אחרי המוות – פרק אחרון!

ממשיכה לרוץ כאילו חיי נגמרים כי זה מה שקורה בעצם, מעולם לא פחדתי בצורה שכזאת. אני לא רוצה לאבד את דילן אני אוהבת אותו יותר מידי, הוא אוהב אותי. אני עדיין לא מבינה למה? אני לא מיוחדת, לא הכי יפה, לא הכי מושלמת זה בטוח אולי הכי בעייתית. אבל הוא מקסים אותי והעובדה שהיא רוצה אותי לצידו משמחת אותי ומערפלת אני מרגישה כאילו, כאילו אני בעולם אחר כשאני איתו כאילו אני בגן עדן שם שום דבר לא חשוב חוץ ממנו, בגן עדן הוא מאושר איתי ביחד. שנינו שמחים, ואין שום אמת מרירה שתפריע ותנסה להרוס לנו את החיים שוב ושוב. עיני נפקחו, ראיתי את דילן יושב בכיסא ליד. הוא קפץ מהמקום שלו ברגע שפתחתי את עיניי, הוא חייך וגם אני. הורי היו במסדרון יכולתי לראות אותם דרך הדלת שהייתה פתוחה. "מלאני, את בסדר, את חיה, אני מאושר כל כך שלא תעזי לעשות את זה שוב אני עוד אחטוף התקף לב. כמה פעמים אני יכול להסביר שלחיים אין טעם, אין סיבה, אין מטרה בלעדייך. אני מקיים בשבילך, את הכול בשבילי, ואם את לא תהיי קיימת אז כך גם אני" אמר דילן, כאשר חיבק אותי. מילותיו המתוקות גרמו לי לדמוע מאושר, ההרגשה הזאת שהוא אוהב אותי יותר מהכול אי אפשר לתאר אותה, אני מרגישה מיוחדת בזכותה, אני מרגישה יפה בגללה, אני מרגישה מושלמת אפילו אם זה לא נכון. אני נושמת את מילותיו כמו סמים שמעניקים לי כוח ורצון לחיות איתו, לנצח. "דילן, אני אוהבת אותך יותר מהכול. ואני יודעת שאני דפוקה, ומטומטמת שאני עשיתי את זה, אתה עדיין אוהב אותי. זה לא מגיע לי בכלל, אני נותנת לך הזדמנות אחרונה לברוח. כי אחרי זה אני לא אשחרר יותר בחיים אז תיזהר, הזדמנות אחרונה" אמרתי וחייכתי ידיו עטפו אותי, החום המוכר, הרגש שעוטף, איך אפשר שלא לאהוב אותו הוא עשה הכול למעני גם ברגעים הכי קשים שיש, הוא המשיך לאהוב, גם מתי שהייתי רעה וטובה. אני פשוט אוהבת אותו. "את משוגעת, אם את חושבת שאני יעזוב אותך מלאני" אמר וצחק. הוא נשק על שפתיי. הורי נכנסו אל החדר, אבי השתעל מתוך רמיזה שנסחפנו קצת יותר מידי. התנתקנו, דילן חזר לכיסא. אימי ואבי התקרבו וחיבקו אותי. "את בסדר, אנחנו כל כך שמחים שאת בסדר. פחדנו שנאבד אותך את צריכה להבטיח, שזאת הפעם האחרונה באמת" אמרה אימי שנחנקה מעט מדמעותיה. "דילן כבר אמר לי שאסור לי לעשות את זה יותר" אמרתי לאימי. "הנער באמת יודע מה הוא עושה" אמר אבי. וחייך לעבר דילן, דילן חייך בחזרה. הוא חיכה כל כך הרבה זמן לאישור של אבי, והוא סוף סוף קיבל אותו, יכולתי לראות את הסיפוק בעיניו. "אז הכול טוב?" אמרתי "אפשר לעוף מפה?" הוספתי. "כן, ישנת יומיים" אמר דילן. "תודה שסיפרתם לי על זה" אמרתי, כולם צחקו צחוק שקט. החלפתי בגדים ויצאנו מבית החולים, הרגשתי כל כך שמחה. הכול היה מושלם, דילן חזר אלי, אני בריאה, ההורים שלי בסדר, הכול טוב. "אה, קחי" אמר דילן והושיט לי את הפלאפון. זה היה הדבר האחרון שעניין אותי, אמרתי להורי שאני הולכת עם דילן. הלכנו למכוניתו, מחזיקים ידיים כמו פעם. בתקווה שכך זה יישאר לנצח, נסענו לכיוון הקניון. כאשר הגענו, זירזתי את דילן לצאת מן האוטו. הרגשתי צורך לחגוג את החיים מחדש, כל מה שקרה לי בשנה האחרונה. היה קשה, כואב, מדכא, לא האמנתי שאני אצליח לשרוד את הכול אבל הצלחתי ואני גאה בעצמי כי זה משהו שפעם לא הייתי יכולה לעשות. יש לי אהבה, משפחה, חברים. נולדתי מחדש מתוך השחור יצא ניצוץ שסחף עימו מעט כמות של אושר שהתרבתה עם הזמן, הצלחתי להתגבר על המכשולים שעמדו בדרכי, עכשיו אני נאחזת בכמות האושר הזאת ולא משחררת לעולם כי מותר לי, קיבלתי זכות לאחוז בה ולא לשחרר. מצאנו מסעדה והתיישבנו. "מלאני, אני רק רוצה להגיד לך שאני המאושר באדם" אמר דילן, "דילן, אני אוהבת אותך יותר משאני אוהבת את עצמי, יותר מכל דבר" אמרתי. הוא נישק אותי. הרגשתי כל כך שמחה שיש לי את הזכות להיות לצידו. התנתקנו, אחזנו ידיים מעל השולחן ואכלנו. הצחקנו אחת השנייה, זה היה כמו כיף אין סופי. "מלאני, ההורים שלי טסים לפריז החופשה, אני הולך איתם ורציתי להזמין אותך" אמר דילן, רציתי להתפוצץ מאושר. "ברור, שאני אטוס איתך לפריז" אמרתי. "אני רוצה להיות בעיר האהבה עם מי שאני הכי אוהב" אמר דילן. רוב הסיכויים שאני עומדת להתעלף. "אני פשוט אוהבת אותך בצורה אין סופית, אתה מושלם" אמרתי. "אם אני מושלם אז את כבר משהו מיוחד שלעין האנושית קשה לקלוט מרוב יופי" אמר דילן, המילים שלו גורמות לליבי לרטוט הוא כל כך טוב, הוא פשוט כל מה שאני צריכה. הוא כל מה שהייתי צריכה, אני כל כך מאושרת שבאותו יום מוזר הוא הודה שיש לו רגשות כלפיי. "אתה יודע, אני לא מבינה איך הצלחת לסבול אותי, מאותו יום שאמרת לי שיש לך רגשות כלפי" אמרתי. "ידעתי שהכול שווה כדי להיות לצידך, אפילו אם זה אומר להיות ידיד. זה אומר להיות קרוב, אבל היה לי מזל והשד יודע איך. הצלחתי לחדור לך ללב" אמר דילן. קמנו מן השולחן, יצאנו מן הקניון מחובקים. בפעם הראשונה זה קל, זה קל להיות שמחה. נכנסו לתוך הרכב נוסעים לכיוון הבית של דילן, נכנסנו לתוך הבית, אמא שלו חיבקה אותי, וסיפרה לי שהיא דאגה לי. הלוואי והייתי יכולה להיראות יותר יפה, שאתאים ליופיו של דילן, העיניים האלה. הפנים הללו, אין משהו יותר קסום ממנו. התקדמנו לעבר המדרגות. "חכו" אמר אביו של דילן, וקרא לנו לבוא לסלון. נכנסו, ההורים שלי ישבו שם, מה הם עושים פה?, הם רוצים שניפרד?, קרה משהו?. כל כך הרבה שאלות התרוצצו לי בראש. "כדאי שתישבו" אמרה אמא של דילן. ליבי פעם הוא היה כמו תוף, יכולתי להרגיש אותו זז. דילן הביט בי ניסיתי להיראות שלווה, למרות שלא יכולתי. "תקשיבו, בזמן שהסתובבתם קרה משהו, קריסטין החברה שלכם. היא נרצחה ע"י אותו רוצח שרצח את כריס. המשטרה אומרת שהוא במסע נקם, הם לא הצליחו לעצור אותו, הוא היה מהיר מידי זה מה שהם טענו, אני לא אתן לכם לחיות תחת סכנה, הטיול לפריז כבר לא טיול, אנחנו עוברים לגור לשם. אסור לכם לספר לאף אחד, אנחנו והמשפחה של מלאני נדאג להכול יהיו לכם זהויות חדשות. הכול יהיו בסדר" אמר אבא של דילן. דמעה זלגה מעיני, אחזתי את ידו של דילן בחוזקה. הוא הביט בי הפעם פחדתי לשחרר.