אטלנטיס העיר האבודה פרק 2

ארוחת צהוריים בבית ספר, שקט…..
מכירים את זה שאתם מדברים עם מישהו ואז יש שקט,דומייה ?
ככה זה היה בארוחת הצהוריים הארורה הזאת. רק רציתי שזה יגמר כשכולן אכלו הלכנו לעבר החנייה זה נראה כמו סרט, שש בנות מהממות כולן על עקבים מתישבות במכוניות יקרות.
אבל בעצם הכל היה אחרת… החלטנו שנתחלק לשתי מכוניות לוסי וליסה אצל לינדסי ואצלי לאה וליזה. הנסיעה הייתה שקטה אפשר אפילו לומר מביכה זו הייתה נסיעה של חמש דקות בלבד אבל בשבילי זה היה כאילו נצח רציתי שהסיוט הזה יגמר שכבר נגיע לבית הקפה ונתחיל בעבודה.
כשחניתי את האוטו שמתי לב של לינדסי לוסי וליסה כבר תפסו לנו שולחן ומחכות רק לנו.
לא חיכיתי הרבה זמן ויצאתי מהאוטו וכמובן שלא שחכתי את ההכי חשוב את פיסות האבנים.
ידעתי שאם נפתור יחד מה כתוב, ואני יודעת שאנחנו מסוגלות לזה בעזרת כוחות החשיבה של כל אחת מאיתנו אנחנו נצליח שאם יחד נחבר את ההיגיון שלנו ואת החשיבה שלנו נגיע לתוצאה המדהים והמפתיע לא פחות ולכן אני גייסתי אותן לעזור לי. התיישבתי והזמנתי לעצמי קפה מתוק מר עם קצפת לגמתי ממנו ואמרתי " אתן בטח ושבות למ ביקשתי שהיום נתאסף אז הסיבה היא שאתמול בערב מצאתי אבנים בכתב עתיק ואני חושבת שאם נפענח אותם אנחנו נגיע לאנשהו" בזמן שאמרתי זאת הוצאתי את התיק עם האבנים ושפחתי את תכולתו על השולחן.
לאה לקחה חלק מהאבנים והתחילה לחקור אותן בזמן שהשאר מסתכלות עליי ומחכות לפקודות ממני או מלינדסי.
אבל אז שמתי לב שלאה כבר לקחה את המחברת והעט מהתיק שלי ומתחילה לרשום מילים מסוימות!
"בנות אנחנו צריכות לעזור ללאה כדי שנגיע לתוצאה הסופית!" לינדסי ישר אמרה בקול רציני לגמריי.
כולנו התיישבנו מיסביב לאה חלק מאותיות והמילים נמחקום מכיוון שהיו בים אבל זה לא עצר אותנו מלפענח את חצי טבלת האבן העתיקה. לבסוף אחרי מאמצים התוצאה הייתה לא יאומנת…
"ימי הפלגה מחכים לכם,
יצורי אימה מוזרים ומפחידים אורבים לכם בפינות המערה הימית הקרה .
מלונדון לאיטליה אבל באמצע.
עיר זהב עיר חלומות עיר של אבדות"
"שרה איפה מצאת את האבנים האלו ? " שאלה אותי לאה
"בחוף הים, גל גדול הביא אותם אליי"
"האבנים האלו לא עתיקות אלו הן היו לא היו אומרים לונדון איטליה ואיסלנד, משהו מנסה להוביל אותנו אל עיר שנמצאת עמוק בים!" אמרה ליזה
" או יותר נכון לאטלנטיס" אמרה לינדסי כולנו הסתכלנו עלייה.
לפתע רק לאה שלטה שלטה בעצמה וחשבה, או יותר נכון אמרה את מחשבותייה בקול:״בוא נגיד שאטלנטיס קיימת אבל איך בדיוק נגיע לשם?״
״לאה צודקת, איך באמת נגיע לשם מאמריקה זה או על ספינה או על מטוס רק ללונדון!״ אמרה ליסה
״וגם מלונדון עד איטליה זה על ספינה!״ הסכימה לוסי
״וחוץ מזה אפילו אם הינו מגיעות לשם יכול להיות שאוליי נגיע מתות! אנחנו בסך הכל בנות שש עשרה, אנחנו לא צריכות להסתבך עד למוות!״ לבסוף סיכמה ליזה
הרגשתי שכולם מתנגדים לקיומה של אטלנטיס אבל יש לי עוד תשובה אחת, התשובה שלינדסי היא זו שתחליט.
כולנו הסתכלו עלייה היא פתחה את הפה ורצתה לומר משהו אבל אז…
תראו מי נכנס חבורת הגאונים והיפיופים של בית הספר לא, לא אנחנו אלה הבנים הכי כחמים
והכי שווים כל אחת מאיתנו הסתכלה על איזה שהוא בן אבל הוא לא החזיר תשובה .
רק אני הסתכלתי על לירון והוא חזרה המבט שלו מהפנט, הגוף שלו, השפתיים שלו ואיך שהוא הולך. כשהיסתכלנו אחד על השני הרגשתי ניצוץ בעיינים שלו רק רציתי להתקרב אליו יותר ולומר לו עד כמה שהוא יפה.

____________נקודת המבט של לירון______________

לא יכולתי לשכוח אותה איך שהיא נראת, איך שהיא הולכת.
היא כזאת יפה, אבל אני מרגיש שאני יכול לפגוע בה.
דיברנו רק כמה פעמים, רק כששיבצו אותנו ביחד בשעורים לפעמים סתם ככה.
אבל הבנתי מכל השיחות הקטנות האלה מכל הליחשושים שלנו בשיעורים עד כמה היא בן אדם טוב לב רגישה חכמה ומיוחדת במינה.
לא יכולתי לשכוח אותה אז החלטתי לעקוב אחרייה, שמעתי שהיא רוצה ללכת עם החבורה לבית הקפה אז גם אני והבנים נלך לשם. שכנעתי את הבנים בלי בעיות התיישבתי בכיסא הנהג ונהגתי בשיא המהירות רק רציתי לראות אותה שוב, כל היום רק חשבתי עלייה ניסיתי להיפטר מהמחשבה עלייה אבל כל דבר שעשיתי זה היה שרה שרה ורק שרה!
כשנכנסנו לבית קפה ראיתי שכל הבנות נועצים מבטים או ביוני או גיא או הארי או לירוי או נייל. אבל בי הסתכלה רק שרה ורק אני השבתי לה מבט אוהב העיניים הכחולות שלה היו מהפנטות וכל מה שרציתי לעשות זה רק להסתכל עלייה ולהתקרב אלייה ולנשק אותה. פתאום ראיתי איזה ניצוץ בעיינים שלה וכנראה גם לי הוא היה כשסוף סוף התישבנו התיישבתי ככה שאוכל לראות את שרה.