אין כניסה פרק 5

ירדנו למטה לחניה של המלון,
"אני נוהג" קבע אריק, אבל לא סמכתי עליו
"לא, עדיף שאני אנהג", אריק משך בכתפיו וזרק אלי את המפתחות תוך כדי עקיצה גלויה
"צודקת, אנחנו יכולים לאאבד בגללי…" התעלמתי מהעקיצה וניכנסתי לרכב, טוב, באמת נאבדנו כמה פעמים בגללי, אבל זה היה לפני 3 שנים!!
אריק התיישב במושב לידי והוציא את הGPS
"אז הולכים לנשק אבן עתיקה?" חייכתי, הוא מנסה להעלות לי את המצב רוח בכל פעם שאני לחוצה, בדיוק כמו פעם… "לא בדיוק, כלומר אנחנו כן הולכים לנשק אבן עתיקה, אבל לא את זאת שמאות אלפי תיירים מנשקים", אריק היה נראה מופתע
"אלא…?"
"האבן שכולם מנשקים היא חיקוי לאבן האמיתית שאגב נימצאת בדיוק מאחוריה, השילטונות פירסמו במכוון את החיקוי – כך הם גם מרוויחים כסף וגם אף אחד לא זוכה לשום כח שיכנוע אגדי" ארי נראה מהורהר, כעבור כמה שניות הוא שאל
"אם השילטונות הסתירו את מקום האבן האמיתית, מאיפה את יודעת איפה היא נמצאת?"
"הדלפות. כיום אי אפשר לסמוך על אף אחד…" הרגשתי את אריק נועץ בי מבט
"אז למה את סומכת עליי?", אופס, שוב הנושא הרגיש, מה הוא רוצה שאני אגיד?? שיש בי עדיין חלק שסומך עליו, שאוהב אותו? ניסיתי להתחמק
"מי אמר שאני באמת סומכת עליך?" אבל אריק מכיר אותי והוא יודע מתי אני דוברת אמת ומתי לא
"אם לא היית סומכת עליי את לא היית מספרת לי את כל זה ובטח שלא היית נותת לי לבוא איתך" לא הבנתי לאן הוא חותר, "אז אני סומכת עליך, מה זה משנה?" נכנסתי לחניה של שדה התעופה והחנתי את המכונית באחת הפינות בחניה, "כניראה שזה באמת לא משנה" אמר אריק ויצא מהרכב, המבט שלו היה נראה מאוכזב, לא רציתי להתעמת איתו אבל גם לא ידעתי מה הוא רוצה, ממה הוא מאוכזב?
כעבור כמה שעות כבר ישבנו במטוס ליעד הבא שלנו – קורק.
אריק לא דיבר איתי במשך כל הטיסה, וגם לא כשהגענו לקורק. כשעלינו למונית הוא רק אמר ביובש
"אני אשלם על זה" וחזר להביט במפה שלקח משדה התעופה, כשלפתע הנהג איבד שליטה על הרכב, המונית הוסטה מהכביש אל היער שמשמאלה ולמרות שהרגשתי צורך עז לצרוח לא הצלחתי להוציא הגה מהפה ורק תפסתי בחוזקה בזרועו של אריק, אריק הספיק לפתוח את הדלת ולקפוץ יחד איתי אל מחוץ למונית ברגע שהיא נתקעה בעץ אלון עבה והפכה לגוש מתכת בוער.
הריח של הבשר החרוך צימרר אותי, התכווצתי במקומי והרגשתי שאני לא יכולה לזוז, לא יכולה לדבר, הייתי בהלם מוחלט. אריק עזר לי לקום והשעין אותי עליו, כך התחלנו לדדות לאורך הכביש, הכביש היה שומם לחלוטין וכאשר עברה מכונית היא אפילו לא האטה.
"אני חושב שנגיע לקראת הערב…" אמר אריק והראה לי את המפה שהצליח בקושי להציל – היא הייתה מלאה בפיח אבל אפשר היה להבחין במרחק שבין קורק למקום בו בערך אנחנו היינו
"הטירה נסגרת לקראת ערב, נצטרך לישון בקורק היום…" אמרתי באנחה.
התקדמנו באיטיות ולאחר כמה דקות של שתיקה מביכה אריק אמר
"נראה כאילו מישהו מנסה מאוד לעכב אותנו" הינהנתי, זה הדבר הראשון שחשבתי עליו אחרי התאונה,
"אתה חושב שהיא כאן?"