אזעקת אמת – פרק שלישי

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

אחרי עוד שני לקוחות תובעניים, בתרגום חופשי אנשים שמגלגלים אל תוך שיפוץ הבית את כל הזעם שצברו במשך השנים על בן הזוג שלהם, ושתי התרעות שווא מפיקוד העורף, חזרתי הביתה, ירדתי מן העקבים ועליתי על מדי ב' כדי להתחיל במשמרת השנייה והמגוונת שכללה הקפצות לחוגים של התאומים בני האחד עשרה, טיול עם הכלב ובישול מיני מזונות עבור בני המשפחה ליומיים הקרובים.
כבר שכחתי לחלוטין שארוחת הצהריים שלי כללה דוגמן גברי עם לוק הורס, מבטא בריטי ונוכחות ממגנטת. אני מודה זה לא נשמע אמין במיוחד, אבל תשאלו כל אמא שמלהטטת בין קריירה ומשפחה, לקראת סיומו של יום עמוס במידה בינונית ומעלה, את לרוב שוכחת איפה היית, מה עשית או למה עשית משהו מכל הרשימה הבלתי נגמרת של המטלות. לא הייתי שונה מכל אותן עשרות אלפי נשים, ההבדל היחידי היה שכמה דקות לאחר שצנחתי מול מכשיר הטלוויזיה בסלון הנייד שלי רטט ושלח תזכורת למעשיי במהלך היום האחרון.
"אני מצטער אם אני מטריד אותך, ורד, אבל את לא יוצאת לי מהראש" כתב לי מרטין ושלח אימוג'י עם עיניי לב.
חייכתי חיוך קטן של ניצחון, אבל עדיין הייתי איתנה בדעתי שלא להיכנע לדחפיי החייתיים, אני אשת איש, שאני אוהבת ומכבדת ובעצם אין כל סיבה, למעט ההורמונים המשתוללים שלי לזרוק לפח את כל מה שעמלתי עליו בחמש עשרה השנים האחרונות.
"מרטין, היה לי ממש כיף איתך" החלטתי להשיב ברגישות ונחישות "אבל כמו שאמרתי אני נשואה די באושר ואני לא רוצה לפגוע לא בך ולא בבעלי. אני מאחלת לך מעומק ליבי את כל הטוב שבעולם, מכיוון שאתה באמת גבר מקסים." וואו איזו מורה יצאתי. טוב שלא כתבתי לו שאני רואה את כל הפוטנציאל הטמון בו, שיכול להיות טמון בתוכי.
"אני מבין" הוא ענה אחרי דקה ארוכה "ראי זאת כשיחתנו האחרונה בהחלט. לא אטריד אותך יותר."
וזהו. הוא באמת לא כתב לי יותר לא באותו הערב, או ביום שלמחרת או בזה שאחריו.
ולמרות שמשהו בתוכי קצת נצבט, ידעתי שזאת הבחירה הראויה והנכונה.
*****
כל חמישי בערב, בני משפחתי יודעים שאין מה לחפש אותי לפני עשר בערב מכיוון שזהו יום עמוס בפגישות עם לקוחות שמתפנים מעיסוקיהם הרגילים ומקדישים את זמנם לשדרוג הנכסים הפרטיים שלהם. הפגישות האלה נוטות להתארך מפאת בואו של סוף השבוע ותחושת הזמן האינסופי שעומדת לרשותם על חשבון זמני, שלי וזה של מתי, ההולך ומתמעט ככל שמשרדינו מתרחב.
"מתי אני חוזרת למשרד כדי להכניס כמה שינויים בתוכנית העבודה של משפחת עטייה מחולון, היינו בדירה ונכנס בהם סוף כל סוף שכל. הם הולכים על מה שהצעתי בהתחלה, שזה אומר לבטל את המרפסת לאחד עם הסלון וליצור חיץ בין המטבח לשאר החלל בצורת אי מאורך."
"מצוין ורד, אין כמוך. תמיד ידעתי שכושר השכנוע שלך הוא נכס. את תצליחי לשכנע גם קרפדה שהביצה שהיא חיה בה היא ג'קוזי מפנק אם רק תתאמצי קצת."
שלחתי לו אימוג'י מחייך וסגרתי את הנייד.
הייתי כל כך מרוכזת בעבודה על המחשב שלא שמתי לב שאני יושבת בחושך מעל חצי שעה.
כשאין תנועה במשרד האורות כבים באופן אוטומטי, ולמרות שקמתי ממקום מושבי האורות לא התעוררו לחיים ונדלקו.
מוזר, חשבתי לעצמי, אבל לא מוזר ברמה של משהו שאי אפשר לטפל בו דבר ראשון על הבוקר בתחילת השבוע.
שלחתי הודעה למתי שיש בעיה עם התאורה במשרד ושתהיה לו שבת מבורכת והתכוננתי לצאת מהמשרד.
אוף, קצת קשה לי לראות את הדרך בין השולחנות, ,הכול מאוד חשוך בפנים ובחוץ, בכל זאת כבר אחרי עשר.
הייתה לי תחושה קצת מוזרה שאני לא לבד, למרות שהיה ברור שכל האנשים כבר הלכו הביתה מזמן. הסתבר שהתחושה הזאת נכונה למדי, כמה שניות אחרי כיוון שבדיוק כששלחתי את ידי כדי למשוך את הג'קט והתיק מהמתלה בכניסה למשרד, מישהו בלתי מזוהה שעמד מאחורי, הניח יד על פי ולחץ על עורפי בנקודה רגישה במיוחד שגרמה לי לאבדן הכרה.
****
כשהכרתי שבה אליי, דבר ראשון שהרגשתי הוא שידיי אזוקות, ולא הצלחתי לראות שום דבר מכיוון שעל ראשי הולבשה שקית שחורה.
מה שבטוח בתוך כמה שניות הבנתי שאני נמצאת בתוך מכונית, בנסיעה ושאני לא לבד במושב האחורי. משני צדדיי יושבים שני אנשים במנוחה יחסית.
מיותר לציין שהייתי מבועתת וניסיתי לקלוט בחושיי מה קורה, ללא הצלחה.
הרכב נסע באופן חלק, לא השמיע קולות מוזרים ויכולתי רק להסיק מכך שאני עדיין נמצאת בתוך העיר ונוסעת ברכב מרווח ותקין.
מי לעזאזל חטף אותי ומה רוצים ממני? מי שזה לא יהיה אם אני לא חוזרת עד מחר בבוקר הביתה כדי לארגן לבנים שלי שקיות הפתעה לקבלת שבת, שידע שיהיה לו עסק עם ורד גרשוני, מעצבת פנים בהווה ומורה בעבר.