אחרי המוות- פרק 11

"את מה מלאני?" אמר דילן כדי להאיץ את דברי, "שיקרת לי נכון?" דילן ירה לעברי את השאלה בקרירות, "אתה צריך להבין" אמרתי בקול שקט, הדמעות עמדו ליפול מעייני, מאיימות ליצור מפל שיצא מעיניי. "את מה מלאני?" אמר דילן ושמר על הקרירות בקולו, זה כאילו דילן המתוק שלי עזב ומישהו אחר בא להחליף אותו וההוא רוצה אך ורק תשובות. "את מוכנה להסביר לי למה לעזאזל מצאתי את זה בחדר שלך?" אמר דילן והעיף לכיווני חבילת דפים, עיני ניסו לקלוט במהירות את תוכן הדפים, הם חושפים הכל, את התכניות שלי, את המעקב שלי אחרי הרוצח. "מה עשית בחדר שלי?" אמרתי, מנסה לאסוף את השברים שלי שמתחילים לאט לאט להתפזר על הרצפה, אני לא אתמוטט, לא הפעם. "זה באמת משנה מלאני, אבל אם את רוצה לדעת אני נזכרתי ששכחתי להגיד לך משהו, זה היה שאני כל כך שמח שחזרנו כי לחיות בלעדייך זה לא לחיות. אני מנחש שהיית עסוקה במשהו אחר" אמר דילן, דמעה נטשה את עיני ונחתה על אחד הדפים, הוא גילה את זה בטעות, הוא לא היה אמור לדעת צרחתי על צמי, תראי מה עשית הוספתי. "דילן, אני עשיתי את זה בשבילנו" אמרתי ודילן קטע את דברי, "מה בשבילנו בדיוק בעניין הזה? את הולכת בלילה ומסתובבת עם גברים זרים בשביל מה? בשביל למצוא את הרוצח? בשביל לרצוח?" אמר וכל שאלה דקרה אותי יותר חזק מהקודמת, "אני לא יודעת" אמרתי, הרגשתי איך אני מתרסקת מבפנים. "אני רק רציתי שזה יהיה מאחורינו, שהוא ימות, רציתי לרצוח אותו כן, כדי שלא יפריע לחיים שלנו, הוא היה יכול לרצוח גם אותך ואז מה הייתי עושה?" אמרתי, מנסה שלנשום דרך הדמעות שמרטיבות את פני. "מלאני, זה לא יעזור את לא מבינה את זה, זה שתלכי ותנסי לרצוח אותו לא יעזור לנו, המשטרה צריכה לתפוס אותו, אני לא יודע מה היה קורה אם הייתי מת, אוקיי. אבל את לא יכולה לנסות לרצוח אותו, שלא תעזי, אם תרצחי אותו את תכנסי לכלא ואז מה יהיה?. מה עם ההורים שלך? מה איתי? ואיך זה יתרום לכריס, אם הוא היה כאן עכשיו הוא היה אוסר עלייך לעשות את זה" צעק דילן, "אם כריס היה פה לא הייתי צריכה לרצוח אף אחד" צעקתי לכיוונו של דילן, הוא מנסה לשמור על קור רוח אך לאט לאט זה מתפרק, איך הוא יוכל לשמור עליו כאשר מי שהוא הכי אוהב מתפרקת לו מול העיניים, שמי שהוא הכי אוהב שמה את עצמה תחת סכנה, והוא יודע שאם יקרה משהו הוא לא יוכל לעשות כלום, חוץ מלאכול את עצמו מבפנים. "אתה לא מבין שכריס, עד שהגעת הוא היה הכל, היום הלילה. תמיד היינו שם אחת בשביל השנייה, אליו אני תמיד ברחתי. ועם הזמן אני התחלתי להיות יותר אתך, נכון שהוא לא אמר שום דבר לגבי זה, כריס התחיל לקחת מקום יותר קטן בלב שלי, הרגשתי אותו מתרחק עוד אחרי שקריסטין הגיעה ועכשיו הוא מת, אין לי דרך להשלים את הפערים שקיימים בינינו הוא הלך לפני שהספקנו לאזן הכל, אתה לא מבין את זה?!" צרחתי, אני יודעת שזה לא מגיע לדילן ומעולם לא התכוונתי לעשות זאת אבל לא יכולתי יותר להסתובב עם התחושה הזאת שהייתה לי , הוא דחק אותי לפינה. "מלאני אני מבין אותך באמת שכן, אולי אני וכריס לא היינו חברים כל כך הרבה זמן, אבל אנחנו הפכנו לחברים טובים במהירות שכזאת, זה היה כאילו הוא אחי, הוא זה שתמיד עזר לי ותמך בי כשהיו לי חששות שרציתי לומר לך משהו, אבל את לא יכולה לעשות את זה אני לא יכול לעמוד בעוד מפלה, מישהו שהיה בשבילי כמו אח הלך ואני לא נותן לך לעזוב אותי, אני לא יכול לתת לך לחשות את זה, גם אני סובל את העובדה שהרוצח עדיין קיים, אבל אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר" אמר דילן, חיבקתי אותו בפתאומיות שהייתה בלתי נשלטת, מתנשפים, כל אחד מאיתנו רוקן את ראותיו כרגע. התנתקנו ודילן אחז בפניי, הוא הביט בעיניי ואמר "מלאני, בבקשה אל תשקרי לי יותר", הבטתי לתוך עיניו אותם עיניים בגווני השקיעה, "אני מבטיחה" אמרתי, אך הצלבתי אצבעות מאחורי גבי.