אחרת פרק 2
נכנסנו למכונית ושתקנו. השתיקה תמיד הייתה סימן שהוא רוצה לדבר איתי על משהוא ברצינות. וזה אף פעם לא סימן טוב. "לא" אמרתי לפני שהספיק לדבר "את בטוחה? אני רואה איך את נפגעת ממנו, זה לא סתם" הוא אמר "אל תדאג אני בסדר". זה היה הפעם העשירית ששיקרתי לו באותו שבוע. שנאתי את זה שאני משקרת לכל החברים שלי אבל מה יכולתי לעשות? להסביר להם שאני מאוהבת עדיין במייק? שאני במצב רוח נוראי כבר חודש? או שלהתחיל עם זה שחוץ משלושה ילדים אף אחד בשכבה אינו מודע בקיומי?. בסופו של דבר הגענו לבית הספר סליחה, לבית הכלא ויצאתי מהמכונית שלו. כמובן כי החיים שלי פשוט מחייכים עליי בכל הזדמנות ראיתי את מייק מחבק בחורה אחרת. וכשהוא הבחין ביי הוא חיבק אותה חזק יותר. רציתי לבכות, לצרוח רק לעשות משהוא אבל רק התעלמתי מהכאב. הלכתי לספסל הקבוע שלי ושל החברות שלי. אף אחד מהן עוד לא הגיעה אז ישבתי וכמו תמיד התחלתי לכתוב בלי לחשוב:
אני נלחמת מול כל דבר,
מנסה להשיג והאכזבה צורבת מראה את פנייה,
אני חלשה מדי להתמודד עם זה,
אני חלשה מדי לעולם הזה.
בא לי לעוף מפה,
להתחמק מכל הבעיות,
לחייך ולהפסיק עם כל השיגעון הזה,
להיות מאושרת ולא מאוכזבת.
הייתי ממשיכה לכתוב אבל ראיתי שעדן מתקרבת אז החבאתי במהירות את השיר בתוך התיק המבולגן שלי. עדן התיישבה מולי ולפי החיוך שלה קרה משהוא מדהים. "מה נשמע?" היא שאלה אותי " בסדר את?" השבתי "מעולה!!! נחשי מי מופיעה בעוד שבועיים? אני!! בהיכל התרבות איזה מגניב!" והתחילה לדבר ולדבר. לא היה לי מצב רוח להקשיב. הייתי עסוקה בלנסות לא לבכות. בסופו של דבר היה צלצול והלכתי לבניין שלי. כמובן כולם נדחפו ואפילו כשהתנגשו ביי לא הבחינו בכך. הייתי רגילה לזה אבל תמיד זה צרב. נכנסתי לכיתה והתיישבתי במקום שלי לבד והדלקתי את האם פיי שלי. מוסיקה חזקה נשמע וכמעט גרמה לי להתחרש אבל זה היה עדיף מאשר לשמוע את הרכילות של הילדים שחשבו שלא שמעתי אותם. וגם אם היו יודעים זה לא היה משנה להם. הוצאתי את המחברת המקושקשת, מקומטת, מבולגנת או במילים אחרות המחברת שלי בהיסטוריה. חיפשתי דף שלא היה יותר מדי מקושקש והתחלתי לצייר בו. כשהמורה נכנסה התעלמתי ממנה והמשכתי לצייר (היינו מסוג הכיתות שלא משנה מה תמיד התפרענו, הפרענו, זרקנו זה על זה דברים אז ילדה שמתעלמת ממורה ושומעת מוסיקה זה היה נחשב לתלמידה מצטיינת), רק רציתי שהיום הזה יגמר כבר. רק רציתי שהיום הזה יגמר. הנכשל במדעים לא שיפר את מצב רוחי. המשכתי לכתוב בלי לחשוב עד שהיה צלצול להפסקה. יצאתי במהירות לפני שביאטריס תבחין ביי אבל היא תפסה אותי. "קריסנקה" היא אמרה בחיוך זדוני "מה?" שאלתי בעודי מנסה למצוא דרך לברוח "אנחנו צריכות לדבר" ולקחה אותי לשירותים של הבנות. השפוטות שלה חיכו לי עם כוסות ברדים. הברד הקר עף על פניי ועל גופי. והן צחקו מחכות שאבכה. החזקתי את עצמי, לא אתן להן את התענוג הזה. בסופו של דבר הן השאירו אותי לבד. ניקיתי את פניי ואמרתי לעצמי שוב ושוב "העיקר שמחר אני לא יהיה פה" והחלפתי בגדים(יש לי מראש כי לפחות פעם בחודש זה קורה לי), ואז נשמע צלצול והלכתי לכיוון הכיתה שלי . "איפה היית?" שאלה דמי "סתם, טיילתי" שקרתי לה היא מעט חשדה אבל סמכה עליי שלא אשקר לה. היום המשיך באיטיות רבה וכשנשמע הצלצול ברחתי לפארק הקטן והנטוש. התחבאתי במגלשה וסוף סוף נתתי לדמעות לצאת. כשנרגעתי מעט ראיתי שיש הודעה מדניאל "אני אוסף אותך מחר ב8 בבוקר". הלכתי לכיוון הבית שלי וגשם התחיל לרדת. היום שלי משתפר מדקה לדקה. כשהגעתי לבית שלי ישר הלכתי להתקלח, בתקווה שהמים ישטפו את כל העצב ממני. יצאתי ונכנסתי לחדר שלי וראיתי שיש פתק קטן על השידה
תגובות (3)
ראשונהההD:
תמשיכי ומהר!
כן… אני חושבת שאני מתחילה להתמכר לסיפור הזה…
שנייה!! :-)
חחח… צוחקת…
רציתי לומר שהסיפור שלך מדהים، הכתיבה שלך מהממת ואני משוגעת… (טוב، את זה כבר כנראה הבנת לבד חיחי)
וכן… עוד משהו נוראנוראנורא חשוב:
תמשיכיייייי מהרררר!!
אוהבת. – נטלי:)
הסיפור פשוט מדהים אני כלכך מרחמת עליה יאווו הייתי מחטיפה לאלה ששפכו עליה את הברד סתירה בפרצוףףףףף
בכל אופן אני ממשיכה לקרא ;)