כריס וזהו…

"קֵלִי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
"לוּנה?!?!?!?!?!?! מה את עושה פה?!"
"מה אני..? מה את עושה פה??"
"אני גרה פה.. איך ידעת שאני גרה פה?"
"….אוי שיט!!!"
"רגע לאן את הולכת?? לוּנה?? מה את עושה פה?! ובכלל, מה את עושה בחדר של אחי?!?!?!?!"
-דלת גדולה נטרקת-

כך התחיל הסיפור המוזר והמצחיק הזה. שמי לונה הידועה גם בשם "לוּנָטִיק" (משוגעת באנגלית=lunatic), שקלי ברוב טובה קוראת לי, ואני תלמידה חדשה ב"פנימיית קוואבנגה" שבאורנוס.
אז לראשונה כשהגעתי לכאן, לפני שישה חודשים, היה לי די קל להתחבר לקלי בלבד! לכל שאר הפרחות והסנובים לא התקרבתי… פה ושם יש יוצאי דופן אבל בכל זאת, פנימייה של עשירים פלצנים!!! אני פה רק בגלל החינוך הטוב… וזה גם רק בזכות המלגה שקיבלתי…
בכל מקרה, אחרי שבועיים של חברות נפלאה עם קלי היא עברה לארבעה חודשים לאוניברסיטת מארס כדי להיות העוזרת של מריה רִינְקִינְפְלוֹץ, המדענית הכי "היפּ" כרגע, וגם בשביל לנצל את המוח הגאוני שלה.
אחרי שבוע של התבודדות ברחבי הקמפוס הענקי הזה, פגשתי את כּריסְטיאָן סֵבָּסְטיאָן בֵּל, הידוע גם כ"כּריס וזהו…".

"קלי אני לא רוצה שתלכי!!!! …" קלי חייכה אליי את החיוך המנחם שלה ואמרה: "אל תדאגי לונה, אני אחזור בעוד זמן קצר… זה יחלוף תוך שנייה."
"כן בטח!!!! ארבעה חודשים זה לא שנייה, וזה גם לא זמן פאקינג קצר!!! את לא מבינה שאין פה אף אחד בשבילי חוץ ממך? אני אהיה פה בודדה, גלמודה כמו המנקה רוזה!!!! אני לא רוצה להיות כמו רוזה…." יבבתי, התעצבנתי וכבר העצבים של קלי התחילו להופיע במיוחד על הפרצוף העקום שעשתה!
"לונה די נו!! גם לי זה לא קל! אבל אני חייבת ללכת… זה העתיד שלי…"
"עלק עתיד קלי, את בכלל רוצה להיות סופרת!!! אז מה לך ולמדע?"
"אני יודעת?? קצת בידור ודברים בחינם לא יזיקו לאף אחד!"
שתינו צחקנו, כי למען האמת היה הרבה יותר נוח להתנהג כמו שתי ילדות קטנות מאשר להיפרד במהירות כמו ששתינו יודעות שאנחנו יכולות…
"היום הראשון של הלבד התחיל ו"שלישיית המוּסְקֵפְלוֹצִים" שכוללת את דורה (דלילה), בוץ (בריטני, שתמיד עסוקה במגפיים האדומות שלה) וחטפני השועל (טוֹם פוֹקס שתמיד גונב מהבנות ליפּגלוֹס) הציקו לי כל היום בדיבורים שלהם עליי ועל קלי…
"נו, אז איפה בת הזוג הלסבית שלך לוֹלה?"
"קוראים לי לונה!!! וטום, אין לך איזה ליפגלוס חדש ונוצץ להתרברב עליו?" נפרש לי חיוך עוקצני במיוחד על הפרצוף. הוא חשף שיניים אך ניסה לעצור את עצמו מלהתנפל עליי.
"אויש טום די כבר, הליצנית הזאת לא שווה את המאמץ… לא חבל על התסרוקת החדשה? ובמיוחד על הגוונים?" פנתה אליו באדישות דלילה וחייכה חיוך מרושע.
"תעזבי אותי דלילה! טוב שעשיתי מניקור אתמול, הציפורניים שלי מוכנות לשליפה!" אמר לה והסתובב אליי בשביל לשלוף עוד עלבונות.
ההערה של דלילה הצחיקה אותי והתגובה של טום עוד יותר! ניסיתי לא להתפקע מצחוק מול הפרצוף שלו ובזווית העין הבחנתי בחיוך שמבוזק אליי מאחוריהם, שם נשען על הקיר נער בן גילי, חתיך הורס, שרוב הזמן נראה משועמם מהחברה והרגע הצלחתי לשעשע אותו…
טום שמע את הספק צחוק ספק גיחוך שלי, ואני נשבעת שלהבות הציתו את עיניו. הוא הביט בי במבטו הרצחני, כאילו בא לומר "איך את מעיזה?!"
נבהלתי ממבטו, עצמתי עיניים והתפללתי שמשהו אחר יקרה, משהו שיסית את תשומת ליבו ובמיוחד את מבטו ממני! בדיוק אז זרועות גדולות כרכו סביבי. פתחתי את עייני, מופתעת, לרגע חשבתי שאני וטום שולם והוא מחבק אותי?!?!?! לא הגיוני!! ואז ראיתי אותו, את הנער המסתורי מחבק אותי מאחור ובמבט מתוק מתוק ועדין שואל את טום: "מה קרה? למה אתה נועץ מבטים בנסיכה שלי? אני לא מרשה לאף אחד להסתכל עלייה בכזה רוגז…" אמר בנימה אדישה וקצת מאיימת. טום פתח את עיניו בתהייה והסמיק, אחר כך פניו נעשו מזלזלות ואמר: "חה! כן בטח! זאת חברה שלך?! חה! הצחקת אותי!"
הנער התיישר מחיבוקו, עמד לצידי וכרך את זרועו על מותניי ואמר:"מה הבעיה בזאת?," הוא הרפה את אחיזתו ממני והתקרב לטום במבט מאיים. "אני אקצר במילים כיוון שאני לא רוצה לעשות לך סצנה מול הפמליה שלך," "האמת שזו הפמליה שלי.." אמרה דלילה, וכשמבטו של הנער קפצה אליה היא שתקה. "כדאי מאוד שזו תהייה הפעם האחרונה שאתה פונה אליה, מובן?" אמר הנער באיטיות. הזזתי את ראשי בכדי לראות את מבטו של טום שנראה לבן כמו סיד!!! בחיים לא ראיתי מישהו כל כך חיוור! טום הצליח ללחוש אליו בפחד:"אוקי.." והמוסקפלוצים הלכו כמה צעדים אחורה ופנו ללכת במהירות מוזרה שאין כמותה. הנער הסתובב אליי עם חיוך גדול על הפנים ורק אז ידעתי שזה בטוח… " חה! חה! חה!.." נשפכתי מצחוק והא צחק ממני. לא יכולתי להחזיק את עצמי זה היה קורע!!! אחרי כמה עשרות שניות התיישרתי ואמרתי בחיוך טרי מהתנור:"תודה לך! אין לך מושג איך הצלת אותי, למרות שנראה לי שקצת הגזמת לפי התגובה שלהם.. אבל בכל זאת תודה!" אמרתי בפנים קורנות ומסמיקות למראה היופי האלוהי הזה שעמד מולי!
"מתי שרק תרצי… פשוט נמאס היה לי לראות איך הם מתעללים כל פעם בקורבן חדש, אורבים לחלשים מבנינו ותוקפים במלא הכוח… אבל את קצת שונה, רוב התלמידים בורחים מהם אבל את נשארת במקום.."
"טוב מישהו חייב לעמוד נגדם! גם כן המוסקפלוצים האלה!", הוא צחק ושאל:"מה שמך?" "לונה…" גמגמתי… היופי שלו פשוט ערבב לי את כל המחשבות בראש ולא סתם יופי, הוא גם הרואי, הוא הציל אותי מהיצורים האלה!
"לונה, כמו הירח." הוא אמר.
"ולך? איך קוראים לך?" שאלתי.
"אני קורא לעצמי כּריס!"
"רק כריס?"
"כן!, כריס וזהו.."

אז היום האחרון בשבוע הראשון של הלבד לא היה כזה נורא… אני וכריס דיברנו בהפסקות על הרבה נושאים וזה היה נחמד… רק חבל שהיום הוא היום הלימודים הכי קצר בשבוע…

-המשך יבוא!…