אחיות | חלק א' ההחלפה – פרק א

ישבתי והסתכלתי, לא שהיה לי משהו מסוים להסתכל עליו בתא המצומצם אז בערך סתם בהיתי. לפתע נשמע קרקוש מפתחות והדלת נפתחה, בדלת עמדה הסוהרת ובידה צרור המפתחות, לידה עמדה החוקרת. "43" פנתה אלי החוקרת ואני נעמדתי ויצאתי יחד איתה לכיוון חדר החקירות, ידעתי מה מצפה לי. אני יודעת מה מצפה לי מדי בוקר בשלוש השנים שאני נמצאת כאן. "מה שלומך הבוקר?" שאלה החוקרת ששמה רנה, בשיחה ידידותית וסתמית כלשהי שלא מזכירה אף לא ברמז את החקירה. אבל אני לא חשבתי על דבר חוץ מאיך אני שורדת את החקירה הזאת הפעם אחרי שכמעט כל חברותי לחדר ולפשע נהרגו או התאבדו.
נכנסנו לחדר החקירות. היא לפחות נכנסה, אני פניתי לאולם הנחקרים. אולם הנחקרים נקרא כך לא בגלל שחוקרים בו אנשים יחד אלא בגלל שבפינה המרוחקת שלו יש ערימת גוויות שמדיפות ריח נוראי, הגוויות האלה הן אסירים לשעבר שחופשיים עכשיו בעולם אחר. הקירות של האולם צבועים בירוק קיא ויש בו רק כסא אחד ולוח מגע מוגבה שבו מופיעות השאלות.
אני מתיישבת על הכיסא ולוחצת "כן" כדי לאותת לחוקרת שאני מוכנה, מתחיל להתפשט בחדר גז צבוע.
1. האם היית שותפה ברצח הנבחר? נמנעת (לא השתתפתי בחיסול עצמו אבל היו לי קשרים עם הרוצחים.)
2. האם קשרת קשרים או הכרת את רוצחי הנבחר? כן (הכרתי אותם, אחותי, בן ובת דודי.)
3. האם היו גם לך מניעים להריגת הנבחר? נמנעת (היו לי מניעים כי רציתי לעזור למשפחתי.)
4. הרוצחים עצמם נכלאו בבית הכלא? לא (אני חושבת על 44, ו-47 וגם על משפחתי שתמכה בבקשתה של אחותי להתחלף…)
5. האם עזרת להסתיר את הרוצחים? כן (אין לי בעיה שיגרמו לי להסגיר את משפחתי לאחר מה שעשו לי)
אני מתחילה להשתעל, הגז ממלא את החדר והוא רב יותר מהחמצן, אין לי אוויר אבל אני חייבת להגיע לשאלה העשירית, השאלות כבר די חוזרות על עצמן אבל אני לא מתבלבלת
6. האם האנשים שגרים איתך בתא היו שותפים לרצח? לא (לכלא של נבחרי העבר יש מנהג לכלוא את החשודים לאותו פשע יחד בתקווה שמכשירי הציתות בתאים יקלטו פרטים מסגירים)
7. האם ידעת לפני הרצח מדוע רוצים לרצוח את הנבחר? כן (שתפו אותי במידע הזה בלי לדעת שאם אתפס אסגיר אותו)
8. הכרת את הנבחר? לא (אני לא אבל אני מכירה מישהו שכן)
9. האם ידעת את שם הנבחר? לא (ולשם שינוי גם אחותי לא ידעה אותו כמו כל המדינה)
מתחיל להיות לי מאוד קשה לנשום ואני מתאמצת להירגע כדי לא להגיע למצבם של האנשים בפינת החדר… אני מתלבטת קצת אם ללחוץ על הכפתור האדום ולקבל עוד חצי שנה בכלא או פשוט להמשיך לשאלה האחרונה אבל לקחת סיכון של מוות. מתברר שבזבזתי זמן יקר כי הראש שלי מתחיל להתערפל אבל אני ממשיכה ומנסה להגיע לצלילות.
10. האם קשרת קשרים או הכרת את רוצחי הנבחר? כן (החוקרים בדרך כלל חוזרים על שאלות בסוף כדי לבדוק אם קיימים הבדלים בתשובות וזו עוד אחת מהשיטות הגרועות של הכלא)
אני לוחצת על הכפתור האדום ומיד נשאב החוצה כל הגז שפינה את מקומו למשב אויר צלול. לוקחות עוד דקה או שתיים בהן החוקרת בודקת שעניתי על כל השאלות ומדפיסה לתיקייה שלי את התשובות, היא תבדוק ותסיק מהן מסקנות אחר כך ובינתיים אני מסדירה את נשימתי. כשהיא נכנסת אני כבר עומדת לאחר שסגרתי את עמדת החקירה, ואנחנו יוצאות החוצה. בניגוד ללפני החקירה, אחריה אנחנו לא משוחחות בנימוס. ממש כמו בכל בוקר אנחנו מתפצלות במסדרון 635, היא פונה למשרד הראשי ואני לחדר האוכל. 44 ו-47 כבר יושבות עם המגשים בשולחן הקבוע שלנו ומרימות יד שאראה אותן למרות שאני יודעת בדיוק איפה הן נמצאות. אני מרימה יד לאות שראיתי אותן והולכת להביא אוכל, היום יש עיסות שנראות אותו הדבר כמו אתמול רק בצבעים שונים- ירוק לעיסת אפונה לבן לעיסת חלב ואורז ועוד כל מיני דברים שנראים די דוחים אבל מתרגלים לטעם כבר אחרי שבועיים שנמצאים כאן. אני פה חצי מהזמן שאני צריכה להיות, אני נמצאת פה כבר 15 שנה. אבל אף פעם לא אשכח למה אני נמצאת כאן, לא אשכח שלא אני אשמה, ולא, אפילו אחרי שאשתחרר, לא אשלח מבט אחד לעבר אחותי.
כי אני נמצאת כאן בגלל סופי.
#############
כל בוקר, כל בוקר זה ככה. כל בוקר אני צריכה לקום בבוקר עם תמונות של דם בראש ורגשות אשמה בלב. ואני חייבת לקום, גם אם לא היו מכריחים אותי הייתי מתעוררת, מהצרחות שלה. מהסיוטים שבהם היא מופיעה בכל לילה ומנסה להרוג אותי, אני יודעת שהיא שונאת אותי על מה שעשיתי לה, על שהרסתי את חייה. היא נמצאת שם כבר 15 שנים ואני לא הנדתי עפעף כדי לשחרר אותה או לפחות זה מה שהיא חושבת, לא שניסיתי לשחרר אותה, לא יכולתי. אבל כל בוקר אני חושבת עליה ועל כמה אני לא בסדר שהסכמתי לשתף פעולה עם משפחת אמי ולהסגיר אותה כשבעצם אני! אני היא זאת שביצעה את הפשע! אותי תפסו בעת ביצוע הפשע שגם ג'ולי וריי היו שותפים לו אבל הצליחו לברוח והפקירו אותי. אותי תפסו, אבל אותה כלאו.
אני אומרת לעצמי שזה לא באשמתי אלא שסבי הוא זה שדחף אותי לכל זה, אבל יודעת שזה לא נכון. כי תמיד יכולתי לסרב, יכולתי לפעול כך שהיא לא תיכנס לכלא נבחרי העבר. אבל סבא היה כל כך קשוח ולא יכולתי לעשות דבר בייחוד אחרי שגם אמי ודודי הצטרפו לדעתו, ונכנעתי אליהם. ועכשיו אני ככה כל יום עם סיוטים ורגשות אשם בגלל מעשיי נגד אחותי.
אחותי התאומה אליס.