אזעקת אמת – פרק עשירי

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

לא הצלחתי להירדם. המחשבות לא נתנו לי מנוח. מצד אחד אולי צריך להפסיק את ההתחזות לסוכנת מוסד ולחזור לחיי הקודמים השגרתיים, מצד שני להמשיך ולהשלים את המשימה שניתנה לי, זה גם ביטחון מדינה וגם עניין של אגו. דקות ארוכות וממושכות שהפכו לשעות, אך לבסוף כשנרדמתי, אזעקה עולה ויורדת פילחה את שמי העיר שבה מצאתי את שנתי.
כל בני הבית קמו מטושטשים ורצו מי יותר מהר ומי פחות אל הממ"ד, התכנסות משונה של בני משפחה באמצע הלילה. זה בהחלט היה יכול להיחשב זמן איכות אם זה היה קורה נניח אחר הצהריים, באמצע הלילה זה עוד עינוי מבית היוצר של האויבים שלנו.
אין לך את הפריבילגיה להפנות את הגב ולהמשיך בחייך כאילו כלום לא קרה, זה העתיד שלך, של צחי והכי חשוב של הילדים שלך. כך היית נוהגת גם בכל אירוע אחר שהיה מבחינתך "ייהרג ובל יעבור", היית נלחמת עד הסוף כדי לייצר במקום שהוא הבית את התנאים הטובים ביותר: ערכית ומוסרית, שלטונית, משפטית צבאית, וכו'.
וכך בארבע וחצי לפנות בוקר, גמלה בי ההחלטה שהמוסד עוד יתחננו אליי שאחזור למשימות נוספות. אני עוד אקבל את פרס ביטחון ישראל, רחוב ייקרא על שמי ומשפחתי תהייה כה גאה בי.
אחרי לילה כל כך סוער, הגיע בוקר די סטנדרטי בעבודה. מתי החליט לקרוא לי לשיחה ולברר מה עובר עליי.
"ורד, האני באני, משהו קורה איתך?" הוא הטה את ראשו כלפי מטה והביט בי מעל משקפי הקריאה שלו.
"סתם הדברים הרגילים של החיים, מלחמה, טילים, לחץ, משבר אקזיסטנציאליסטי, לא משהו שלא חוויתי קודם."
"אם את צריכה כמה ימי חופש, קחי לך. עדיף לקחת פסק זמן ולחזור מחוזקת מאשר לגרור את עצמך לעבודה בדיכאון יום ועוד יום ולהיות לא יעילה" הוא הסיט את מבטו לשרטוטי מטבח של דירה בבת ים.
נעלבתי. אני לא יעילה? הרי למרות הסרט שאני חיה בו, המשכתי להגיע לעבודה ולייצר תפוקות גבוהות. אז חייכתי פחות ולא הייתי חיננית כתמיד אז מה?
"אקח לתשומת ליבי את דאגתך הכנה, אבל אל דאגה אני בטוב וכך גם העבודה שאני עושה."
כל היום חיכיתי להתקשר לשמשון ולדבר אתו על המשך המשימה מול מרטין וחברים, אבל כל פעם משהו אחר הפריע. התכוונתי גם להביא רעיון חדש לאיך לאכן את הנייד הנעלם ולהחזיר אותו בבטחה לאדוניו אחרי שהמוסד יעתיק את תכניו.
לבסוף בנסיעה חזרה הביתה הצלחתי לבצע את החלק הראשון של המשימה.
"הי זאת ורד, יש לי פתרון לתסבוכת עם הנייד" התחלתי חזק במטרה להגביר.
"אין צורך" שמשון המכונה בישראל איציק הפתיע.
"מה זאת אומרת?" הוא בלבל אותי לחלוטין.
"מה שאת שומעת תחזרי לחיים שלך ואל תדאגי לא נזקוף לרעתך את הניסיון הכושל לתפוס מרגל סורי/איראני."
"מה עם הטלפון הנייד איך בדיוק אתם מתכוונים לטפל בבעיה הזו?" לא הרפיתי
"הנייד אצלנו" הוא פלט.
הלם.
"אז מה קורה עם מרטין?" נדהמתי מהתשובה.
"ורד אל תדחפי את עצמך למקומות שאת לא רצויה בהם, להתראות." והוא ניתק.
ליבי הלם בחוזקה, תחושת החמצה מצד אחד ולא אשקר גם קצת הקלה עשו לי בלאגן בראש.
הייתי חייבת לעצור את הרכב בצד לצאת החוצה ולנשום מעט אוויר, מה בדיוק קרה? ואיך הכול הסתדר פתאום ומה עם מרטין?
החלטתי לנסוע לדירה שלו בתל אביב כדי לבדוק אם הוא יודע משהו, למרות שזה היה מעשה מאוד מטופש, אני עוד עלולה לחשוף את כוונות המוסד לעצור אותו או משהו כזה.
ואולי עמוק בתוכי, אם הייתי כנה עם עצמי קצת יותר, הצטערתי שלא קרה בינינו כלום ולכן לא הייתי מוכנה להרפות מהעניין?
יכול להיות, זאת תהיה מעין מחוות פרידה מהגבר המסתורי והיפה הזה. סיכמתי ביני לבין עצמי.
אלא שגם כאן שום דבר לא היה כפי שהיה צריך להיות. כבר בשלב שבו הקשתי על דלתו של מרטין חשדתי, שלט הדירה רמז על כך שמשפחה בת חמש נפשות גרה שם.
אשה צעירה ועייפה מעט בתוספת תינוקת על ידיה, פתחה את הדלת.
"מרטין נמצא?" שאלתי מופתעת.
"אין כאן שום מרטין" היא אמרה והתכוונה לסגור את הדלת.
עצרתי את הדלת באמצעות היד והצלחתי להגניב מבט פנימה לתוך הדירה. היא נראתה שונה לחלוטין ממה שהייתה רק לפני קצת יותר מעשרים וארבע שעות.
מה קורה פה?
"סליחה" פלטתי קצרות לכיוונה ופניתי לאחור לעבר המעלית.
בדקתי את הכתובת שמרטין שלח לי, את הכתובת שהזנתי לוייז ואת הכתובת שהופיעה בחזית הבניין.
לא טעיתי, זאת הייתה הכתובת הנכונה, אבל האנשים הלא נכונים גרו בה.
הרגשתי שמישהו משחק לי במוח בכוונה וגורם לי לפקפק בעצמי ובתפיסת המציאות.
אם קודם לכן הרצון להגיע לשורש העניין עם מרטין היה עניין של אגו, עכשיו היה מדובר בבחינת השפיות שלי ולא הייתי מוכנה לוותר עד שאגיע לשורש העניין ואקבל תשובות הגיוניות.