אטום ~ פרק 3

"דויד? אימא? אבא? מה הם עושים שם?" הצפתי את עצמי באלפי שאלות
"לאן אתה חושב שהם לוקחים אותם?" שאל אנדי
"אני עוד לא יודע, אבל כנראה שהם לא יחזרו לפה בזמן הקרוב ולכן עלינו לעקוב אחריהם." עניתי
אבל איך נוכל לעקוב אחריהם, איך? את זה עוד לא ידעתי.
הדבר הפשוט ביותר שאפשר לעשות הוא להחזיר את הטלאים לחולצה שלנו,
אבל תמיד יש אבל. הם מוציאים את הרובע היהודי עכשיו ואנחנו לא שם.
אם נתגלה כיהודים עכשיו או בעתיד, כולם יבינו מהר מאוד שהתחזנו לגרמנים
ומי יודע מה הם יעוללו לנו?
דפיקה חזקה בדלת נשמעה כשמבטי והמבט של אנדי הפכו בין רגע
למבט מבוהל ותמים.
"מי זה?" שאלתי בגימגום קל
"הצבא הגרמני. תפתחו!" צעק החייל
"אתה חושב שהם גילו?!" אנדי שאל אותי בלחש
בעיה מכל כיוון הקיפה אותנו, מצד אחד הצבא גילה אותנו,
מצד שני הם מפנים את הרובע היהודי ואני אפילו לא יודע לאן,
ומכל שאר הצדדים שיש אנחנו יהודים נמלטים ואין לנו לאן ללכת או איפה לישון יותר.
"יכול להיות… שהם… לא זה מטופש." אמרתי בחשש
"מה ארמיס?" שאל אנדי
"אולי… אימא ואבא גילו? אחרי הכל הגרמנים יודעים כמה נפשות צריכות להיות בכל משפחה
ברובע היהודי…" המשכתי
"זה מטורף, אימא ואבא בחיים לא היו עושים את זה!" צעק אנדי
"שששש…!" ניסיתי להרגיע את אנדי בתקווה שהגרמנים כבר הלכו
"הלו?! תפתחו מיד!" קול של חייל אחר נשמע
לא הייתה לנו ברירה, הם כבר יודעים שאנחנו כאן. הדבר הכי נכון לעשות, הוא לפתוח את הדלת.
"אנדי, תסתתר מתחת למיטה, מהר!" אמרתי והתקרבתי אל עבר הדלת.
"כן?" עד כמה שפחדתי, ניסיתי להראות רגוע ושמח.
"בוקר טוב, מי מכם הוא ארמיס?" שאל החייל
"אני… מדוע?" שאלתי
"עלייך להשתתף במצעד של – 'ילדי הפיהרר'. ובו משתתפים כל הילדים הגרמניים
מעל גיל 10. מטרת המצעד היא הכפשת היהודים המנוולים ההם!
אתה מוכן?" הסביר החייל בקול שמח
אם אגיד שאני לא מעוניין אני עלול לגמור את חיי, ואם אני כן… איך זה אפשרי בכלל?
לפגוע בקהילה שלי, במשפחה שלי ובחברים שלי?!
אך כמו תמיד ולצערי, יש בדרך כלל רק ברירה אחת – כן. כי אחרת הכל עלול להתהפך.
מי יודע מה היה קורה אם הייתי נוסע ביחד עם הרובע היהודי במשאיות הללו?
"כמובן! אני אשמח להשתתף!" עניתי
"הנה הבגדים, לבש אותם והמצעד יחל בעוד 15 דקות מהרחוב הראשי, להתראות!"
"להתראות!" עניתי וסגרתי את הדלת בעדינות.
"אתה יכול לצאת אנדי." אמרתי
"מה קרה פה?"
"אני צריך להשתתף במעצד כלשהוא, תחכה לי פה ואני אחזור בעוד כמה שעות…"
"אתה הולך? מה אם מישהו ידפוק בדלת כשלא תהייה פה,
מה אני אמור לעשות?!" הוא שאל בבהלה נוראית והמשיך –
"אני לא יכול להשתתף גם במצעד?"
"אתה צעיר מידי, זה רק מגיל 10 ומעלה. תחכה לי פה, תאמין לי – הכל יהיה בסדר!"
לפחות קיוויתי שהכל יהיה בסדר, כי בינתיים המצב רק הולך ומסתבך…

"1,2,3 צעד! 1,2,3 צעד!"
"הנף… דגל!"
"שמאל ימין שמאל, שמאל ימין שמאל…"
"אתם דור העתיד שלנו, אתם תגדלו להיות הגרמניים החזקים שיכבשו את כל העולם!"
צעק מפקד המצעד.
"ורק יחד נוכל לגרש את היהודים ואת הצוענים מן העולם הזה, אתם התקווה שלנו,
גרמניה!" הוא צעק ומחיאות כפיים של הילדים נשמעו
זה יותר מידי בשבילי, לא יכולתי לסבול את כל הצעקות האנטישמיות האלה!
העיקר שהמשאית שעליה אני ושאר הילדים נמצאים חוזרת לכביש הראשי,
ומשם אני אחזור לאכסנייה. אני מקווה שלא קרה כלום לאנדי…
"וכעת ילדים, בגלל שאתם דור העתיד שלנו, גרמניה העשירה ממנת לכולכם חודשיים
במחנה הילדים וואנסטוף ובעוד כשעה נחצה את הגבול בין גרמניה להולנד
וסוף סוף תוכלו לראות את הגאווה שלנו!" הוא אמר והילדים הריעו ושמחו.
"מחנה ילדים?!" צעקתי כשכולם הסתכלו עליי