אחרי המוות- פרק 3

הוא חזר אלי, מסוממת מנוכחותו של ג'וש.איבדתי את תחושת הזמן, כשהיה לצידי הרגשתי ביטחון, שמחה, כאילו הוא חיבוק שעוטף אותי בזרועות חסונות. מסובבת את גופי כאילו אני רוקדת ריקוד לשניים, התקרבתי אל הדלת, צעדיי היו רועשים. אימי פתחה את הדלת, לפני שהספקתי לתקתק "שלא תעזי לעשות את זה שוב" אמרה בקול רועד וחיבקה אותי. "מה, על מה את מדברת?" אמרתי והסטתי את היד עם הפלסטר לאחור, "אנחנו לא מוכנים שתהיי בחוץ בשעות כאלה, ובמיוחד ללא טלפון מה חשבת לעצמך אנחנו היינו כה מודאגים העיקר שאת בסדר" אמר אבי וחיבק אותי גם הוא, כאשר התנתקו ממני הרגשתי כמו מתנה שקרעו מעלייה את עטיפתה."זה בסדר אני לא הייתי לבד הכרתי נער נחמד, פגשתי אותו כאשר עליתי לקברו של כריס, אל תדאגו הוא לומד בבית ספר שלי ואם הוא מטריד אותי אני יידע מה לעשות" אמרתי ניסיתי לגרום לעצמי להישמע פחות טיפשית. "איזה נער בדיוק?" קולו העביר בי צמרמורת עזה הרגשתי אותה עולה מקצה עמוד השדרה, קולו של דילן "אחד בשם ג'וש, ג'וש קלווין אולי שמעת עליו" אמרתי ניסיתי להישמע קלילות זאת הפעם הראשונה שדילן מנחית עליי אווירת לחץ שכזו, הוא הסתכל לתוך עיניי "שמעתי עליו, אבל הוא לא חשוב כרגע. את חשובה הבהלת אותי פחדתי שמשהו קרה תבטיחי לי שלא תעשי זאת שוב" אמר דילן בקול שקט מרגיע וסוחף הוא נשק לשפתיי נשיקה שיכלה להימשך שעות אך נוכחות הוריי העיקה עלינו "טוב כבר מאוחר כדאי שתלכי לישון" אמר אבי.

התקלחתי, כאשר יצאתי הברשתי את שיערי הכהה ואספתי אותו בגומייה. נפלתי על המיטה נרדמתי, כל כך הרבה זמן ללא שינה, זה היה לי קשה פחדתי שכריס ירדוף אותי בחלומותיי, ויאמר לי שהוא שונא אותי, כי בגללי הוא מת. אך הוא לא הופיע שם, אלא אני בשמלת ערב אדומה ומרשימה באולם עצום, עם מסכה על עייני, מנגינת פסנתר החלה ומישהו אחז בידי, זה היה דילן התחלנו לרקוד אלו היינו רק שנינו, ואז הוא סובב אותי סיבוב גדול ושנצמדתי אליו זה היה ג'וש. המשכתי לרקוד, כה מבולבלת, לא מבינה מה קורה, נעים מצד לצד כאשר ידיי על כתפיו והוא אוחז במותניי מגעו לא הפריע לי בכלל, האמת חשקתי במגעו. מאיפה נחתה עליי ההרגשה הזאת? הסתובבתי שוב סיבוב גדול יותר, ההצמדות הייתה שונה שפתינו היו כה קרובות זה היה דילן נשקתי לו. פתחתי את עיניי והוא נעלם, הסתכלתי אל הצדדים וראיתי שהאולם מלא בזוגות רוקדים שמלתי נקרעה, ראיתי מרחוק את חתיכת השמלה צבע אדום עז שכזה, היה מוצמד אליה פתק 'נתראה בקרוב' מילותיו של ג'וש, מה יש לי? מה עובר עלי? לפני שהספקתי להריץ יותר מידי מחשבות, השעון המעורר העיר אותי. קמתי מבולבלת, ומרגישה כה לא החלטית.

התארגנתי לבית הספר, כאשר סיימתי עם ההתארגנות וארוחת הבוקר דילן תיקתק בדלת. כאשר פתחתי אותה הוא חייך וחיבק אותי "בוקר טוב, אהובתי" אמר דילן, לא זכור לי שהוא השתמש במושג הזה. "בוקר טוב, אהובי" אמרתי תוך כדי שאני מרימה את התיק. נכנסנו לאוטו ונסענו לבית ספר, כאשר הגענו דילן הוציא את התיק שלי ופתח לי את הדלת. איך אוכל לבקש משהו יותר טוב מזה?, הגענו לשער, ראיתי את ג'וש ונופפתי לכיוונו, הוא נופף בחזרה וחייך לכיווני. "זה ג'וש?" שאל דילן קולו נשמע מאד מודאג, "כן, למה?" שאלתי. "הוא לא דומה קצת ל…" אמר דילן אך קטעתי את דבריו "למי?" שאלתי בתמימות, ידעתי טוב מאוד למי הוא דומה. דילן אני אוהבת אותך, אבל אתה לא תיקח ממני את כריס החדש. אני מתכוונת ג'וש. "לא משנה" אמר דילן נכנסנו לכיתה, והתיישבנו אחד ליד השנייה, קריסטין כבר לא תחזור. היא התחילה לארוז אחרי ההלוויה, היא בטח בבית שלה אני חייבת לבקר אותה. ישבתי בשיעור כאשר דילן מעביר את אצבעותיו בשערי, אנחנו מדחיקים את זה שכריס מת זה כה כואב, לפחות יש לו שליח.

תקתוק בדלת הכיתה קטע את קולה של המורה, המורה פתחה את הדלת היה שם תלמיד שאמר "אמרו לי למסור שמלאני וויט, צריכה להגיע למשרד המנהל בדחיפות" מה? מה אני עשיתי? האם הם גילו על הגרפיטי. ידעתי שהשלד עם האקדח יירה בי ביום מן הימים. יצאתי מן הכיתה, דילן ניסה לתפוס את מבטי. הסתכלתי אליו, ואמרתי מבלי להוציא קול 'לא יודעת' יצאתי מן הכיתה הנער נעלם. ראיתי את ג'וש "ג'וש זה זמן ממש לא מתאים, אני צריכה ללכת למשרד המנהל" אמרתי והתחלתי ללכת במהירות. הוא אחז בידי ואמר "תירגעי, זה הייתי אני ביקשתי מהילד הזה שיגיד את זה" אמר וחייך רציתי לכעוס עליו, לצעוק עליו, מה לעזאזל הוא חושב לעצמו עד שהבטתי לתוך עיניו מבטו כלא אותי. "בואי" אמר והחל למשוך אותי מצאתי את עצמי בחלק בבית ספר שלא ראיתי אף פעם, התחלנו לדבר אותי "אז מי זאת הייתה החברה הזאת שלך שנפטרה?" שאלתי, כאילו שאלתי אותו מה השעה. למוות, כבר לא היה משמעות בעיניי. "השם השלה היה סיידי, היא מתה מסרטן. היא הייתה חברת ילדות שלי היא ידעה הכול עליי מא' ועד ת', היא הייתה מי שאיזנה אותי. כשהיא מתה הייתי מרוסק, שבור, כואב, מעולם לא הרגשתי ככה. השנתיים שעברו עליי היו כל כך קשות ואז פגשתי אותך, ואת את כל כך מזכירה אותה, העיניים הכחולות שלה, הם כמו עינייך כחולות וסוחפות. ולא חשבתי שאזכה לראות שוב שיער שחור שכזה, וזה שחתכת את עצמך, רק גרם לי לחשוב שאתן אותו אדם, ההבעה על פנייך הקוראת לעזרה אך קולך זועם. זה מה שהיא הייתה עושה ברגעי משבר" אמר ג'וש, והעביר את ידו בשערותיי "את, כל כך יפה" לחש מגעו הוא כמו חשמל סטטי, מרגש אותי אני גוועת למגעו, ובו זמנית לא מוכנה לקחת את זה רחוק. כי אני אוהבת את דילן לא את ג'וש. הכרתי את ג'וש לפניי חמש דקות למרות שהרגשתי הרבה יותר מזה. "ג'וש" אמרתי והבטתי אל הקרקע "יש לי חבר" "היה מגוחך מצידי לחשוב שאת פנויה. את כה יפה, כה מדהימה, זה היה ממש טיפשי. אני מצטער, זה הבחור הזה שישב לידך נכון? הוא בר מזל, עליו לדעת זאת" אמר ג'וש, הרגשתי את גופי מתחנן אליו ואומר תילחם עליי, בבקשה תילחם עליי אני רוצה אותך בקרבתי. לצידי,איתי אל תילך תילחם עלי. חיבקתי את ג'וש בחוזקה. "אל תעזוב אותי, בגלל זה אתה מבין זה לא משנה עם מי אני אתה נשאר לצידי" אמרתי, את הסוד שלי שהוא מזכיר לי את כריס אשמור לעצמי. "אני אשאר לצידך מלאני, אני יודע שזה נשמע מוזר אבל אני מרגיש כאילו את חברה וותיקה שלי, כאילו תמיד הכרתי אותך" אמר ג'וש, הוא כאילו קרא את המחשבות שרצות לי בראש. החיבור בינינו כל כך עמוק, אנחנו לא יודעים למה ואיך נשמתי עמוק ושחררתי אותו מחיבוקי. "עליי לחזור לכיתה" אמרתי והתחלתי לחזור לכיתה, "נתראה בקרוב" אמר ג'וש משפט זה גרם לי להחסיר פעימה, המשכתי ללכת הגעתי לכיתה והתנהגתי כאילו הכול בסדר. "מה המנהל רצה?" שאל דילן "הוא רק רצה לבדוק שהכול בסדר, אתה יודע בגלל שכריס מת" אמרתי. למה שיקרתי לו? מה עובר עליי?