אחרי המוות- פרק 2

גופי אינו יכול לשאת את מותו, הפכתי כשל מערכתי. מה אני אעשה עכשיו, עד כמה אוכל לשקר שהחיים ממשיכים?. התעוררתי בבית החולים, כאשר דילן והוריי בחדר האווירה בניהם הייתה קודרת, מאז אותו ריב, אבל הם כולם דאגו לי. "מה אני עושה כאן?" שאלתי, כל פיסת זיכרון ברחה לי. אני רק זוכרת שהתאבלתי על כריס. "את התמוטטת בזמן שהספדת את כריס" אמרה אימי, "טוב, אנחנו נשאיר אתכם לבד" אמר אבי, הוריי יצאו מן החדר. "דילן" אמרתי והרגשתי את הדמעה עומדת על עייני, הוא לא אמר מילה רק חיבק אותי בעוצמה חזקה. החמימות שלו, הדבר היחיד שאולי יכול להציל אותו. "משהו קרה אחרי שהתמוטטתי?" שאלתי, "קריסטין החלה להספיד את דילן עד שהיא נשברה, היא פשוט ברחה לביתה" אמר דילן. קריסטין, הבטחתי שאהיה לצידה. והייתי עסוקה ברגשנות שלי, אני יכולה להבין כל דבר שעובר עליה, התמוטטתי בעצמי ולא נראה לי שהיא תוכל לשאת זאת. היא אהבה אותו, לקחתי את אהובה, מה לא בסדר איתי? כל דבר שנגעתי בו הפך שחור. ודילן שיושב מולי האם אהרוס גם אותו? אולי הוא אומר שאני מסבה לו אושר אך מה באמת קורה בתוכו, אולי הוא פוחד שאשתגע ומנסה רק להרגיע אותי. אני מרגישה כאילו הכנסתי אותו למלכודת ללא ידיעתי, הוא לא יכול לעזוב רגשות אשם ישתלטו עליו. "דילן אני מצטערת שאני מגרשת אותך, פשוט אני מעדיפה להיות לבד. תגיד להורים שלי שאני רוצה להיות לבד" דילן שיחרר אותי מחיבוקו. "אוקי אני אודיע להם" הוא קם והלך, בשנייה שנטרקה הדלת התחלתי לבכות כמו משוגעת. מלמלתי את שמו של כריס, בין ייבוביי קיוויתי שפשוט יחזור שיהפוך חי. שאזכה לראות אותו שוב, ולומר לי עד כמה אני מעריכה אותו, ואוהבת אותו, ועד כמה הוא עזר לי. הרגשות שלי אוכלים ומכרסמים אותי מבפנים, אני מרגישה כאילו לא נתתי לו הרגשה שאני מעריכה אותו. והנשיקה ההיא בלילה ההוא, האם הייתה לה משמעות? את זה לעולם לא אדע.

קמתי מן המיטה בבית החולים, ניגבתי את עיניי. ויצאתי מן החדר מוחי לא ידע לאיפה ללכת, אך גופי כן. ללא רצוני, מצאתי עצמי בבית הקברות, מחפשת אחר קברו של כריס. כאשר מצאתי אותו הייתי על ברכיי, דומעת ללא רצוני מרגישה ריקה מבפנים. היה עץ ליד קברו, לקחתי ענף שהיה נראה מחודד מעט העברתי אותו על עורי. כל כך רציתי לחתוך את עצמי, ההרגשה שדימום הזה נותן לי כאילו הכול יהיה בסדר' הקלה כלשהי. שפשפתי את הענף המחודד באבן שמצאתי' הוא היה מחודד מספיק כדי לתת לטיפות דם להשתחרר מעורי. העברתי את המקל על עורי הפעם בחוזק' דם החל לנטוף מזרועי; "כל טיפת דם כריס, היא על כל פעם שהצלת אותי. לך תדע אולי בקרוב אמצא את עצמי לידך" אמרתי בשקט, מול עיניי החלה להיווצר דמות זה היה כריס הוא צעק עליי "תפסיקי, מלאני אני רוצה שתפסיקי עם זה מיד", "לא, אני לא מוכנה. אני לא אפסיק, למה הצלת אותי? יכולתי למות, זה היה עושה לכל כך הרבה אנשים טוב" צעקתי אל האוויר, אך לא הייתי מודעת לכך "ומה אם היית מתה? את חושבת שדילן היה שורד בלעדייך, את חושבת שההורים שלך באמת לא אהבו אותך מלאני. כולם היו מתאבלים אם היית מתה" אמר כריס. "לא, הם לא. וגם אם כן, אתה יודע שאני לא יכולה לשרוד בלעדייך. אתה יודע כל דפק קטן שקיים בי לתקן, מי יתקן אותי עכשיו?" אמרתי, "מלאני, פשוט תפסיקי" אמר כריס. והמשיך לדבר "טוב לי כאן, ותמסרי לקריסטין שאני אוהב אותה בכל ליבי. ושלא תכננתי מעולם לעזוב אותה בצורה שכזאת", "פשוט תחזור, תחזור כריס תחזור לחיים אל תמות אל תלך בבקשה" אמרתי דמותו של כריס, החלה להתפוגג. הרגשתי מגע על כתפי ושמעתי קול לא מוכר "סליחה, הכול בסדר?" הסתובבתי עם עיניים דומעות, ויד מדממת מתנהגת כאילו כלום לא קרה. "הכול בסדר גמור" אמרתי בכעס, והסתובבתי בחזרה "אני לא חושב שזה נכון היד שלך מדממת, את דומעת ודיברת אל האוויר" אמר הנער, הבטתי בו הדמיון בינו לבין כריס היה מטריד. הוא היה כל כך דומה לו, רציתי לחבק אותו וכך עשיתי. ידי עטפו את הנער, לא הכרתי אותו. אך הוא שידר לי הרגשה כאילו אני מכירה אותו כבר מאה שנה, שמתי לב שאני מכתימה את חולצתו. "סליחה, אתה בטח חושב שאני משוגעת עליי להניח לך" אמרתי והתיישבתי לצד קבר של כריס. "תני לי לעזור לך" הוא שלף פלסטר מכיסו, שהתאים בדיוק למידות החתך שהיה על זרועי. ציפיתי שענף העץ יספק אותי קצת יותר, ויגרום לי לדמם בצורה עצומה. הוא כיסה את החתך בעזרת הפלסטר. "אז, מי זה?" אמר הנער, והפנה את מבטו לעבר הקבר של כריס. "החבר הכי טוב שלי,הגיבור שלי הוא מת רק לפני כמה ימים" אמרתי. "וואו, זה קשה אני האמת כאן מסיבה כמעט זהה, הייתה לי חברת ילדות טובה היא נפטרה לפניי שנתיים" אמר הנער, "אז, איך זה קרה?" שאל הנער התחלתי לגולל בפניו את סיפורי. לא הכרתי אותו וזה מה שגרם להקלה. "וואו, זאת חוויה כל לך קשה. אני מצטער כל כך שאת חווה את זה, דרך אגב אני ג'וש, את נראת לי ממש מוכרת" אמר ג'וש והביט ישירות לתוך עיניי. רציתי את מגעו הוא הזכיר לי את כריס, רציתי לומר לו כל כך הרבה אבל הוא יחשוב שאני משוגעת. "אולי ראית אותי בבית הספר? 'מקינלי היי'" אמרתי וחייכתי. נוכחותו הביאה לי רוגע ונחת. "אני לומד שם, אבל אין סיכוי שאת לומדת בשכבה שלי. כי מעולם לא ראיתי אותך בבנין של י"א" אמר ג'וש. "כן, יש בזה הגיון אני בכיתה י'. אני יודעת שזה מוזר, אבל יש סיכוי שאתה מלווה אותי הביתה. כי אני די בטראומות הפחד שלי מגיע לנקודת שיא ברחובות שוממים וחשוכים" אמרתי והבטתי בו. "לא חשבתי שזאת שאלה, זה כן אם לא הבנת אותי" אמר ג'וש. קמנו מן הדשא, התחלנו ללכת דיברתי איתו כאילו אני מכירה אותו, אספתי עליו כל כך הרבה פרטים הוא כמו כריס. נזכרתי שהייתי שם לצד הקבר רציתי לחפור אל תוך הקבר, להוציא את כריס ולגלות שהוא עדיין חיי ולא מת. אני לא רוצה להפוך אותו לפיסת זיכרון נשכחת, אלא למישהו שאוכל לנצור בליבי, נעצרנו מול דלת בייתי. "בוא נראה, פגשתי אותך לפני שלוש שעות, ואתה יודע איפה אני גרה, בת כמה אני ואיפה אני לומדת מזל, שאתה לא יודע מה השם שלי" אמרתי וחייכתי "בכלל לא שמתי לב, שלא שאלתי אותך. מה השם שלך?" אמר ג'וש "מלאני" אמרתי וחייכתי "נתראה בקרוב" אמר ג'וש. ודמותו החלה להתרחק, אני מקווה מאוד שהוא מתכוון לזה הוא כריס, כריס חזר הוא נראה כמוהו נשמע כמוהו מתנהג כמוהו. כך כריס פגש אותי שישבתי בוכה ליד הקבר רק שבאותה פגישה זה היה הקבר של סבתי ג'ורג'יה. הסתכלתי על השמיים, ולחשתי חזרת, תודה לאל שחזרת.