איך זה מרגיש? ~3~

שוב הצלחתי למצוא את עצמי באותו מצב. אני מאחרת, ובגדול. רצתי במהירות הכי גדולה שרגליי הצליחו לספק לי ושוב עברתי על החוקים. הפעם ראיתי את פנים הלוקר של ג'סיקה בדרך לכיתת הביולוגיה. נתקפתי דה ז'ה וו חזק כל כך עד שהרגשתי שבכל רגע אני שוב אתנגש בבחור ההוא. צמרמורות עברו בגופי רק מהמחשבה. בנס הצלחתי להגיע לכיתת הביולוגיה שנייה או שתיים לפני הצלצול. התיישבתי ליד השותף שלי במעבדה ואחד הידידים הטובים שלי, ג'וני סמית', שואפת את הניחוח המוכר של יסודות שונים, ריח קבוע של משהו נשרף וחומרי חיטוי. הנחתי את תיק הצד החום על משענת הכסא הגבוה וסידרתי את ספריי בערמה מסודרת על השולחן לצד מבחנות ומזרקים. השענתי את מרפקיי על השולחן האפור והקר. למרות ששבוע עבר, עדיין לא הפסקתי לחשוב על מה שקרה. הורדתי את מרפקיי מהשולחן והחזקתי את יד ימין שנגעה בשוק המבורך בידי השמאלית, ואת האצבע המורה שמרתי קרוב ללבי, כמו שעשיתי כל השבוע האחרון כשהידיים שלי לא החזיקו דבר. עוד הייתה לי שארית תחושה בקצה. ניסיתי להיאחז בה.
"לילייה, הכל בסדר? קרה משהו בדרך? את נראית קצת חולמנית בכל השבוע האחרון," ג'וני שאל אותי.
"סתם, רצתי כל הדרך הנה," תירצתי לו והפניתי את ראשי אל המורה שהחל לחלק לנו הוראות לניסוי הקרוב.
"כרגיל," הוא מלמל בחיוך, ואני החזרתי לו חצי חיוך רפה.
חרטתי שוב במוחי את פניו שבכל מקרה לא הייתי שוכחת לעולם. בכל פינת רחוב, כל פנייה באוטובוס, כל מסדרון הומה בבית הספר, ניסיתי לאתר אותו, כל פעם מחדש הרגשתי שהוא מעבר לפינה, והתאכזבתי כשגיליתי שלא. עד שלמחרת היה רגע שלשנייה אחת הרפיתי מהמחשבה עליו, כשהלכתי לקנות גבינה. נכנסתי לחנות הקטנה. הפעמון הקטן מעל הדלת השקופה השמיע צלצול חרישי ונעים. דרכתי על רצפת המשבצות הלבנות עם המעוינים האדומים בפינת כל משבצת. קירות העץ של החנות היו מכוסים בפיסות עיתונים ישנים אשר נשאו את שמה של עיירתנו. ריח הגבינות המסריחות תקף את אפי לצד הריחות הנעימים של הגבינות האחרות, אשר ליטפו את אפי בחום. הייתי לבד בחנות עם מוכר הגבינות, אשר סידר את המחירון עם גבו אליי. הסתכלתי על המקרר עם שלל סוגי הגבינות וניסיתי להיצמד לרשימה שאמא נתנה לי, אבל הגבינה החדשה עם 56 אחוזי השומן כל כך קרצה לי, שלא עמדתי בפיתוי והחלטתי לקנות מעט. לדרך.
"אני רוצה בבקשה גבינת צ'דר, קממבר, רוקפור, קצת מוצרלה ושתי חתיכות מהגבינה ההיא, עם 56 אחוזי השומן," אמרתי למוכר שעמד מאחורי הדלפק, עד שעברו שתי שניות וקלטתי על מי אני מסתכלת. כמעט התעלפתי במקום למראה עיניים שחורות כפחם, תלתלים שחורים דמויי קטיפה, ונמשים. נלחצתי. הוא לא זיהה אותי כי באותו היום לבשתי שכמייה חדשה שקניתי עם אפרודיטה המקסימה בשבוע שעבר, יום אחד לפני ההתנגשות הגורלית. היא הסתירה את רוב הפנים שלי. הרכנתי אותם למטה ליתר ביטחון. חיכיתי שיושיט את ידו להניח את הגבינות על הדלפק. כשהוא עשה זאת, גם אני הושטתי את ידי הימנית. נגעתי בו, והרגשתי. התחושות הציפו אותי שוב. כבר הספקתי לשכוח כמה טוב זה היה. המגע ארך קצת יותר משלוש שניות. אבל זה הרגיש כמו נצח. הוא הסתכל בעיני, זיהה אותי. אבל השאיר את ידו שבריר שנייה יותר מהזמן שציפיתי שימשוך אותה. או שדמיינתי את זה. בזמן המגע שמתי לב לעוד משהו. כשנגעתי בו, הצלחתי להרגיש את בגדי. הרגשתי את מגע השכמייה על עורי. היא הייתה רכה, ורציתי לחכך בה את ידי עוד ועוד. הרגשתי את הלחץ הקל של הנעליים על רגלי. הרגשתי את שערי האדום מתחכך על פני, וזה דגדג, והיה מדהים. המילים ברחו מפי לכמה רגעים.
"מי אתה?" הצלחתי לשאול בקושי. עמדתי קפואה במקום בלי יכולת לזוז. הכרחתי את שפתיי לזוז ולמילים לצאת בכוח.
הוא לא ענה.
רק רגע עבר מאז המגע בנינו, וכבר התגעגעתי ליכולת להרגיש. לא ידעתי מי הוא או מה הוא, אבל ידעתי שיהיה לי קשה להתרגל שוב לחיות בלעדיו, אפילו שהזמן שבילינו יחד הוא קצר יותר משתי דקות.
"מה אתה? איך אני יכולה להרגיש אותך?" התחלתי להילחץ. התחלתי לקלוט את גודל העניין, "אני אצטרך לדבר. אני אהיה חייבת לספר לקובעים העליונים. מה יקרה לי? אני אלך לכלא. אני לא רוצה להיות בכלא," דמעות עמדו בעיני.
"שקט. די," הוא נעץ בי מבט. למרות הטון הקפוא והמבט החד, משיכתי אליו גברה. הרגשתי שאם אני אצא מהחנות, או שהוא יצא דרך הדלת, אני לא אשרוד את זה.
שנינו היינו לבד. השקט היה נורא. הרגשתי שהוא לוחץ עלי מכל הכיוונים. הרגשתי חנוקה. העברתי אצבע על צווארון המשכיה.
"את לא אומרת כלום," הוא אמר ולא הוריד את מבטו מעיני. אני הרגשתי שגם אילו רציתי, לא יכולתי להוריד את מבטי מהעיניים שלו, שהפנטו אותי עד עמקי נשמתי, "את תהיי חייבת להמשיך בחיים שלך. כאילו זה לא קרה. ברור?"
"אני לעולם לא אוכל," אמרתי את האמת. לא יכולתי לדמיין איך אוכל לקום מחר בבוקר. לא יכולתי לדמיין איך אוכל, איך אשתה, איך אישן. לא יכולתי לדמיין רגע שבו לא אחשוב על כל זה.
"את תהיי מוכרחה," הוא אמר לי, והטון נעשה עוד יותר קר והחלטי. יכולתי כמעט להרגיש את הקור נוגע בי. אבל בכל זאת זיהיתי ניצוץ של חום בין עיניו. ניצוץ של אש בתוך הקרח השחור והקפוא של עיניו. זה חדש גם לו, כל הקטע הזה של המגע, של ההרגשה? מי הוא?
המסתורין אפף ועטף אותו יותר ויותר, ואני לא יכולתי לעמוד עוד בפיתוי.
"אני לא יכולה. לעולם לא אוכל לשכוח אותך, עם או בלי ההרגשה," שוב האמת יצאה מפי. כל שרציתי היה רק להתקרב אליו, לגעת בו, להיות חלק ממנו. רגשות לא הגיוניים לחלוטין. אני לא מכירה את האיש. הוא התנגש בי לפני שבוע, זה הכל.
ומאז זה היה כל עולמי.
הוא פתח את פיו לומר משהו, ואז נכנסה גברת מילר לחנות הגבינות וביקשה גבינת ברי, פרמזן וגורגונזולה. הוא מיהר לטפל בבקשתה. אני נשארתי נטועה במקום. התבוננתי בו. ניסיתי לדמיין מה הוא ניסה לומר. הסקרנות הרגה אותי. ניסיתי להילחם בדחף להיבלע בתוכו. בזמן שגברת מילר חיפשה כסף קטן בארנקה, הוא התקרב, לקח את שקית הגבינות שהזמנתי ובמבט קשה הוא נתן לי אותה.
"הגבינות," הוא אמר לי.
הושטתי את ידי והרגשתי כאילו היא זזה בהילוך איטי. הסתכלתי עליו בעיניים גדולות, שואלות ולא מבינות. התחלתי לצעוד באיטיות לעבר הדלת. כל שניים או שלושה צעדים הסתובבתי לאחור להעיף עוד מבט. בפינת הרחוב לא הצלחתי להתקדם, כי זה אומר שלא אוכל לראות אותו יותר דרך החלונות הגדולים והדלת השקופה של חנות הגבינות. ומי יודע מתי אראה אותו שוב? פשוט עמדתי שם, משקיפה על חנות הגבינות. רציתי לחשוב שהוא מרגיש במבטי ומנסה להתאפק לא להסתכל עלי, אבל לא ידעתי אם זה נכון או שהוא באמת לא יודע שאני שם. לבסוף התחיל להחשיך, ואני הכרחתי את עצמי לצעוד הביתה בצעדים כבדים.
בבית אמא לא הבינה איך קיבלתי גבינות בחינם, ואני חשבתי לעצמי שקיבלתי הרבה יותר. קיבלתי עולם שלם וחדש.