אחרי המוות- פרק 7
התהלכתי לעבר המשרדים יכולתי להרגיש את העיניים שמסתכלות עלי בקפידה, אנשים בני 25 הסתכלו עלי כאילו אני איזו צעירונת בת 21. הגעתי והדלת הראשית נפתחה, נכנסתי למעלית ועליתי לקומה 13, פניתי אל המזכירה אשר הייתה ממש צמודה למעלית. "שלום" אמרתי בחן, "שלום, במה אוכל לעזור לך?" אמרה המזכירה וחייכה. "אני אמורה להיפגש עם מנהל החברה" אמרתי, המזכירה לחצה על כמה מקשים במקלדת ואמרה "אה, את מלאני המנהל מחכה לך במשרדו, אני מאחלת לך בהצלחה למרות שלא תצטרכי את זה". חייכתי אל המזכירה, ונכנסתי אל חדרו של המנהל הכול בתוך החדר היה נקי ומצוחצח לא היה מקום לחוסר שלמות בחדר, החדר שידר רוגע ושלווה, בחיים לא הייתי חושבת שהוא משרד של חברה שכזאת. שהופכת את האישה לחפץ למין גביע מושא ראוותנות כה לא ברור. התיישבתי על כורסה שהייתה בחדר המזכירה אמרה שהמנהל מחכה לי אבל לא היה אף אחד בחדר, המנהל נכנס לחדר בפתאומיות לה לא ציפיתי. "שלום, את בוודאי מלאני. אני מצטער על העיכוב פשוט היה לי עניין דחוף מאוד, אני מקווה שלא חיכית הרבה זמן." אמר המנהל, היה לו קסם כלשהו הוא השרה עלי אווירה כה מיוחדת, כה לא אמיתית אך משכרת, יכולתי להבין למה בחר בעבודה כזאת הוא פשוט ממש מתאים בשבילה. "האמת שרק עכשיו נכנסתי" אמרתי בחינניות. הוא הפנה אותי לכיוון השולחן, הוא התיישב מולי והחל לדבר "אני רואה שאין לך ניסיון קודם, למרות שלא ממש צריך ניסיון, מה הגיל שלך?", התחלתי לחשוב ולאחר מספר שניות יריתי לעברו תשובה, "אני בת 19, אני צריכה לשלם בדרך כלשהי על הלימודים בקולג'" אמרתי וגיחכתי לי, המנהל גיחך גם הוא. "אוקיי, אז קוראים לך מלאני. את בת 19, מתחילה ללמוד בקולג', בעבודה הזאת בנות בדרך כלל לא משתמשות בשם הרגיל שלהן הן מעדיפות שמות אחרים, אם את מעוניינת לא להשתמש בשם המקורי שלך עלייך לומר לי זאת עכשיו" אמר המנהל והישיר אליי מבט, "אני מעדיפה לשנות את שמי לרוז פרנקלין" אמרתי והחזרתי מבט אל המנהל. "רוז עכשיו את תצטרכי להצטלם למספר תמונות כדי,להראות אותם לפאנל שלנו אם תעברי אחזור אלייך, אשלח לך אימייל בעוד יומיים" אמר המנהל. המנהל לחץ על אחד מן המקשים על הטלפון שלו ומילמל מספר מילים, המזכירה נכנסה והחלה לצלם אותי. לאחר שהמזכירה יצאה, אמרתי "אני ממש מקווה שאתקבל לתפקיד זה ממש חשוב לי בשביל הקולג'" אמרתי, "אל תדאגי אני בטוח שתתקבלי" אמר המנהל כאשר ליווה אותי ליציאה. כאשר יצאתי ראיתי כי השעה עדיין מוקדמת אז החלטתי ללכת הביתה ברגל, בדרך התחילו איתי גברים לא נערים, גברים בני 23 ו-22 שהיו בטוחים שאני בת גילם כמובן שהעדפתי שלא להסביר את הטעות המצערת שקרתה בינינו ופשוט הסברתי להם שיש לי חבר, זה נכון. הייתי משהו כמו 4 רחובות רחוקה מהשכונה שלי וראיתי את ג'וש הוא התקדם לעברי. הוא הסתכל עלי אך נראה כאילו הוא לא זיהה אותי. "היי" אמר וחייך אלי, "היי" השבתי בנעימות. "אני יודע שאת לא מכירה אותי וחושבת שאני ילדון אבל, אני רוצה להזמין אותך לצאת איתי" אמר ג'וש, הייתי מוכת הלם, חשבתי שהוא אוהב אותי, הוא אמר את זה, הוא צעק את זה!!. ועכשיו הוא מתחיל איתי למרות שהוא לא יודע שזאת אני, "אני מצטערת יש לי חבר" אמרתי, "אל תדאגי דייט אחד איתי ואת תשכחי מהחבר שלך" אמר ג'וש. "סליחה אני מוכרחה ללכת" אמרתי, והתחלתי ללכת במהירות, דמעות החלו לזלוג והסירו את האיפור מפני, נשימותיי נעשו קצובות התפוררתי מבפנים, הוא מכר לי אשליות. הוא גרם לי לרצות לעזוב את דילן, הוא היה כמו סם הוא היה פרוע, ולא אמיתי. להיות איתו הייתה הרגשה ממכרת אבל ברגע אחד הכול נכבה כך גם ליבי, ולחשוב שאני רציתי לעזוב את דילן בשבילו איך? למה?. איך אוכל להסתכל בעיניו של ג'וש מבלי לחשוף את האמת. הגעתי לבית, למזלי הוא היה ריק. הסרתי את העדשות, הורדתי את נעלי העקב, הצמידים, העגילים. הסרתי כל טיפת איפור שנותרה על פני. הורדתי את השמלה ונכנסתי למקלחת, התחלתי לבכות כמו שלא בכיתי מעולם, זה כאילו כריס בגד בי, הדמות המראה הטוהר, הקודש הוא חילל הכול גוש חילל הכול. כריס היה קדוש בעיניי וג'וש שרף הכול. הוא צדק שמפגש אחד איתו ואני אשכח מהחבר זה כמעט קרה לי. זה קרה לי. הבטתי בשיערי הוא חום איך אני אוכל להסביר את זה, להורים שלי, לדילן ,לג'וש הבוגד הזה שבטח יבין שזאת הייתי אני ברחוב, יצאתי מן המקלחת ולבשתי ג'ינס וטי שירט, שאפשרו לי לנשום אוויר לא כמו אותה שמלה אדומה. רצתי במהירות לתחנת האוטובוס, הספקתי לעלות על האוטובוס במאית השנייה האחרונה. נכנסתי לחנות פאות וראיתי פאה שהיא בדיוק כמו השיער שלי רק בצבע שחור קניתי אותה ויצאתי מהחנות יצאתי, וידעתי שהזמן אוזל. לקחתי מונית. הגעתי הביתה והחלפתי את בגדיי לפיג'מה, שמתי את הפאה על ראשי. תוך כדי שאני מנסה לאמץ את המראה החולה. התיישבתי במיטתי, כאשר אני שומעת צעדים מכיוון המדרגות זאת הייתה אימי. "דילן סיפר לי שלא הרגשת טוב ולא הלכת לבית הספר הכול בסדר עכשיו?" שאלה אימי כאשר נעמדה בכניסה לחדרי, "כן הכול בסדר גמור אמא" אמרתי בתקווה שלא תגלה את שקרי, "טוב אני ייתן לך לנוח" אמרה אימי והלכה מן החדר.
תגובות (5)
איזה מניייאק הוא
תמשייכיי
חרא של בן אדם
תמשיכייי !!!
אני כל כך שמחה לדעת שיש אנשים שעדיין קוראים את זה, לא צריך לקלל חחחחח.
אני מקווה שיצא לי להעלות פרק היום.
הוא רציני? מי הוא חושב שהוא?!
טוב.. זה היה טוב מכדי להיות אמיתי אני מניחה…
ואיך יש לך ספק בכלל שאנשים ירצו לקרוא את זה? זה מדהים! אני נהנית מכל רגע ובטוחה שעוד הרבה אחרים גם נהנים!
את כותבת מדהים, כבר אמרתי? ;)
תודה רבה אוהבת אותך המון ♥