אחרת פרק 9

"מה יא חופרת?" הוא שאל "הייתי בפגישה הכי מדהימה שהיה לי בחיים! זה יותר טוב מרוב מה שמראים בטלוויזיה" אמרתי בהתלהבות רבה "את עדיין זוכרת שהוא נשוי עם ילדה נכון?" צינן דניאל את התלהבותי "אני יודעת! זה פשוט הרבה זמן לא ראיתי אותו. חוץ מזה, אני רק רוצה שנהיה ידידים ולא יותר " אמרתי למרות שפקפקתי אם זה נכון "זה לא נראה לי ככה, טוב אני אניח לך בינתיים כל עוד את לא תסחפי אחרי זה" הוא אמר "אל תדאג! אני יהיה בסדר!" אמרתי מחייכת עליו את החיוך הכי מרגיע שלי "אני מקווה "הוא אמר והוסיף "יאללה לילה טוב" והלכנו לישון. טוב הוא ישן, אני לא. מחשבות הציפו את ראשי, הפגישה, העובדה שאמיר נשוי, הרגשות המוזרים וטוב… גם מייק. מייק הופיעה בראשי הכי חזק ואני מודה שהתגעגעתי עליו, והכי התגעגעתי לזמן שהיינו ביחד. לזיופים שעשינו לשירים של מאיה איזקוביץ, לצבעים המים שהוא כל פעם שפך עליי ואני עליו, לפעמים שישבנו מחובקים, לאן כל זה נעלם? למה כל זה נעלם?. כי הוא שונא אותך ואפשר להבין אותו אמרתי לעצמי. בסופו של דבר נרדמתי . הערתי כששמעתי את הזיוף הכי נוראי שאוזניי שמעו אחר "הכל זה מלמעלה" של הערסים מכתתי ששרו את זה אלף פעמים (ואני לא סובלת מזרחית!), "או שאתה מפסיק לשיר או שאני זורקת עלייך על את הדבר הראשון שתתפוס ידיי" הזהרתי "טוב, טוב אבל זה הדרך היחידה להעיר אותך. חוץ מזה אנחנו צריכים ללכת, בעלך העתידי מחכה למטה" אמר דניאל "תסתום" אמרתי בציניות והתארגנתי במהירות. פיטר ראה אותי ונתן לי חיבוק "את נראת כמו זומבי" הוא העיר ונתתי לו אגרוף ביד "איזה חמודים אתם" העיר דניאל "אני חייב להסכים איתך" אמר מקסים "לא אנחנו לא!" אמרנו ביחד "אהה ההכחשה הראשונה זה גם קטע חמוד בזוגות כאלו" אמר דניאל "רדו לנו מהגב!" קראנו יחדיו ודניאל ומקסים פשוט התחילו לצחוק. התחלנו ללכת לכיוון המוזיאון ומקסים אמר כשעמדנו מול הדלת "טוב נשאיר אותכם כאן לבד. אז, פיטר אני לא צריך להסביר לך שום דבר נכון?" שאל מעט בחשש "אבא!" אמר בעצבנות פיטר וניחשתי שאתמול היה בניהם כנראה שיחה מאוד… לא שגרתית. הם עזבו ואני ופיטר נכנסנו לגלריה שעוד הייתה מאוד מבולגנת. "אל תשימי לב לאבא שלי, הוא בן אדם חכם והכל אבל הוא חסר הבנה מה לומר ומה לא לומר מול אנשים" הוא אמר בחיוך מתנצל "זה בסדר, לפחות הוא דואג לך" נסיתי לעודד אותו "יותר מדי" הוא אמר "זה עדיף מאשר שהם יתעלמו ממך" ונהייתי עצובה, נזכרת על כל ההתעלמויות של אימא שלי "למה את עצובה?" שאל פיטר מודאג "סתם, עזוב" אמרתי "חיוך. עכשיו!" הוא אמר והפעיל את הרדיו והתחיל לרקוד בצורה שגרמה לי לצחוק והוא שלח לכיווני את ידו, הנהנתי לשלילה "נו בואי כבר!" הוא התעקש וגרר אותי בכוח לעברו ושנינו התחלנו בריקוד מסורבל ביותר כשכל אחד מאתנו בטעות דורך על השני, "אנחנו רוקדים באופן נוראי" אמרתי בין צחוק אחד למשנהו "וואלה" הוא ענה "אנחנו לא צריכים לסדר?" שאלתי "נכון, אבל יותר כיף לי לרקוד איתך מאשר לסדר" הוא ענה מחייך אליי חיוך שובב