איילות השדה: פרק ראשון (שם זמני…)

פרק ראשון- להתמודד
רעות
אף אחד לא ידע איך קוראים להם עד שזה קרה. הם לא היו מפורסמים, וגם לא חברתיים ביותר. חוץ מבין חבריהם, תלמידיהם, שכנינו ומשפחתנו שמותיהם לא היו מוכרים. אף אחד לא ידע מי הם, ואף אחד גם לא ממש התעניין. אולי זה פשוט ככה אצל כולם. מה אני כבר יודעת? אולי את אף אחד לא באמת מכירים. אולי תמיד אתה שומע על אנשים טובים רק כשקורה להם אסון. ואז רק נשאר לך להצטער על זה שלא הכרת אותם.
כשזה קרה פתאום כולם ידעו את שמותיהם. כולם ידעו את שמותינו. כולם התעניינו בנו, שאלו עליהם. פתאום כל הארץ רועש וכולם רוצים לדעת עליהם הכל. זה מתוך התעניינות אמתית, מתוך אהבה. זה בא עם הרבה חוסר טקט וחוצפה, אך ברור לי שהכל במטרה טובה.
אבל בעיקר, זה מעייף. מעייף להפוך מסתם אחת, עם סתם חיים וסתם מטרות וסתם שאיפות (שלא סתם בשבילי, כמובן- אבל לכל שאר העולם,, מה אכפת להם בכלל?), מסתם ילדה עם סתם משפחה (בריאה, שלימה ושמחה)מסתם איזה יישוב בהתנחלויות, למרכז השיח. לאחת שמתעניינים בה, אחת שכל הזמן מוקפת אנשי תקשורת ומבקרים ומנחמים שאני בקושי מכירה ולא ממש רוצה לראות.
"מה שלום הנסיכה שלי היום?"
כבר עברו כמעט חודש ימים. השבעה נגמרה, אך שירה, חברתי הטובה, המשיכה לבקר, או יותר נכון לשהות אצלי מבוקר עד ערב, כל יום. אני מודה, כפי שאמרתי לה פעמים רבות- בלעדיה לא הייתי מצליחה לעמוד על רגליי אחרי הרצח.
"אני בקושי נסיכה," מלמלתי בקול עייף. עדיין לא קמתי מהמיטה וכבר שירה הייתה אצלי בחדר. זאת על פי בקשתי כמובן, שלא תיתן לי לישון מאוחר.
"את בת של מלך," ענתה ל שירה את תשובתה המפורסמת. "בת של מלך, נסיכה. הכל אותו דבר."
לא עניתי ואפילו לא חייכתי. לא כל כך היה לי חשק לחייך.
קמתי מהמיטה והלכתי ליטול ידיים. יותר מהרגל של חינוך מכל דבר אחר. התלבשתי, הלכתי לסלון ונטלתי מאחד המדפים סידור שקיבלתי פעם, ממש מזמן, מהוריי. ליום הולדת שש או שבע, אני לא כל כך זוכרת. התפללתי, בפעם הראשונה מזה שלושה ימים. לא כל כך בכוונה, אבל בכל זאת התפללתי. אני אוהבת לחשוב כי תפילות של מיוסרים מתקבלות גם כשאינן נאמרות בכוונה כלל. אני בטוחה שמלא רבנים מסכימים עם זה.
כשסיימתי להתפלל, נכנסתי למטבח, שם חיכו לי שירה ודודתי אוריה, עם ארחות בוקר המורכבת מלחמניות שאוריה אפתה אתמול בלילה, סלט וחביתה מלאה בירקות. בימים רגילים אני חוטפת קערת דגני בוקר וחלב אחרי ברכות השחר ואוכלת מהר כדי להספיק את ההסעה. אך מאז שאוריה נמצאת בבית, היא מפנקת אותי בארוחות שוות שלוש פעמים ביום. אוריה ושירה היו לי נחמה- מפני שמצד אחד הן העניקו תמיכה רבה ומלא עזרה, אך עם כל זאת, הן גם התייחסו אליי כמעט רגיל. כל פעם שאוריה מבקרת, היא משתלטת על המטבח. אין בזה משהו חדש בכלל ומזל, כי באמת די נשבר לי מאנשים שפתאום רואים אותי או פתאום מתייחסים אליי באופן שונה. אוריה ושירה, שתיהן חברות קרובות מאז ימי הינקות שלי, היו לי לעוגן מבטחים כשאני רוצה להתפרק, ומצד שני מקום אליו לברוח כשאני רק רוצה להיות רגליה.
שירה חייכה אליי כשראתה אותי נכנסת למטבח. "בוקר טוב לך! דוד מוסר לך שהוא לא רוצה שתדאגי לו."
"ככה הוא אמר?" שאלתי, מבולבלת. למה שיאמר משהו כזה? ואז נזכרתי שהיום דוידי חוזר ללימודים. סבתא החליטה שהגיע הזמן להחזיר גם אותו. התאומים הקטנים כבר שלחה לפני שאפילו נגמרה השבעה, וברוך ה' שעשתה כך, מפני שלא בריא להשאיר אותם בבית כל כך מדוכא. כל היום הם נמצאים אצל חברים וחברות כדי להסיח דעתם.
"כן," שירה ענתה. הוא אמר שהוא רוצה שתהיי שמחה ושלא תדאגי לו היום. הוא מתגעגע לחברים שלו ואפילו למורה שלו."
צחקתי. איזה ילק מתוק, חשבתי. "אני מקווה מאוד שענית שיהיה לו יום מצוין ושאני מאוד שמחה."
אוריה הניחה את כוס הקפה שלה והפנתה מבט מספרה אל שירה ואז אליי, וענתה בשביל שירה. "אל תנסי לעבוד עליו שאת שמחה. הוא בן עשר, הוא מבין מה קרה, וקשה לו. מאוד קשה לו, אבל בגלל שהוא ילד קטן גם קל לו להסיח את דעתו ולחזור לעשות דברים רגילים. אבל הוא יודע מה קרה, וכשאת מנסה לעבוד עליו שהכל טוב ולא קרה כלום, את והתאומים, זה פוגע בו."
לא ידעתי מה להגיד אחרי הטפה כזאת ולכן לא עניתי. הלכתי ליטול ידיי והתחלתי לאכול מהצלחת שאוריה הכינה לי.
אוריה חזרה לספרה ולכוס הקפה שלה, שירה החלה לשטוף כלים (דבר רגיל לגמרי, מרב השעות ששהתה בבתינו כל חייה), ואני אכלתי בשקט. אף אחת לא אמרה דבר, ורק קולות המים הבוקעים מהברז והמזלג על צלחתי בקעו את הדממה הלא נעימה.
לאחר כמה דקות, יוחאי, בעלה של אוריה מנישואים יחסית טריים, התקשר והיא עזבה את המטבח. ברגע שעזבה, שירה הניחה את הכלים, ניגבה ידיה וניגשה אליי, והכנתי את עצמי להיפתח. הוקל לי, שחיכתה שנהייה לבד. כמה שאני אוהבת וקרובה אל דודתי אוריה, יש דברים שרק לשירה אני מסוגלת לספר.
"מה קורה, תגידי?" שאלה אותי, מתיישבת לצדי.
"מה את חושבת?" שאלתי, והזכרתי לה: "את איתי רב הזמן שירוש, מה כבר קורה בשלוש שעות שאת בבית, ואנ יישנה?"
"אוקיי, אלף, אני לא דיברתי אתך מאז עשר אתמול בערב, וזה מלא זמן, ובית, אני שואלת מה קורה אצליך בלב , תותי, ושם דברים קורים מהר. אז נו מה? ספרי!"
חייכתי. אלו דברים, ובכזאת ישירות, שר לשירוש מותר, ורק היא מעזה להגיד. חשבתי מה לענות לה, וחיוכי נמוג. "את באמת חושבת שדוד מרגיש לגמרי שאני מנסה להכניס אותו לאיזה סרט שהכל טוב וורוד?"
"מה אני יודעת? הוא ביקש שאמסור לך שתהיי שמחה כשהוא לא נמצא. מה את חושבת?" שירה שלחה לי מבט מרחם קצת. "את יודעת, אוי זה שהוא לא בבית יעזור לך קצת."
"אולי," עניתי בהרהור. "אולי יעזור לי גם אם התאומים הגדולים יעזו לצאת מהחדרים שלהם. אני מתה לדבר איתם. אני מתה לדעת מה שלומם, לראות איך הם מתמודדים באמת…אבל חילוש ביקש שאתן להם להיות לבד רק לסבתא נתנו להיכנס בערך פעם אחת ולאוריה להביא להם אוכל!"
שירה לא העירה שהיא כבר יודעת את כל זה. היא לא אמרה שהיא כל הזמן נמצאת פה, או שאני כבר אמרתי את זה מיליון פעמים. במקום אמרה, בניסיון לעודד אותי קצת, "היו להם חברים פה בשבעה."
"באמת היו, לאיזה שתי דקות, עניתי במרירות. ,הם לא רוצים לדבר עם אף אחד, וזה מדאיג אותי."
"לפחות יש להם אחד את השני והם מתמודדים יחד," ניסתה חברתי שנית, והפעם זה שכנע אותי קצת.
"כן, לפחות זה נכון," אמרתי לה. דקה של שקט חלפה בינינו לפני ששוב ניסתה לשאול.
"וחזרה אלייך, רעות?"
ניסיתי לחייך, אבל זה לא עבד בכלל, אז פשוט הסתכלתי על הצלח המלאה ברובה ושיחקתי עם המזלג. "אני כל כך לא יודעת מה להגיד לך, שירוש. אני לא בודדה, ברוך ה', יש לי אותך. אבל בכל זאת… אני מרגישה קצת לבד." היא לא שאלה עם הפה, אך עיניה הפגועות במקצת גרמו לי להמשיך. "את יודעת כמה הייתי קרובה להורים שלי, ואני מרגישה כאילו… סוף סוף הסתדר לי בראש שהם אינם ואני מרגישה כאילו הבית פשוט ריק… כאליו העולם ריק! ריק לגמרי מ…משהו. ריק מהם, אני לא יודעת מה. ואני כבר לא חולמת בלילות. ברור שזהה עדיף מחלומות רעים, אבל… זה לא כיף. אני לא מצליחה לישון, וכשאני ישנה, הלילה פשוט נהייה גוש של חושך, כמו שנמשכתי לאיזה ואקום או חור שחור שאין בו מחשבות או רגשות או… כלום! וזה קצת… מפחיד."
ארבה תודה לחברתי לשארית ימיי, על הימים של השברון- הימים שנמשכו שנים בעצם. איך היא ידעה בדיוק מה לעשות, להגיד, איך לעזור, לא אדע, אך היא ידעה בדיוק מה אני צריכה כל רגע. ובאותו רגע, כל מה .שהייתי צריכה זה חיבוק אחד קטן ושלנות נושא. ושירה, כמו קוראת מחשבות, עשתה בדיוק את שניהם

נעמה
נעה ועטרה ניסו להתקשר אליי כמה פעמים, אך אני לא עניתי. בשלב מסוים, הטלפון כובה. אם מעצמו בגלל שאזלה הסוללה, או בגלל שאחילוש כיבה אותו, לא כל כך שמתי לב.
רק רציתי להיות לבד, עם השקט שלי. חברותיי יבינו, הן מוכרחות.
האמת היא שאני קצת מרחמת עליהן. גם הן נכנסו למצב קשה מאוד. פתאום הן צריכות להיות החברות של הילדה שכבר אין לה הורים, וזה ממש קשה אני בטוחה. אני לא יודעת, אני רק יודעת שלהיות הילדה שכבר אין לה הורים… לה יותר מ"קשה". הרבה יותר.
העבירו את חילוש לחדר שלי כדי שהתאומים הקטנים יוכלו לישון בשקט בחדר השני. הם בקושי בבית, כל הזמן אצל חברים, כדי שלא יהיו עטופים כל הזמן באבל הזה סך הכל קטנים, במה הם חטאו שמגיע להם כל זה? מזל שסבתא פה לדאוג להם.
כבר הרבה זמן שאני וחילוש מסוגרים בחדר. מאז שהשבעה הסתיימה, עוד יותר, מפני שאין פה כבר אנשים כל היום שמחפשים לעודד אותנו. שירה, חברתה הטובה של רעות, נמצאת בבית כל הזמן. בהתחלה כעסתי ורציתי לגרש את שירה כבר, שלא תפריע לרעות ותעיק עליה, אך חילוש הסביר לי שכל אחד ומה שטוב לו. ברור שלרעות טוב עם שירה פה.
חילוש היה ממש טוב אליי. תמיד הוא היה- ממש התאום המושלם, אך מאז הפיגוע, יותר מתמיד. הוא ממש דואג לי ומטפל בי. מתי הוא דואג לעצמו, אין לי מושג, ועם כל האגואיסטיות שלי, אין לי כל כך כח לשאול או לדאוג לו בחזרה. בימים האחרונים האדם היחיד שדיברתי אתו חוץ מחילוש, זאת סבתא. למרות הבקשות ההצהרתיות של חילוש שכולם יעזבו אותנו בשקט ולא יפרעו לנו, סבתא התעקשה כן לבוא לדבר אתנו, ודווקא טוב שככה. סבתא יודעת מה היא עושה, בזכות שנים רבות שעבדה כעובדת סוציאלית, והכמה שנים שלמדה פסיכולוגיה. היא ישבה אתנו והכריחה אותנו לדבר, ביחד, וגם כל אחד לחוד, וסוף סוף, הצלחתי לבכות.
אחרי זה, היא עזבה אותנו, אבל אמרה שעוד כמה ימים תחזור לדבר אתנו שוב שיחות שכאלה, אחרי שנירגע קצת. הודינו לה, ובכנות. היא גם אמרה שרעות מאוד מודאגת, וביקשה שנשקול קצת לדבר אתה, להיפתח בפניה. היא נשק נו על מצחנו ועזבה את החדר.
באמת מתhיחסים אלינו ממש טוב, עם כל הסובלנות הזאת. תמיד אוריה מביאה לנו ארוחות לתוך החדר, ולא מכריחה אותנו לצאת החוצה, ודי עוזבים אותנו לנפשנו, כי הם יודעים שזה מה שאנחנו צריכים. רעות היידה שלא לגמרי מבינה, היא ניסתה כמה פעמים להיכנס, אך סבתא עצרה אותה ומנעה ממנה.
אם אבא היה חי, הוא היה יודע מה לעשות כדי לעזור לי. תמיד זה היה ככה- אבא הבין אותי הכי טוב, ואמא הבינה תאת חילוש. "הורה השחנ"שים" שלי והכל- זה תמיד היה אבא. והוא היה יודע איך לעזור לי, הוא תמיד הבין את הסיבה לעצב שלי, ועזר לי לטפל בהן אבל הפעם? אבא- הוא הבעיה.
ביום הראשון של השבעה, יואב הגיע אלינו פשוט ישב לצד אחיה על מיטתו, מולי, והסתכלננו אחד על השני, ופתאום הבנתי כמה הוא דומה לאבא שלי. יואב היה חבר ממש טוב של שנינו, אני וחילוש- הוא בגיל שלנו, הוא שכן שלנו, והוא גם בן דוד שלנו. בגן היינו "חבורה", אני, חילוש ויואב. אחר כך המשיכו שניהם להיות תמיד בכיתה ביחד, והיינו שוהים אצל יואב כל הצהריים כל יום. תמיד היינו חברים, טובים טובים. אך אותו יום של השבעה, לא יכולתי לראות את פניו. לא יכולתי לעמוד בפני ז, ושלב מסוים חילוש ביקש ממנו לעזוב בשבילי. מסכן יואב, שאיבד את דוד שכל כך אהב, ובמקום שהוא יבכה וחבריו הטובים ינחמו אותו, הוא צריך לתמוך בנו, תמיכה שאנחנו אפילו דוחים.
היום יום רביעי, זאת אומרת שהשבת מתקרבת. שבת שעברה אף אחד לא תפקד, אך זו תהייה כבר השבת השנייה בלי אבא ואמא. בשבת נצטרך לצאת מהחדר ולהתגלות בפני העולם. אין מה לעשות, נצטרך. חילוש כבר הזהיר אתי, ועוד יזהיר אני בטוחה. אני מקווה שרעות לא תעשה שום בעיות ולא תציק. פשוט לא יהיה לי כוח לזה.
"עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה…" השיר של יונתן רזאל החל להתנגן. התיישבתי במיטתי והסתובבתי לכיוונו של אחי. חילוש , שניכר שער כבר שעות, החזיק את הפלאפון שלו בידו, בוהה במסך.
מלמלתי "מודה אני" מהיר ושאלתי בקול ישנוני, "מי זה?"
חילוש הסתכל עליי. "את לא רוצה לדבר עם אנשים עדיין, נכון?, לא עניתי, אז הוא המשיך. "יואב מנסה להתקשר אליי, ולפי הרעשים שאני שומע מחוץ לחדר, הוא גם נמצא כאן."
אוי, חשבתי לעצמי. "תענה לו אם אתה רוצה אני הולכת להתלבש."
"הוא מחוץ לחדר," ענה לי אחיה. "אני אצא לדבר אתו. תישארי כאן."
אחיה יצא מהחדר, משאיר אותי לבד. עייפות אחזה בי, ומאוד רציתי לחזור לישון, אך כבר היה מאוחר, לא יועדת כמה, וסוף זמן תפילה לא רחוק, ולכן דחיתי את היצר הרע, והכרחתי את עצמי לקום. זרקתי על עצמי טי שרט ארוך של השכבה שלי, וחצאית שנעה פעם נתנה לי ואף פעם לא לבשתי. סידרתי את המיטות וקיפלתי את הסדינים כדי שאוכל להתפלל שם, ולקחתי את הסידור שלי ממעל השידה.
סבתא נתנה לי אותו ביום השלישי של השבעה. הוא היה בתיק של אמא ביום שהיא נרצחה- השאלתי לה אותו לא מזמן, ומאז הוא אצלה. ביום מותה, היה עליה. אולי אפילו התפללה בו באותו היום. לא נגעתי בו מאז. התפללתי מסידורים אחרים, אבל היום… משהו משך אותי דווקא אליו.
ליטפתי את הכריכה. אבא ואמא נתנו לי את הסידור ליום ההולדת השביעי שלי, ואמא תפרה לו כריכה יפה ורכה , ועליו רקמה את המילים "ה' שמע תפילתי ושוועתי אלייך תבוא", ולמטה, בקטן, רקמה את שמי: "נעמה חן בת צבי מיכאל ורבקה".
את סוף הפסוק לא כתבה, מפני שלא היה מקום. אך בראשי השלמתי את החסר- "אל תסתר פנייך ממני ביום מרה לי." איך המילים התאימו לי עכשיו. עצמתי את עיניי, והדמעות שעמדו בהן החלו לזלוג החוצה, אך לא בכיתי. "אל תסתר פנייך ממני ביום צרה לי," לחשתי. "אל תסתר פנייך ממני!"
הרמתי את הסידור לנשקו, וריחה של אמא מילאה את אפי. פתחתי את עיניי לרווחה. הריח של אמא! ערבוב של קרם למניעת יובש בידיים וריח של אדמה. אמא אהבה לזנן, ושעות רבות בילתה בגינה שלנו, מצמיחה מאכלים אורגנים שונים. יא גם עזרה בחממה של קצ'י ומשה מהיישוב ביום החופשי שלה לפעמים.
הצמדתי את הסידור לאפי עוד פעם, והרחתי. רעדתי והנחתי את הסידור במעין חרדת קודש, והרחקתי אותו ממני. זה כאילו בער בידיי, לא יכלתי להחזיק אותו יותר. לא יכולתי לראות אותו יותר. כיסיתי אותו בכמה טישויים מחבילה שנחה על השידה, ולקחתי את הסידור הפשוט שישב על המדף ובו השתמשתי בימים האחרונים.
הרבה יותר קל להשתמש בסידור שהוא סך הכל סידור.
אחיה
"מה שלומך, אחי?"
יואב עמד מולי, מבטו מהוסס. חייכתי אליו חיוך קטן, אך לא מצאתי את המילים לענות לו. יואב הסתכל על הקיר מאחוריי באי נעימות.
"אם אתה רוצה שאלך, אלך…" אמר.
"לא, אל תדאג," הרגעתי אותו. "פשוט אין לי כל כך מה להגיד לך. אבל תודה שבאת, למרות שדי העפנו אותך שבוע שעברץ"
"אחי, אי בעיה, אתה יודע!" יואב השיב בהחלטיות. "כולנו דואגים פשוט, אתה מבין?"
"אני מבין,
עניתי. ,הייתי דואג גם. אבל אנחנו נהייה בסדרף אני ונעמה וכל השאר."
"מה שלום נעמה, באמת?" שאל יואב.
"אתה יודע…" מלמלתי. "אתה מכיר את נעמול. היא תמיד די סגורה, ועכשיו היא איבדה את שני הוריה, לפני פחות משבועיים. היא פשוט תריכה לעכל את כל מה שעובר עליה. אני לא חושב שהיא אםילו הגיעה לשלב של האבל ממש. היא פשוט השתתקה. היא בהלם."
יואב לא ידע מה להגיד. לא האשמתי אתו, מה כבר יש להגיד? עמדנו בשקט למשך כמה זמן, עד שהצלתי את המצב בהצעה שנצא החוצה, לגינה.
יואב הסכים, ויצאנו החוצה. התיישבנו על הערסלים הישנים, עדיין בשקט. עברו עוד כמה דקות עד ששאלתי, "סליחה על איך שזה נשמע, אבל יש סיבה שבאת, או סתם לבקר?" לפני שיכל להגיד דבר, הוספתי, "ולא, אני לא מבקש שתלך."
"האמת היא שהיום יום רביעי," ענה יואב בקול מתנצל. "עוד מעט אחת עשרה ועשרה. עזבתי את הישיבה לבוא אלייך לראות אם אתה מעוניין…"
הוא הוציא מתיקוו שני ספרים, האחת שלו, והשנייה לי. כל יום רביעי, בשעה אחת עשר ועשרה, כאשר יש לנו שעת חלון מאחר ששנינו לא לומדים פיסיקה כמו שאר הכיתה, אנו נוהגים לשבת עם הספרים וללמוד מתורתו של הרב סלוביצ'יק. פתאום קלטתי- שבוע שעבר פספסנו את שעת החברותא לאשונה מאז שקבענו אותה סקיץ שעבר. קיימנו אותה בכל מצב, גם כשאחד ממנו היה חולה, ואפילו כשיואב היה בחו"ל עם משפחתו, מבקרים את סבתם מצד אמא.
"בטח שאני מעוניין," אמרתי לו בהתחהבות לא מזוייפת כלל. "תודה שחשבת על זה."
יואב חייך. "גם שבוע שעבר חשבתי על זה. כל כך רציתי לבוא לבקר. מךא פעמים רציתי לבןא, שלא תחשוב חלילה שלא… אבל הרגשתי שאתם מעדיפים שלא אבוא. אתה בטוח שזה בסדר שאני פה?"
"יותר מכך," אמרתי לחברי הטוב בכנות. אני חייב להשתחרר. זה טוב, קצת משהו רגיל לחזור אליו. וכמה שאני אוהב את נעמול, ואני מואד אוהב, אני חייב קצת אנשים אחרים, שלא שקועים בדיכי."
יואב הנהן, ראיתי שרצה להגיד משהו, אך הץאפק. החלטתי שלא לשאול, לא היה לי כח. רציתי פשוט ללמודה קצת תורה, קצת להתעסק במשהו של מעלה."אפיה אנחנו בדיוק?"
לקחתי מדי יואב את העותק שלי של ",קול דודי". היינו ממש בהתחלה, מפני שלא מזמן סיימנו את "על התשובה", של הגרי"ד גם כן.
"פרק שלישי," יואב ענה ופתח בעצמו.

לאחר כשעה, שירה זרליש, חברתה הטובה של רעות, יצאה החוצה וראתה אותנו. עיניה אורו והיא ניגשה אלינו.
"היי, יואב,, חייכה אליו. "ושלום לך אחיה! מה אתם לומדים?"
"קול דודי," יואב ענה. "מה שלומך?"
"בסדר, בברוך ה',תודה ששאלתה," ענתה עם חיוך קטן. האמת, היא לא נראתה כל כך בסדר. היא נראתה כאילו היא בכתה, הרבה. חוץ מזה, חיוכה היה מאולץ מאוד. "יואב, רעות יודעת שאת פה? היא ממש תשמח לדעת!"שירה אמרה.
הנדתי בראשי לשלילה. "אל תגידי לה," אמרתי לה. "אין לי כח ל-"
"אחיה! אתה יודע כמה רעות דואגת לך ולנעמה?!" שירה התפרצה.
"נכון, אבל… איפה היא בכלל?" שאלתי.
"היא בחדר שלה עכשיו. ישנה, היא נרדמה כשדיברנו על… משהו…" שירה מלמלה.
גיכחתי. "על הפיגוע, כלומר."
שירה זזה באי נעימות.
"את לא צריכה להימנע מלהגיד אצ המילה," אמרתי לה. צחקתי קצת.
"טוב, אחיה, מקבלת," אמרה שירה, וחייכה. "תמשיכו להיות צדיקים. אני הולכת לקפוץ הביתה כדי לעזור טיפה לאמא שלי. אם רעות מחפשת אותי, תגידו לה ששאני חוזרת עוד דקה ושתרגיש חופשי להתקשר." הסכמנו, והיא הלכה.יואב ואני הסתכלנו אחד על השני.
"שירה לא מעצבנת אותך קצת?" המהם חברי.
צחקתי. "שמע, אני רגיל אליה, מה אני אגיד. הן חברות טבות לפני שאפילו נולדתי."
"קצת מתערבת, לא?"
"קצת, אבל זה טוב לרעות," עניתי. מהר המשכתי, "לה טוב עם חברה. לנעמה, נגיד, הכי טוב לבד."
יואב הביט בי. "ומה לך טוב?" שאל. חשבתי על זה לרגע.
"לא בטוח," עניתי. לאחר רגע, הוספתי: "עכשיו טוב לי."
יואב לא אמר דבר. אני לא מאשים אותועל התנהגותו המוזרה קצת. הוא חבר טוב מאז גיל צעיר כל כך, ועכשיו הוא החבר שצריך לתמוך בי, יתום טרי. וחוץ מזה, הוא איבד לא מזמן את דודיו, אבל בגלל שאלו הוריי, אף אחד לא באמת מתייחס אליו, מרחם עליו, מנסה לעזור לו… כולם מתנפלים רק עליי. כל חברינו- בישיבה, ביישוב ובבית המדרש המחוזי, הם חברים של שנינו, ולכן הם משקיעים בלנחם אותי. ויואב, הרי גם הוא אבל, אך מי בעצם שם לב שהוא איבד דוד בכלל?
אולי זה רק אני, אולי אני סתם מצייר תיורים הראשי, וכן יש לו מרחב ךהיות זה שאיבד שני דודים ומתאבל עליהם. מה שאני יודע בטוח, שלידי בטח שלא קל לו להיות. הוא חייב להיות תומך, ובטוח שקשה לט גם. בטוח קשה לו מאוד. אני רק חושש שזה יםגע בחברות שלנו, כל המצב המזעזע הזה. עם כל הדברם הרעים שקרו לי בזמן האחרון, אני לא יכול לעמוד מול עוד דבר- לאבד קשר של חברות עם חבר כזה קרוב.
הבעיה הגדולה, האמיתית, הייתה ששלא היה לי דרך לנסות ולדבר על זה, לפתוח את הנושא. מה קרה לנו. תמיד היינו חברי נפש, שיחות נפש תמיד היו חזקים אצלינו. ועכשיו- לא נוכל לדבר?
לאחר זמן לא רב, הפסקנו ללמוד. אני חושב ששנינו הרגשנו קצת אי נעימות. אני טענתי שאני רוצה לבדוק מה שלום נעמה, ויואב אמר שהוא צריך לחזור הביתה כדי לעזור לסבתא במשהו. כמעט שכחתי שסבתא מתארחת אצלם, מפני שניא כל הזמן אצילנו. נפרדנו, וביקשתי מיואב שיחזור. אם לא היום, אז מחר, או בערב שבת- רק שיחזור. הוא חייך, וענן של הקלה עבר על פניו. נראה לי שהוא חשש שלא רציתי שיחזור, והוא זיהה את כנות בקשתי.
לאחר שהלך, הרגשתי קצת מתוסכל. ממש פספוס, החוסר תקשורת בינינו.
"די, אחיה, די!" אמרתי לעצמי. יש לך ציפיות גבוהות מידי! מה כבר אפשר לצפות מנער בן 14 שאיבד את שני הוריו לפני כמעט חודש? לבכות ולהיות קצת מדוכא! ומה כבר אפשר לצפות מנער באתו גיל, שאיבד לפני אותו כמתו זמן, את שני דודיו-שכניו, אליהם היה קרוב מאוד? אז די, אחיה. תפסיק, לפני שאתה הורג את עצמיך עם המחשבות האלה!
נכנסתי חזרה לבית וסגרתי אחריי את הדלת. אף אחד לא היה בסלון או במטבח, שקט מוזר שרר. מזמן לא שמעתי כזה שקט בבית. כמעט תמיד היה בבית רעש, רעש של שמונה אנשים גרים ילד. מאז הפיגוע, יש כאן רעש, רעש קצת אחר.
הלכתי לחדר שלי, ונכנסתי. הוא היה ריק מאדם, רק בגדיהם של התאומים הקטנים זרוקים בכל מקופ. זה הזכיר לי שאני ישן עכשיו בחדר של נעמה ואליה. אם סבתא תראה אותי בחדר, היא תחשוש שביני לבין נעמה עבר איזה "עין הרע". טוב, אם תראה אותי מחוץ לחדר של נעמול, היא תהיה מודאגת ואושרת מידי כדי לשים לב לשום דבר אחר או לחשוב היגיון. מזל שהיא בבית של יואב.
אני צריך ללכת לבדוק מה שלום נעמה, הזכרתי לעצמי. אמנם זה היה תירוץ מקודם, אך מזמן לא נתתי לה להיות לבד, ואני חששתי עליה קצת.
לפני שעזבתי את חדרי, הלכתי אל עבר השולחן ופתחתי את המגירה הראשונה שמתחת. בתוכה, מעל כל הבאלגן, נחה לה המחברת הישנה. מחברת של אקורדים ותווים לגיטרה. כהשתחלתי לנגן, אבא כל כך התלהב, והוא נתן לי את המחברת בה בוא השתמש בימים בהם ניגן. היו בו שירי קודש, שירי ארץ ישראל, ועוד כמה שירים בודדים. ועוד שיר אחד.
על דף אחד, מקושקש יותר מהשאר, ממש מאמצע המחברת, בין אחרוני השירים שאבא הכניס לשירים שהכנסתי כשהייתה המחברת כבר בידי, היה שיר אחד, שאבאא בעצמו כתב. הא כתב אותו לפני שהעביר לי את המחברת, וכשמתי לב והעזתי לשאולעילו, אמר לי להמתיא מנגינה. כך עשיתי, בעזארת ניגון הפסנתר של רעות. מאז, זהו בין שירי האהובים.
דמעות עמדו בעיני כאשר פיזמתי את המילים: "השקט שקיבלתי, הקט שבניתי בי, השקט בעיניי, והאור בעיניך, בתחתית כיסא כבודך…" טרקתי את המחזרת, לא יכלתי לשאת זאת. גוש של כאב עמד על ליבי ועלה לאט לאט לגרוני. נחזקתי את המחברת בידיי חזק, ויצאתי מהחדר, פונה אל החדר של נעמול. לא אנגן לה את הדשר, אםילו לא אראה לה שהוצאתי את המחברת החלטתי, והחבאתי אותו מתחת לחולצתי. לא כדאי. סתם יפגע בה.
נכנסתי לחדר. נעמה ישבה ל מיטתה, עם קלסר ועט בידיה, כותבת בחריצות.
"היי, נעמולה," אמרתי בעדינות.
היא הרימה את מבטה וחייכה אליי. "היי חילוד. היית עד עכשיו עם יואב?"
"כן, למדנו קצת," הסברתי לה. "מה את עושה?"
"כותבת," אמרה בפשטות., בקול שמבהיר- אל תחור.
"את בסדר לבד?" שאלתי בחשש. ידעתי שישנן שתי תגובות אפשריות לשאלה- תשובה כנה, המודה על ההתחשבות, או עצבנות. עם נעמה, אפילו אני לא תמיד יכול לדעת.
היא הנהנה. מזל. "כן, כתבתי כל הזהמן הזה. זה ממש… עוזר לי, אתה יודע."
"אני יודע," הסכמתי. "אני הולך ללמוד קצת. אם את צריכה אותי, רק תגידי."
"כן," נעמה מלמלה. "תודהף חילוש. אתה התאום המושלם."
הבטנו אחד בעיניי השנייה. באיתי את הכאב שלה, ראיתי את הדמעות נעומדות לה בעיניים. ידעתי שעובר עליה הרבה יותר ממה שהיא משתפת ומה שאני מצליח לקלוט. והיא, ידעתי, ראתה את הכאב שלי, משתקף לי מהעניים. והיא כאבה עליי כמו שכאבתי עליה. אבל בסופו של דבר- אין לי איך עזור לה, כי אין אפשרות לתקן את העוול שנעשה לה, ואין לה איך לעזור לי, כי אין לה אפשרות לתקן את העוול שנעשה לי. אנחנו יתומים, שנינו, ואת זה כבר אי אפשר לשנות.
דוד
הצלצול של סוף השיעור צלצל, וכולם קמו בבת אחת, צועקים, ממהרים לתפוס כדורים וללכת למגרש לשחק. חגי חיכה לי כשקמתי מהכיסא ושאל: "אתה רוצה להיות שוער?"
"לא, אני שונא להיות שוער!" עניתי. "רק אני מסכים לההיות בהגנה." היינו בדרך לצאת מהכיתה, אבל הרב חיים קרא לי.
"דוד, אתה יכול להישאר כאן דקה, בבקשה?" הוא אמר את זה כמו שאלה, אבל זה לא באמת שאלה.
לא רציתי. גם כי ידעתי על ה הרב חיים רוצה לדבר, וגם כי רציתי כבר לשחק.
הרב חיים פנה אל חגיץ לך חכה בחוץ."
"לא, אני אלך למגש," ענה חגי. "טוב, דוד? אני אשמור לך מקום בקבוצה שלי עם ראובן גם."
"כן, כן!" עניתי. "יאללה ננצח!"
"טוב דוד," אמר הרב חיים כשחגי יצא."תביא כיסא, ובוא נשב." ישבנו. "אני מבין שרצית לחזור לבית ספר, נכון?"
"כן."
"בסדר. לא אחזור על מה שאמרתי לך כאשר ביקרתי בשבעה," אמר הרב חיים בקול רך. "אבל אני רוצה לדבר על עכשיו. איך הולך היום?"
"בסדר," אמרתי לו. הוא אך פעם לא שאל אותי איך היום שלי. עכשיו הרב חיים הולך להתייחס אליי מיוחד? רק בגלל המחבל המטומטם! הרב חיים הוא ממש נחמד, תמיד אהבתי אותו, אבל הוא לא צריך להתנהג אליי אחר ומיוחד. לא רוצה! והכל בגלל המחבל. אבא ואמא מתו בגלל המחבל. כולם בוכים בגלל המחבל. עוזי הסבירה לי שיש אנשים- כמו המחבל- שלא אוהבים אותנו סתם, ולכן הם עושים את מה שהם עשו לאבא ואמא. רק בגללם! עכשיו ה' ממש כועס עליהם.
"בסדר היה, בטוח?" שאל הרב חיים. "נראת שלא אהבת את שיעור עברית." הרב חיים חייך ואני צחקתי. אני שונא שיעור עברית ותמיד שנאתי. לכן בחיבור היום כתבתי הכל בשגיאות כתיב וטעויות ובלי סימני פיסוק בכוונה. "טוב," המשיך הרב חיים. "אני יודע שאתה ממש רוצה לרדת למגרש, אז בוא ניגש לעניין. אני רוצה להבהיר שלושה דברים, בסדר? הראשון- על כל דבר שיש לך להגיד לי, אם קרה לך משהו או אם אתה עצוב, או שאתה רוצה ללכת הביתה או להתקשר למישהו, או כל דבר- גש אליי, אל תתבייש, ונדבר. זה מאוד חשוב. מסכים?" הנהנתי. "יופי. דבר שני, אני הסברתי לכל החברים בכיתה שאסור לצחוק על מה שקרה, אבל גם שאתה רוצה ךשחק איתם רגיל. זה נכון?"
"כן!" אישרתי.
"יופי. אם אתה אי פעם מרגיש שמתייחסים אליך לא יפה, או בצורה שאתה לא אוהב, תרגיש חופשי לבוא אליי, או אל מישהו מבוגר אחר, ונטפל בזה. אף אחד לא רוצה שתהיה עצוב כי מרחמים עליך, מובן?"
"כן," אמרתי. "עכשיו אני יכול ללכת לשחק?"
"דבר אחרון, דוד," אמר הרב חיים. "אני רוצה שמשהו אחד יהיה מאוד מאוד ברור לך. מותר לך להיות עצוב. אתה ילד רגיל, אבל קרה לך משהוו לא רגיל, משהו נורא. לילדים שקורה להם משהו רע מותר להיות עצובים, ומותר שיהיה להם קשה. מה שאסור זה לעשות כאילו הכל בסדר כשהוא לא. אני לא רוצה שנציק לך לוודא שאתה בסדר. אני רוצה שיהי לךב מישהו שתוכל לגשת אליו לבקש עזרה כשקשה לך, ואני רוצה שתשתדל להגיד למישהו כשקשה לך. אתה חושב שאתה מסוגל?"
חשבתי על זה רגע. "ומה אם אני לא רוצה?"
"לרצות לשמור דברים בלב ה גם בסדר," אמר הרב חיים. "אבל צריך מישהו שאפשר לספר לו כשקשה לך. זה לא צריך להיות אני, זה אפילו לא צריך להיות מישהו מבית הספר. מה אתה אומר?"
"כן," אמרתי. "כשקשה לי אני תמיד אומר לעוזי. זאת אחותי הגדולה."
"ועוד משהו ששכחתי, סבתא שלך דיברה איתך על היועצת?"
"כן, סבתא תבוא ביום ראשון איתי ללכת לדבר עם היועצת, ואז נראה," סיפרתי לו.
"בסדר," אמר הרב חיים וחייך. "עכשיו לך תשחק. ללך תרוץ הרבה כדי שלא תעשה שטויות לשאר המורים כמו שעשית לי בשיעור עברית!"
"אני מבטיח," עניתי. עוזי תמיד אומרת לי שאני פצצת אנרגייה, שברגע שאני נדלק, אי אפשר לכבות לא משנה כמה דברים אני עושה. צחקתי ורצתי מהר לשחק.
"דוד, אתה בצד שלנו, בוא מהר!" צעק אליי מנחם כשראה אותי. "אנחנו מפסידים כי אתה חסר!"
רצתי מהר. אני תמיד חשוב במשחק כי אני ממש טוב. אבל אסור להתגאות, אז אני לא אגיד כמה אני טוב בכלל. אבא שלי פעם אמר לי שכל פעם שאני מרגיש גאווה, אני צריך לחשוב שה' נתן לי את הכישרון הזה, כדי שאני אעשה איתו משהו טוב, ולהתגאות זה לא טוב.
כשבאתי, עשינו "פוס משחק" כדי שהם יוכלו לספר לי מה התיכנונים שלהם, ואז חזרנו למשחק. אני רצתי מלא מלא, לא שכחתי לשתות (סבתא אמרה שחם היום ושצריך לשתות הרבה), וגם בסוף ניצחנו ב-27 ל-5 גולים. זה היה בזכותי וגם בזכות עוד כמה בנים שממש טובים בקבוצה שלנו. כל הקבוצה השנייה היו ממש כועסים וממרומרים.
"זה ממש לא היה כוחות," אמר שילה. "אז זה בכלל לא נקרא!"
עוזי תמיד אומרת לי שמי שמצליח בחיים זה מי שמנצח בענווה ומפסיד בכבוד. אני תמיד מקשיב לה, היא האחות האהובה עליי והיא מאוד חכמה. לכן לא צעקתי עם כולם "איזה ניצחון, אתם מלפפון~" וגם לא צחקתי על המפסידים, אבל רק אמרתי להם שהם ממש מפסידים לא בכבוד וזה בכלל לא יפה.
שיעור חשב