אחרון הרוכבים: פרק ראשון

יש לו עיניים כחולות ושיער בהיר, עור שזוף מעט, ונמשים, אני לא בטוח למה חשוב לי לתעד את זה, אולי בשביל שתחשבו על נשמתי המסכנה בכול פעם שתראו אדם העונה לתיאור הזה, ואולי פשוט בשביל לעורר פחד בלבכם על כך שהוא יכול להיות כל אד שעובר לידכם.
למקרה שתהיתם, אני ההפך הגמור ממנו, מישהו פעם אמר לי שאני נראה כמו המוות, מפחיד אך גם מוכר במין דרך משונה כזו, אני חושב שזה בגלל העיניים שלי, הן ירוקות כמו האביב, ומזכירות לאנשים זיכרונות נעימים מין העבר, אך כל שאר הופעתי זועקת חורף ומוות, עורי החיוור ושיערי השחור כזפת, כתפיי הגרומות והליכתי השקטה.
פעם, הייתי מישהו שהיה שווה לזכור, הייתי מושך מבטים וצחקוקים, הייתי יפה תואר ולא הסתרתי זאת, אך עכשיו, אני מניח שהמחלה פשט שאבה ממני חיוניות כלשהי, מה שהפך אותי להיות אותו יצור מלא חיים ואכפתיות, כאילו הוא לקח ממני חלק ובלעדיו נשארתי כקליפה ריקה, פשוט מחכה שהוא יתפוס את מקומי וימשיך מהמקום בו נאלצתי להפסיק.
לאחר שהמחלה משתלטת עלינו, אנחנו מפסיקים להיות רוכבים, הדרקונים שלנו משוחררים מהשבועה, והגופות שלנו הופכות להיות המחלה, המחלה משנה אותנו, היא הופכת את גופינו למשהו אחר, למישהו אחר, וכל מה שהגדיר אותנו, הקסם שלנו, האישיות, כל זה נעלם, ונשאר רק מה שהמחלה יצרה.
המחלה הזו, היא כמו טפיל, היא גדלה בתוך המוח שלנו, משנה דברים, הורסת דברים, היא גם פוגעת בגנטיקה שלנו, אך זאת היא עושה רק בשלב האחרון, כאשר המחלה כבר יצרה אישיות שתתפוס את מקומנו, לאחר מכן, אנחנו מתחילים להשתנות לאט-לאט, לפעמים, ניתן לראות זאת רק לרגע, רק בחטף, בהשתקפות זריזה במראה או בשלולית או דבר מה אחר, וככול שזה נמשך יותר זמן, כך אנחנו מאבדים יותר מאיתנו והם תופסים את מקומנו יותר ויותר, לפעמים, אני יכול לאבד ימים שלמים מהחיים שלי, בגלל שהוא תפס את מקומי, ואלוהים יודע מה הוא עשה בזמן הזה.
המחלה לא משפיע על האנושיים, מה שמצד אחד היה משמח, משום שיש כל-כך רבים מהם, אך גם היה רע עבורנו, משום שאנחנו היינו היחידים שהיו פגיעים מספיק בשביל להידבק במחלה הזו, לא היה איש שיוכל לחפש עבורנו תרופה, משום שהיינו מעטים, לא נודעים ומשום שכבר היה מאוחר מידי כאשר הבנו שאולי יכולנו לחפש אחר תרופה.
אני מתגעגע אליה, אתם יודעים לדרקונית שלי, אך אני מעדיף שלא לחפש אחריה, בשביל לא להקשות עליה בהמשך, תמיד היה לה לב רך ושביר, כבר מהרגע בו היא בקע מהביצה, אך כאשר היה צריך, היא ידעה להתעלם ממנו, וזה היה נחוץ לאחר שאני חליתי, משום שהיה עדיף שהיא תזכור אותי כפי שזה היה, כרוכב שלה, ולא כמוהו, בעיקר משום שאני לא יודע מה הוא היה עושה לה, ואני לא יכול לתת לדבר לפגוע בה, היא הרי משפחה היחידה שאי-פעם הייתה לי.
אני רוצה להמשיך, אבל הוא מזכיר לי שהוא שם, שהוא צופה ושהוא יודע הכול, שהגוף הזה כבר כמעט ולא שלי, ושהוא יכול לעשות בו כול מה שהוא רוצה, אפילו לזרוק אותי ממנו, ואני חייב לומר לכם שעם כמה שאני מוכן למות, אני עדיין לא רוצה לעזוב, גם אם אני אהיה חייב להיות כבול לטפיל הזה מעט יותר.