אין לי כותרת לסיפור -כרגע-

אבא תמיד הקריא לי סיפורים לפניי השינה,
אבא גם תמיד היה מכין אותי לבית ספר, אם לא היה לי כוח לקום, הוא היה מדגדג אותי עד שאני נשברת וקמה.
אבא היה נכנס לכיתה שלי בזמנים הכי לא צפויים, ומביך אותי.
אבא תמיד עזר לי לקום כשנפלתי, הוא תמיד תמיד היה שם בשבילי.
עד התאונה ההיא, שבה איבדתי גם אותו.
אמא עוד עזבה לפניי…
אני נזכרת בתמונה שלה, בעצם, שלהם..
אמא הכניסה גבר זר לבית, היא הלכה לחפש אצל אחרים, ואחר גם עזבה אותי ואת אבי.

סבתא תמיד דואגת לי,
היא גם קוראת לי סיפורים לפניי השינה כמו אבי.
אומנם אני כבר גדולה, אבל אני אוהבת שמספרים לי סיפורים, זה מזכיר לי את אבא.
סבתא מכינה לי דברים מתוקים, ואף פעם לא נוזפת בי.
סבא מנדנד אותי בנדנדה שבגינה גבוה – גבוה, עד שיש לי סחרחורת, אבל בכל זאת אני מבקשת שימשיך.
בכיתה יש לי שני חברים, לי וטאי.
אנחנו מסתובבים ביחד עד שצריך להיפרד. אני לא אוהבת פרידות.
כשסבתא לימדה אותי לשתול פרחים בגינה, הפרח ששתלתי צמח בין רגע, סבתא אמרה שזה לא דבר נורמלי ולאט לאט התרחקה ממני…
כשהייתי צריכה כבר להירדם, בשביל להצליח להיות מרוכזת בבית ספר, לא הצלחתי.
חשבתי על הפרח, ועל הדרך שבה סבתא פתאום התחילה להתרחק ממני,
הרמתי את ידי, ויצא ממנה אור שעשה חור בתקרה, לרגע לא האמנתי למה שקרה,
אבל, מאז אני לובשת כפפות ומתרחקת מכל מי שאני אוהבת… אני לא רוצה לפגוע בהם..

–
חזרתי מהבית ספר, ובלי להוסיף מילים מיותרות נכנסתי לחדרי.
הסרתי את מסיכת ה"מתבודדת" מעליי וחנקתי את הדמעות, כמו כל יום.
"זה בשביל להגן עליהם" אמרתי לעצמי, "בשביל לא לפגוע בהם" המשכתי.
דחפתי את פניי לתוך הכרית בכדיי להירגע, והסתכלתי על החור שנמצא בתקרה.
"מיו.." שמעתי את הלחישות האלו, שכל פעם מחרפנות אותי, "אני חושבת שאני כבר מתרגלת אליהם.." ניסיתי לצחוק, ובמקום זה יצא לי צליל מריר.
"מיו, הגיע הזמן" הסתכלתי על התקרה, "מה..?" מילמלתי בשאלה, מזועזעת מהמחשבה שהקול הזה קורא לי ופתאום ממציא לי מילה חדשה.
מהחור שבתקרה התחיל לצאת אור, כל החדר התבהר באור המיוחד הזה. הרגשתי מוזר.
הבטתי בכפפות, הן התמוססו בידיי, "אני צריכה את הכפפות האלה!!" צרחתי בלי להשים לב,
"הידיים שלי.." הן התחילו להיעלם.
"מה לעזאזל קורה?!"