אחרי המוות – פרק 6

כן כן אני יודעת לא העלתי פרק מיליון שנה זאת לא אשמתי תאשימו את הבית ספר הנורא שלי שלא מפסיק עם המבחנים עבודות והכוללל מצטערת שלא כתבתי המון זמן אני באמת שרציתי אני הספקתי לשכוח את כל הדמויות אז אני לא מצפה ממכם לזכור אותם אני לא מאמינה שיש עוד אנשים שרוצים לקרוא את הסיפור המאוד מפרך את הזה טוב סליחה על החפירה הזאת אני רק רוצה להודות ללילוש שאמרה לי מיליון פעם להעלות פרק לילוש אוהבת אותך ותעלי כבר פרק!!!

הרגשתי כאילו אני מתאחדת עם המים, כאילו מקומי שם ואני לא צריכה לצאת. הרגשתי את האוויר שלי פוחת מרגע לרגע, זה לא עניין אותי. אבל, אני חייבת לצאת מפני שצריך לתפוס את הרוצח של כריס,
בגלל שאני צריכה לדבר עם דילן, וגם כי אני צריכה להרחיק את ג'וש ממני. הוצאתי את ראשי מן המים, נושמת נשימות עמוקות מנסה למלא את מכסת האוויר שוב. למזלי הוריי לא שמעו אותי, יצאתי מן המים והתחלתי ללכת לחדרי. לפתע גופי נעצר, וראיתי את כריס מולי. 'מלאני אני יודע מה את מתכננת לעשות, שלא תעזי, אני לא צוחק, המשטרה תתפוס אותו, אל תעשי את זה'. 'כריס, זה כבר משהו שאני חייבת לעצמי. אתה יודע שאם לא יתפסו אותו בחודש הקרוב הם יפסיקו לחפש', 'מלאני אני לא נותן להפוך לרוצחת, אני לא מוכן','אתה לא יכול לעשות הרבה בעניין' אמרתי והתחלתי ללכת כריס נעלם הגעתי לחדרי החלפתי בגדים, והתיישבתי מול המחשב. חיפשתי שעות על גבי שעות כל פרט אפשרי על ג'ון ג'יימס. האופציות היחידות ששילבו את השם שלו, הייתה חברה כלשהי 'never alone'. זאת הייתה חברה שמספקת לאנשים חשובים, נשים שיגיעו איתם לאירועים חשובים, האישה הייתה כמו תכשיט מנצנץ. כך שכולם יחשבו שהאדם הוא נחשק, על ידי הנשים והמעמד שלו יהפוך גבוה יותר, התוכנית כבר החלה להירקם במוחי אך יש כל כך הרבה מכשולים. ההורים שלי, דילן, ג'וש, כריס והמון דברים נוספים אך ידעתי שלא אעצור עד שאראה את דמו של הרוצח זולג על הרצפה. מחשבותיי הפכו חולניות ומעוותות, אך זה ממש לא עניין אותי. התחלתי לחקור את החברה הזאת 'never alone', היה להם אתר התחלתי למלות טופס כדי להפוך לעובדת, הייתי צריכה לשקר בקשר לגיל שלי, הפכתי אותו ל18 בניתי לעצמי סיפור רקע, אני רק צריכה עקבים, שמלות, ומראה מבוגר מאפרת יכולה לסדר את עניין המראה. הלכתי לישון, חלומותיי שוב היו כה מבלבלים. הייתה דמות בחשיכה, הכרתי את הקול אך לא ידעתי מי זה. "אמרתי לך שנתראה בקרוב,אז הינה אני" אמר הקול, "מי אתה?" שאלתי בקול חלש. הדמות התקרבה אלי זה היה ג'וש, הוא נישק אותי. אך שהתנתקנו זה היה דילן, "מי אתה ברצינות?" שאלתי שוב בקול רם יותר, "מל זה אני" אמרה הדמות אך זה לא היה דילן, וגם לא ג'וש זה היה הרוצח של כריס. הוא חייך ואני נלחצתי, "תסתכלי על הרצפה" הוא אמר, הסתכלתי וראיתי את כריס שוטט דם. קרסתי ונשכבתי על כריס ידי מלאות דם ואני בוכה, "מה עשית?, אתה רצחת אותו!!" צרחתי. נעמדתי וסכין הופיע בידי, הרוצח הפסיק לחייך והחל לדבר "מה את עושה?" התקרבתי אליו ונעצתי את הסכין מה שליבו, "מה שמישהו אחר היה צריך לעשות מזמן". הסתכלתי איך הרוצח נופל לאיטו והתמלאתי בתחושת סיפוק שהציפה אותי. חייכתי וצחקתי, השעון המעורר העיר אותי.פקחתי את עיני לא ידעתי אם להיות שמחה או לא, אבל ידעתי מתי שאהרוג את הרוצח של כריס אהיה מאושרת.

התחלתי להתארגן, הדלקתי את המחשב וראיתי שקיבלתי אימייל מהחברה 'never alone', התחלתי לקרוא אותו "למלאני אנו נשמח לקבל אותך לשירותנו החברה 'never alone' בלה,בלה, בלה כדי שתוכלי להתחיל לעבוד כמה שיותר מהר את מוזמנת למשרדנו בעיר ברחוב מייפל, בשעה 12:30 בצוהריים". הבנתי שאם אני רוצה להספיק הכול אני חייבת להיעדר מהלימודים, התקשרתי לדילן
'היי' אמרתי בקול רך
'היי, אני עוד 10 דקות יוצא אלייך' אמר דילן
'אני לא הולכת היום לבית ספר, אני לא מרגישה טוב' אמרתי בתקווה שדילן לא יבין שאני משקרת
'את לא מרגישה טוב,הכל בסדר?' אמר דילן בדאגה
'כן, כן, פשוט כואבת לי הבטן אתה לא צריך לדאוג' אמרתי
'אה אוקי, את רוצה שאני יעצור אצלך בכול מקרה?' אמר דילן
'לא אני לא רוצה שתתעכב בגללי' אמרתי
'טוב, אני מקווה שתרגישי יותר טוב' אמר דילן
'תודה, אוהבת אותך' אמרתי
'גם אני אוהב אותך מלאני' אמר דילן קולו היה כה חם
'ביי' אמרתי
'ביי' אמר דילן

ניתקתי את הטלפון, הספקתי להתלבש. לקחתי כסף מן המגירה ויצאתי לדרכי, הגעתי לתחנת האוטובוס, תוך 20 דקות מצאתי את עצמי בקניון התחלתי להיכנס לכל חנות שיכולה לספק לי שמלות צמודות ונעלי עקב, עגילים, שרשראות גדולות וכל מיני פריטים נוספים שיכולים לעזור לי, אחרי זמן ארוך של קניות נכנסתי למן מכון קוסמטיקה שם סידרתי את הציפורנים, למזלי הייתה שם עמדת איפור. המאפרת לא הבינה למה ילדה בת 16 רוצה להיראות מבוגרת יותר אך זה לא ממש עניין אותה, נזכרתי שאיני יכולה להיות עם השיער הטבעי שלי כי בטח הרוצח ייזכר בי, ניגשתי לאחת המספרות וביקשתי מן הספרית לצבוע את שיערי בחום בהיר, לאחר זמן מה יצאתי מן המספרה עם שיער חום בהיר. החלטתי לא לקחת סיכונים וקניתי עדשות בצבע ירוק, הסתכלתי על השעון וראיתי כי השעה היא 11:45, מיהרתי אל תחנת האוטובוס ועליתי על האוטובוס הראשון שהגיע הגעתי לבית אחרי נסיעה יחסית ארוכה נכנסתי הביתה ומיהרתי להתלבש בשמלה צמודה בצבע אדם ונעלי עקב שחורות אספתי את שיערי בגומייה שיערי היה מתוח שמתי צמידים מזהב על ידי ועגילים תואמים, שמתי את העדשות הירוקות ומיהרתי לתפוס מונית. נכנסתי למונית "לאיפה את רוצה להגיע, גברת?" שאל נהג המונית, הבנתי שהמראה המבוגר עובד. "לרחוב מייפל בבקשה" אמרתי בקול חלש, הנהג למזלי היה מאוד מהיר והגעתי לרחוב מייפל תוך 10 דקות הצצתי לשעון שוב וראיתי שהשעה 12:20 מה שאפשר לי ללכת באיטיות לכיוון המשרדים.