אחרת פרק16
הוא תפס את ידיי ולחץ חזק "אני… אני חושב… ש…" ואז נשמעה הצרחה של מקסים "פיטר בואו כבר!" פיטר הסתכל עליו במבט מעוצבן "נתראה מחר" הוא אמר והלך. הלכתי עייפה לתוך המונית עם דניאל . "מה פיטר רצה ממך?" שאל דניאל "לא יודעת" אמרתי מנסה להשאיר את עיניי פקוחות "הוא נראה ממש נבוך" וחיוך ממזרי קטן עלה על פני של דניאל "שמתי לב" אמרתי בעייפות " שובבים קטנים" הוא אמר וחיכו הממזרי והמעצבן גדל "תסתום כבר דניאל" אמרתי עייפה כל כך. "אליס, אליסקה תתעוררי" אמר דניאל מנער אותי מעט "נו, אימא עוד חמש דקות" אמרתי מושכת את השמיכה עליי "אליס קומי עכשיו!" אמר דניאל והוריד מעליי את השמיכה "אוף……" אמרתי וקמתי בלית ברירה מהמיטה החמה והנעימה לאוויר הקפוא. "למה קר כל כך?" התלוננתי כשמתי את השכבה האלוהים יודע כמה כדי לא לקפוא ודניאל רק הרים את כתפיו. יצאנו בסוף למונית שם היה לשמחתי פיטר ומקסים. "היי!" הוא אמר בהתרגשות וחיבק אותי "טוב, עד כמה שמרגש כל החיבוק וזה אנחנו צריכים לנסוע כבר" אמר מקסים אז נכנסנו לתוך המונית. "אז מה, את עומדת לנסוע" אמר פיטר בעצבות שניסה להסתיר "כן, אבל אל תדאג נשמור על קשר. אני מבטיחה" אמרתי מנסה לגרום לחיוכו לחזור "זה לא יהיה אותו דבר" וכבר לא ניסה להסתיר את העצבות שלו "אני אחזור! ואז נקרע את העיר ונגרום לצרפתים לשלוח אותנו לבית משוגעים" אמרתי לו וגיחוך קטן עלה מפיו "בטוח?" הוא שאל "לגביי זה שהם יכניסו אותנו לבית משוגעים? לא יודעת יש מצב גם לבית כלא איך שיחליטו" ובשלב הזה הוא כבר צחק והחיוך חזר לפניו. בסופו של דבר הגענו ויצאנו מהמונית. לצערי הייתי צריכה להיפרד מפיטר "אני אתגעגע עלייך" אמר לי וחיבק אותי חזק "אני גם אתגעגע עלייך מאמי" השבתי "אל תשכחי לחייך" הוא אמר ואני ודניאל נכנסנו למטוס. כשהתיישבתי, עצמתי את עייני ושקעתי בשינה עמוקה. "אנו נוחתים" אמרה דיילת בעלת קול צפצפני ומעצבן שהעיר אותי המטוס נחת ויצאנו ממנו. "אני אתגעגע לצרפת" אמרתי בעצבות "גם אני" אמר דניאל וחיבק אותי "יהיה טוב" הוא אמר וחייכתי חיוך קטן ומזויף , אני לא יכולה לומר לו שכמה פעמים כבר אמרו לי זאת וטעו, אני לא יכולה לומר לו שהעתיד שלי נראה קודר ואפל, אני לא יכולה לומר שאני מיואשת פה. למחרת הייתי צריכה ללכת לבית הספר. כמה שלא רציתי לחזור לשם אך לא יכולתי לעשות דבר. הלכתי לכיוון המבנה המכוער והגדול שתמיד הזכיר לי בית כלא ,חנוק, סגור ומביא הרגשה של רוע. כמה תלמידים ראו אותי ולחששו אז שמתי במהירות את האוזניות וחיוך גדול ,מכוער ומזויף עלה על פניי. לא רציתי שידעו שהריכולים שלהם הם כמו סכינים לגוף שלי, שאני רק רוצה להעלם מפה, לא רציתי שידעו שאני מיואשת. "אליס!" צרחה דמי וחבקה אותי בחוזקה ,לפחות משהו טוב יש פה "מה שלומך? איך היה בצרפת? כולם התרשמו מהציורים שלך שם?" היא שאלה במהירות והתרגשות עצומה "קודם נמצא את כל החבורה ואז אספר הכל" עניתי וחפשנו אותם. מצאנו אותם והתחלתי לספר הכל, על צרפת המדהימה, על התערוכה ואיך שכולם התפעלו ממנה, על פיטר, מקסים המעצבן, על האוכל המדהים אבל הוצאתי את החלק על אמיר. אני יודעת היטב איך הם יגיבו אז בינתיים עדיף שזה יישאר בתור סוד קטן , "אז את מאוהבת בפיטר?" שאלה אמילי "לא" אמרתי באדישות "בטח!, כאילו שמישהו מאמין לך" אמרה אמילי , נו טוב העיקר שהיא לא יודעת לגביי אמיר "סתמי כבר!" אמרתי והסתכלתי על דמי במבט של צער משותף "תסתמי את!" היא אמרה במבט מעוצבן "אין לי כוח אוקיי?" אמרתי לה והיא הלכה משם עצבנית , "הילדה הזאת משגעת אותי!" אמרתי ,(חבבתי אותה והכל אבל יש לה נטייה לחפור יותר מדחפור) ,החברות שלי הנהנו בהסכמה. הצלצול נשמע והייתי צריכה ללכת לכיוון הכיתה שלי . ערסים ופקאצות רצו ופטפטו על שלל דברים נדחפים וכלל לא שמים לב לכך שחזרתי. "איפה המכוערת ההיא? איך קראו לה מליסה? לוסי?" שאל ערס את חברו ולא הבחין בזה שאני נמצאת ממש מאחוריו "נראה לי אליס. טוב שהיא לא פה, היא כזאת מעצבנת"
תגובות (1)
ראשונההההההההההה!!!!!!!!!! דחוף המשך!!!!! :)