אחיות | חלק א' ההחלפה – פרק ב'

היום אני אראה אותה, אני הולכת לבקר אותה. אני בטוחה שהיא לא מצפה לביקור הזה בשמחה ובקוצר רוח וגם אני לא בדיוק יודעת מה אעשה שם כי היא לא תרצה לדבר עם אף אחד מאיתנו חוץ מאשר לצעוק על אמא. יש ביקורים פעם בחודשיים אבל אנחנו הולכים רק פעם בשנה כי היא לא רוצה שנבקר אותה כך שהיא גם לא יכולה לדעת מתי נגיע מתוך 6 ימי הביקור בשנה. אני מרגישה תמיד מאוד רע בגלל שלבקר מישהו פעם בשנה מזכיר לי אזכרות וזה מזכיר לי את אבא שלנו שנהרג במלחמה לפני הרבה שנים, כשרק היינו בנות 11. שנה לאחר מכן כבר שכנעו אותי את ג'ולי ואת ריי לרצוח את הנבחר וכשאליס היתה בת 12 ו-7 חודשים בלבד היא נכלאה בכלא נבחרי העבר אחרי שהמשפחה שלחה אותה למשפט במקום אותי וידעה שאין סיכוי שיחשדו כי אנחנו תאומות זהות. היא תישאר שם למשך 30 שנה ומתוכן עברו עליה כבר 15, עכשיו היא בת 27 וגם אני. כשהיא תשתחרר היא תהיה בת 42.
אני צריכה ללכת, עוד 5 דקות אנחנו יוצאים וזו נסיעה די ארוכה אז אני צריכה לארגן לי תיק קטן ואני רוצה גם לקחת איתי את היומן. אליס ואני קיבלנו שני יומנים מאבא לפני שהוא נהרג ואנו כותבות בהם מתי שאנו רוצות, אני יודעת שאליס המשיכה לכתוב כי היא בקשה שיהיה לה את היומן בכלא. בגלל שקיבלנו את היומנים בגיל 10, לכבוד יום ההולדת העגול הראשון שלנו, נאלצתי להמשיך את הכתיבה ביומן אחר מכיוון שנגמרו לי הדפים. אבל אני עדיין שומרת אותו כמזכרת מאבי.
הגענו לכלא, אע"פ שאני מבקרת כאן רק פעם בשנה אני זוכרת את המקום בצורה מדויקת מאוד, ויודעת בדיוק לאן ללכת כדי להגיע לתא של אליס. הפעם גם סבתא מצד אבא באה איתנו למרות הסכסוך שלה עם אבא של אמא בגלל שהוא דחף אותי ואת ג'ולי וריי לרצח ולו היו המניעים ובסוף אליס נכלאה. ובמקום שנהיה רק אמא, סבא, דוד ליאו שהוא אח של אימא ואבא של ג'ולי וריי ואשתו, גם סבתא הצטרפה אלינו.
רגע לפני שאנחנו נכנסים למתחם תאי האסירים עוצר אותנו שומר ובודק לנו את התיקים. לאחר שהוא לא מוצא כלום הוא מצטרף אלינו כמלווה ואנחנו מגיעים לתא של אליס- תא מספר 137, ואני מחפשת אותה בעיני מבעד לסורגים ועל הדרגשים שבחדר. היא לא נמצאת. אני ניגשת לשומר ושואלת אותו איפה אסירה מספר 43 כי פה בכלא קוראים לה רק ככה ולכל אסיר יש מספר, הוא עונה שאם היא לא נמצאת היא ודאי בספירה היומית ותחזור הכי מאוחר עוד רבע שעה כי היא בין הראשונים יחסית. אף פעם לא הגענו בדיוק בזמן שסופרים את האסירים אז לא ידענו איפה זה, שאלנו את השומר והוא כיוון אותנו והוסיף שלשם אנחנו לא צריכים ליווי. אז אולי יש לי סיכוי לדבר איתה קצת לבד.
################################
אוף! לא שוב! לא רוצה שהם יגיעו ובטח שלא בלי להודיע כמו תמיד. זה מרגיש כאילו הם צוחקים לי, שמחים לאידי, ואני תקועה כאן ולא יכולה לעשות כלום עם זה. שלחתם אותי לכלא בעורמה ובלי לשאול אותי כשאני חפה מפשע? לפחות אל תבקרו אותי או תודיעו לפני. על זה לא חשבתם אה?! טוב, אל תצפו ממני לדבר אתכם! כל המחשבות האלה, שפעם בשנה שבות ותוקפות אותי, לא מניחות לי גם אחרי שהם עוזבים בתום היום. והן גורמות לי לחזור לשיחה עם סופי, ואני חושבת עליה ברגשות מעורבים.
"אליס? אני יכולה לדבר איתך? בבקשה?" סופי פנתה בתחנונים כאילו ידעה את התשובה שלי מראש.
"למה את חושבת ששנה נוספת תשנה משהו?! ועוד אחרי שאתם שוב מבקרים אותי ושוב לא מודיעים! את לא מבינה אותי בכלל. את לא יכולה לקלוט מה עובר עלי כאן במקום הזה, שבגללך הוכנסתי אליו!"
"אליס,"
"לא! את לא מבינה שום דבר! אני לא מאמינה שאנשים בכלל מדברים על הקשר העמוק בין תאומות, אולי קשר של בגידה!!!" קטעתי אותה לפני שהספיקה להצטדק והוצאתי עליה את כל הכעס שלי בלי לחשוב אפילו מה המטרה של השיחה שהיא מנסה לפתח בינינו.
"אליס! די כבר! את חושבת רק על עצמך! בצדק- אבל את חושבת שרציתי להכניס אותך הנה? את חושבת שהיתה לי בחירה?! כולנו היינו רק כלי משחק בידיים של סבא, שאם מותר לי להגיד- הן מאוד חזקות, ג'ולי, ריי ואני לא יכולנו לבחור אם לרצוח את הנבחר או לא וכך גם לא יכולנו לבחור אם לדחוף אותך לידיים של נבחרי העבר או לא!" וואו, היא השתיקה אותי לשתי שניות בערך אבל בהפוגה שהיא עשתה מה'נאום' שלה, אני המשכתי להגיב.
"מי שמדברת חושבת רק על עצמך! ואת בטח היית קופצת ואומרת שזה לא צודק ששמים אותי במקומך, בטח היית מוכנה להתנגד לסבא ולומר שלמען הצדק את מוכנה לשבת פה 30 שנה בכלא הנבחרים! וחוץ מזה- זה חוכמה גדולה לדבר כשאת לא נמצאת כאן יום- יום שעה- שעה 24/7, את חושבת שזה פשוט?!" הפגזתי אותה בתורי.
"אני לא חושבת שזה פשוט אבל גם מה שאני עושה כאן זה לא פשוט- אני רוצה לשחרר אותך."