אין כניסה פרק 8 (פרק ממש מושקע- תעריכו!!)

קודם כל – סורי על שלקח לי כל כך הרבה זמן- הייתי חולה והיה לי מבחן טרום מתכון בלשון ובמתמטיקה ו…
בקיצור הייתי עמוסה וחוץ מזה, את הפרק הזה עשיתי עם עוד מישהי אז הסיגנון יהיה טיפה שונה,
מקווה שתאהבו- קריאה ממהנה! ;)

"אני לא חושבת שיש כבר על מה לדבר, וחוץ מזה- אתה נפרדת ממני כך ש…"
"הי, עשיתי את זה כי *את* רצית את זה!", הרגשתי לא נח לריב ככה באמצע מסעדה אבל באמת הגיע הזמן לסיים את הדיון הזה אחת ולתמיד,
"אני רציתי? מאיפה אתה יודע מה אני רציתי? איך הגעת למסקנה הזאת??",
אריק הביט בי תמה "ק…קייט אמרה לי…", מיצמצתי בחוסר הבנה מוחלט
"מה היא אמרה לך?", אריק נראה מהורהר כשענה
"היא אמרה שאמרת לה שקשה לך איתי ושאת רוצה להפרד ממני רק את לא מוצאת הזדמנות…"
"מ-ה??!!" לא האמנתי, היום הזה רק הולך ונעשה מוזר יותר…
"חשבתי שאני עושה לך טובה שסיימתי את זה…"
"רגע.." לא הבנתי כלום, למה שקייט תעשה דבר כזה? "אתה… אתה לא רצית להיפרד ממני?"
"אף פעם", קמתי מהשולחן המומה, שילמתי והתחלתי ללכת במהירות לעבר המכונית, שמעתי את אריק מאחוריי אבל לא יכולתי להקשיב לו, לא יכולתי לעכל את כל מה שאמר, לא יכולתי לחשוב על שום דבר, רציתי רק להיות לבד. נכנסתי למכונית בשתיקה והמשכתי לשתוק גם כשאריק התיישב לידי וניסה לדבר איתי ולהרגיע אותי, "סע לבלארני" אמרתי לבסוף, אריק הביט בי בדאגה והתניע את הרכב
"אני מצטער" אמר והתחיל לנסוע.
***
יצאנו לאווי הקר של בלארני. התקרבנו לשער, השומר ברך אותנו ב"ערב טוב" חפוז והכניס אותנו אל הטירה- מבנה מאבן שהכניסה אליו היא דרך מערות מפותלות. עלינו לגג הטירה (המקום בו נמצאת האבן) בקושי וחיכינו שהתיירים שלפנינו יסיימו, כשהגיע תורי ביקשתי מאריק שיעזור לי לעלות על האבן, אריק הסתכל אחורה, עמדו מאחורינו עוד עשרות תיירים,
"את בטוחה?" שאל בהיסוס, הנעתי את ראשי לחיוב, אריק תפס אותי ועזר לי לעלות על האבן למול עייניהם
של עשרות התיירים ההמומים שמאחורינו, מצאתי את האבן (שאגב הייתה קטנה בהרבה מהאבן המזוייפת)
ונישקתי אותה בתקווה, 'את אמורה להביא לי מזל טוב, בואי נבדוק…', עליתי על האבן וקפצתי חזרה למקום בו אריק עמד,
"נו, אני נראית משכנעת יותר?", אריק בחן אותי בחיוך ואז אמר
"אפשר לבדוק…", חייכתי,
"תכרע על הברכיים!",
"סליחה?!" אמר בתמיהה ונשאר לעמוד כשזרועותיו שלובות זו בזו, טוב… אז כנראה שזה לא עבד כמו שחשבתי…
"הי, אנחנו חייבים לזוז אם את לא רוצה שיזרקו אותך מכאן בכח.." אמר אריק כששמע שהצעקות מאחורינו התגברו,
"כן, בוא נזוז". ירדנו בחזרה דרך המערות וממש לפני שיצאנו נתקלתי באבן והתגלגתי על הריצפה הקשה, תפסתי את ראשי נאנקת מכאב,
"את בסדר?" שאל אריק בדאגה וכרע מעליי, יופי, לא מזל ולא שיכנוע, נהדר…
"אנה??", הרגשתי סחרחורת קלה, נאחזתי בעיניו הכחולות של אריק שהביטו בי במבט שלא הצלחתי לפרש. הוא העביר את אצבעו מרקתי לסנטרי והצמיד את שפתיו לשפתי, חשתי הלם מוחלט, אך לא הצלחתי לגרום לעצמי להפסיק, ידי התרוממו ונאחזו בכתפיו בחוזקה, לפתע נשמע קול כחכוח גרון מאחורינו ואריק התנתק ממני, זה היה אחד השומרים שרדף אחרינו, לחיי פרחו באדום לוהט מרוב מבוכה אך אריק רק הביט בי בסיפוק.