אין כניסה – פרק 12 (פרק ארווווך!!)

טוב, אם אתם רוצים להבין משהו תצטרכו לחזור על השורות האחרונות של הפרק הקודם כי להזכירכם קטעתי את הפרק הקודם לקראת הסוף…
קריאה מהנה!!
***
אז ככה: מיילי הכניסה את כ-ל מה שהיה שייך לה בחדר (וזה *ממש* הרבה!) ל-2 מזוודות שכמעט התפוצצו מרב בגדים,
"ברור! מי יודע מה יקרה, אולי יגנבו לי את הבגדים, ואולי בסוף נשאר ליותר זמן ואולי…", אריק יצא מהחדר כשהוא אוטם אוזניים ואני רק עמדתי וציחקקתי מהסבריה הקולחים של מיילי…
– כאן היה אמור להתחיל הפרק… –
אריק לקח עגלה למזוודות וסחב את המזוודות של כולנו בקושי רב
"אריק, אין צורך שתסחוב הכל, אני יכולה לסחוב את המזוודה שלי בעצמי!" אמרתי כשראיתי שהוא נעצר כל 5 דקות לשפשף ידיים,
"אני מציע לזרוק מזוודה אחת של מיילי…",
"שלא תעז!!" מיילי תפסה בידיה את המזוודה שאריק הרים,
"אתם יכולים לא לריב במשך 5 דקות רצופות?!"
"לא!!!" ענו מיילי ואריק יחד והמשיכו למשוך אחד מהשניה את המזוודה העמוסה, הוצאתי את המזוודה שלי מהעגלה והתחלתי ללכת איתה לכיוון הדלפקים, אריק עזב את המזוודה והלך אחריי בעצבים ומיילי סידרה את משקפי השמש שלה (כן, משקפי שמש בשדה תעופה…) והמשיכה ללכת לצידי עד המטוס מבלי להעיף מבט על אריק. עלינו על המטוס וחיפשנו את המקומות שלנו
"אני ליד החלון!!" צווחה מיילי מאושר וקפצה לעבר מקומה,
"5C… אני יושבת ליד המעבר", אבל אריק עצר אותי ולא נתן לי לשבת,
"לא, אני *ממש* לא הולך לשבת ליד בלונדי, תשבי את באמצע!" ועוד לפני שהספקתי להגיב הוא התיישב במקום שלי, "אתם *כל כך* קטנוניים שזה מפחיד…" אמרתי בגילגול עיניים והתיישבתי בינהם.
הטיסה עברה למזלי בלי שום וויכוח בין אריק למיילי ולאחר כמה שעות שמענו את הטייס מודיע כי הגענו לארגנטינה. יצאנו משדה התעופה וסקרנו במבטנו את העיר הגדולה,
"הלו ארגנטינה!" אמרתי בגיחוך, מיילי מיהרה להוסיף
"הלוו שופינג!!!!!" יכולתי לשמוע את אריק ממלמל בתיסכול, "לא שוב…"
"יוווו, תראי איזה נעליים מהממות!", אריק הפסיק את שטף דיבורה תוך כדי ניפוף נואש למוניות החולפות
"אנחנו עדיין עם המזוודות מיילי, חוץ מיזה כדאי שננוח קודם, אנחנו לא יודעים למה לצפות מחר…" מיילי עשתה מבט מתחנן ושילבה את אצבעותיה בתחינה
"רק לחנות הזאת, בבקשה…" נאנחתי בקול,
"אוקי, אבל רק לכמה דקות…",
"אני אחכה בחוץ" אמר אריק מיד ונשען על הקיר הסמוך,
"אה…. אני חושבת שאני אחכה פה עם אריק…" גימגמתי והסתכלתי על מיילי בחשש, מיילי זהרה מאושר, "בעיה שלכם, אני בפנים!!". התיישבתי על ספסל מזדמן ולאחר כמה שניות אריק התיישב לידי וכרך סביבי את זרועו, "אריק, אתה צריך להתנהג למיילי קצת יותר בסבלנות, בסופו של דבר אתה זה שהסכמת שהיא תבוא.."
"ותאמיני לי שאני מתחרט על זה בכל רגע שעובר" חייכתי ונשענתי על כתפו
"מיילי היא טיפוס קשה אבל היא יכולה להיות מאוד נחמדה אם מתייחסים אליה בסבלנות…",
"א-נ-ה!!" מיילי יצאה מהחנות ורצה לעברנו בהיסטריה,
"היא בטח ראתה ג'וק…" אמר אריק בזילזול,
"אתה הקשבת לי בכלל??!!" אריק משך בכתפיו ופנה להביט במיילי שעמדה מולנו מתנשפת במהירות
"ראיתי את קייט!",
"איפה??"שאלנו אני ואריק ביחד, מיילי דיברה במהירות
"בטלביזיה, הקריין דיבר שם על איזה מערה שנבקעה או משהו כזה וברקע ראיתי את קייט!", אני ואריק החלפנו מבטים מודאגים,
"אני חושבת שנפגוש את קייט מוקדם משציפינו…" אמרתי וגררתי את המזוודה לצד הכביש,
"מה את עושה?"שאלה מיילי עדיין בלחץ,
"אנחנו נוסעים למערת הידיים, עכשיו!".
עלינו למונית הראשונה שהצלחנו לתפוס ואחרי ששילמנו למונית מחיר כפול ומשולש הגענו לפריטו מורנו ליד מערת הידיים, המקום היה עמוס בניידות משטרה ובעשרות אנשים סקרנים שנדחפו מאחורי הניידות,
"איך נמצא כאן את קייט?" שאל אריק בתסכול כשהוא חולש בעיניו על כל האיזור,
"ממ.. לא חשבתי שתקדימו כל כך…", אני ואריק הסתובבנו באחת בפיות פעורים,
"ק..קייט…" מילמלה מיילי ונדמה היה לי שהיא רעדה,
"הוו, ובטח לא חשבתי שתבואו עם אורחת…", קייט הוציאה שקית קטנה ואטומה ושיחקה בה בידיה,
"אכפת לכם אם נלך למקום שקט יותר?" ובלי לחכות למענה היא החלה לפסוע בשלווה, אריק נעץ בי מבט שואל, הינהנתי לעברו בהסכמה והתחלתי ללכת עם מיילי שלא הפסיקה ללחוש לי
"למה הגעתי? למה הייתי צריכה להכנס לכל זה?? אפילו לא הספקתי לקנות את הנעליים…", אריק הצטרף אלינו כעבור כמה שניות כשבידו חבילה עטופה היטב, אריק תפס בידי בידו השניה ולחש לי בחוסר ביטחון מוחלט, "הכל יהיה בסדר…".
אחרי כחצי שעה של הליכה מייגעת הגענו למקום שומם. קייט הסתובבה לעברנו בחיוך,
"חיכיתי לרגע הזה הרבה מאוד זמן, אני חושבת שאני יכולה לשחרר אותך עכשיו אריק…" הסתובבתי לאריק ובטתי בו בתמיהה, אריק רק השפיל את מבטו. קייט התקרבה אליו באיטיות, לחשה לו משהו באוזנו ואחר התרחקה שוב. אריק נשך את שפתו התחתונה והביט בי בכאב,
"אריק, אולי תרצה לספר לאנה מה עשית או שאולי אני אספר לה..?", העברתי את מבטי מאריק לקייט חליפות, "מישהו מוכם לספר לי מה לעזאזל הולך כאן??" שאלתי בעצבים, אריק שתק בעקשנות וקייט רק הרחיבה את חיוכה,
"האבן שלך אנה לא עבדה כי זאת לא הייתה האבן המקורית",
"את זה כבר הבנתי…", אמרתי והעברתי את משקלי מרגל אל רגל,
"את האבן המקורית אני נישקתי ושמתי במקום אחר. ובגלל שהייתי צריכה קצת זמן כדי לעשות את העיניינים שלי ביקשתי יפה מאריק שיעקב אותך…", ניסיתי לעכל מה שהיא אמרה, כל הסיבובים שאריק עשה לי, הארוחה הרומנטית, המסעדה, כל זה היה בשביל לעקב אותי, כל זה היה לא אמיתי…
"למה לא אמרת לי שום דבר??" אמרתי בשקט מבלי להביט באריק, קייט ענתה בציחקוק
"אוייש, הוא לא יכל, אמרתי לו לא לספר לאף אחד..", החזרתי את מבטי לקייט, הרגשתי שאני בוערת מבפנים ואז הבחנתי בכך שקייט הכניסה את ידה לשקית שהחזיקה, חטפתי במהירות את החביחה מידיו של אריק ושלפתי משם את החרב, מיילי תפסה בצווחה קטנה את ידו של אריק שרק עכשיו הישיר את מבטו. קייט התכווצה במקומה, הורדתי באיטיות את החרב לכיוון הריצפה ובהתאמה מוחלטת קייט התקפלה על הריצפה מבלי יכולת לזוז, היא אמרה בקול חנוק
"יפה אנה, הורדת אותי לריצפה, אבל את לא הולכת לעמוד כאן לנצח, נכון?", חשבתי רגע ואז הבאתי את החרב לאריק, "תחזיק אתה", אריק היסס, "אני חושב שזה עובד רק אצלך…", דחפתי לו את החרב לידיים, "תמיד שווה לנסות..", הסתכלנו על קייט שעדיין הייתה מכווצת על הריצפה,
"מסתבר שהחרב הזאת עובדת אצל כולם". התרחקתי מהם במהירות ואחזתי בראשי בחוסר אונים-
מה- אני- עושה- ??