איילין – פרק 6

"טוב , אז כאן זה מגורי הבנות ,2 חדרים , 2 בנות בחדר " חייכתי ופתחתי דלת בתוך המבנה של האחוזה שלא הייתי בו המון שנים , עד לשיפוצים. אפילו שכחתי שהוא קיים. כל כך מוזר..יש עוד חלקים בבית שלי ששכחתי מעצם קיומם ?
"אי אפשר בת בחדר ?" צחקקה תהל
"למה את לא מודה ושותקת ? את יודעת כמה ילדים היו איתי בחצי מהחדר הזה בבית יתומים ?" סינן מייקל בעצבנות
"ואיפה את תיהי ?" היא התעלמה ממנו ושאלה אותי
"אני חושבת שאני אעבור לאחד מחדרי הבנות" אמרתי
"טוב , אפשר לסיים עם הסיור החופר הזה ?" שאלה תהל ונכנסה לאחת מהחדרים , זורקת בגסות את חפציה
"עדיין לא." חייכתי
"אבל כבר התמקמתי!" היא אמרה , נשכבת על אחת המיטות
"בואו , לא סיימנו" אמרתי בחוסר סבלנות ועברתי את הצד של מיקומי חדרי הבנות אל תוך המזדרון המחולק ל-2
"טוב אז בצד הזה" אמרתי , לוקחת את הפנייה האחרת של המסדון
"נמצאים מגורי הבנים , גם , 2 חדרים , 2 בנים בכל חדר" חייכתי
"זה יהיה החדר שלך מייקל" פתחתי את חדר מספר 4
"אני יכול לשים את הדברים שלי ?" הוא שאל
"מה…בט..בטח. זה הבית שלך מעכשיו , אתה לא צריך לבקש ממני רשות" גמגמתי מאופן הניגודיות בינו לבין תהל.
"לין! הבאנו את הילדה החדשה , בואי תעשי לה סיור!" שמעתי צעקה של אמא
"בואו" אמרתי , קצת מתרגשת
"אני באה!": צעקתי והתקדמתי במהירות במסדרון לכיוון הסלון עם הטלוויזיה המשותפת , שלידו הייתה הכניסה למבנה , כשמייקל ותהל מאחורי
"היי" חייכתי לאמא שהניחה את ידיה על כתפיים של ילדה בעלת שיער קצר , כמו בתספורות האלו של הבנים שראתי כהצלחתי להתגנב מהשער של הבית.
"זאת דניאל" אמא חייכה
"היי דניאל. אני איילין" חייכתי
"היי" היא צחקקה
"מה הקטע של התספורת ? תשני מין וזהו" פלטה תהל
"תהל תסתמי." לחשתי
"בטוחה שאת כבר שינית." צחקה דניאל ומייקל גיחך
"תפסיקו." אמא שלי התערבה
"הבא שאנחנו הולכים להביא זה פיטר סטיבנס" חייכה אמא
"נסו לא לריב עד שאחזור" היא לחשה ויצאה מהדלת
דניאל הייתה לבושה בחולצה לבנה בעלת שרוולים צבעוניים ,וחייכה עלי בעדינות.
"בואי אני אראה לך את החדר החדש שלך" חייכתי
"רק אל , אל תשימי אותי איתה" היא אמרה והסיטה את מבטה לעבר תהל
"בקצב הזה תהל , יהיה לך את החדר לבד שכל כך רצית" לחש מייקל והתיישב מול הטלוויזיה
"זאת הייתה המטרה כל הזמן" היא צחקה
"אני מצטערת על זה" אמרתי בדרך למגורי הבנות , מרגישה קצת אחראית.
"אבל אבא אמר לי שככה ילדות כאלה מתנהגות." אמרתי
"ילדות כאלה ?" היא שאלה
כן את יודעת.. מופרקות כאלה" לחשתי והיא התחילה להתגלגל מצחוק
"מה מצחיק ?" צחקתי למשמע הצחוק שלה
"את. לא אומרים מופרקות ,איפה את חיה ? במאדים ?" היא לחשה
"אה , לא ?" לחשתי , מרגישה את הסומק משתלט על פרצופי
"לא , אומרים מופקרות" היא צחקה
"אופס" חייכתי
"מה זה ?" שאלתי , למראה עצם לא מוכר שהיה בכיסיה במכנס.
"אה זה ? מברג.." אף פעם לא ראית אחד כזה ?" היא לחשה
"לא ממש. מה זה עושה ?" שאלתי
"טוב זה כלי שעוזר לבנות דברים , או לפרק אותם" היא אמרה
"למה את לוקחת את זה איתך ?" שאלתי
"את לעולם לא תדעי מתי תכנסי למצב שבו תזקקי לבנות או לפרק משהו. כמו עכשיו" היא חייכה לעצמה
"מתי היית צריכה לבנות או לפרק משהו עכשיו ?" שאלתי
"לא משהו. זה מישהו" היא קרצה